אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק ז · פסוק יח

פסוק טז

"ואם האכל יאכל". המקור שלפני הפועל בא לשם הדגשה יתרה של הפועל, משום שהוא עומד בניגוד אל "ישרף". "ישרף" דוקא: "ואם האכל יאכל וגו'". מעשה השארה אינו נחשב כאן כעבירה, בתנאי שהכוונה היתה לשרוף את הנותר. זהו "לאו הניתק לעשה" (המשמעות המילולית: לאו שניתק (שבוטל) ונהפך לעשה, כלומר: העבירה על הלאו יכולה להיתקן על ידי שמקיימין את העשה שבצדו). אך אם הכוונה היתה לאכול אותו, כלומר אם משאירים כדי לאכלו ביום השלישי, מעשה ההשארה הוא עבירה. אולם על החטא הזה לא כתוב כאן כי אם רק "והנפש האכלת וגו'". המכוון ב"עונה תשא" נמצא בפרק יט ח ביתר דיוק במלים: "ונכרתה וגו'". משם מסיקים חכמינו, כי לא בלבד להשאיר אסור, אלא אפילו לחשוב בשעת השחיטה את המחשבה לאכול מן הקרבן חוץ לזמנו. ואם נאמר כאן: "ואם האכל יאכל... ביום השלישי לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב לו (בענין הביטוי השוה בראשית טו ו)... והנפש האכלת ממנו עונה תשא", לא יתואר אלא כך, שבשעת השחיטה (או בשעת העבודות האחרות קודם הזריקה) חשב מחשבה כזאת (לפי תוס' בבא מציעא מג: ד"ה החושב, משמעות "מחשבה" כאן: דיבור המביע את המחשבה, השוה עוד תוי"ט ותוס' רע"א, שם, וגם ספרי לדברים יז א). כי הלא חסר הגיון היה הדבר להניח, כי אחרי הזריקה, שעל ידה נתקבל הקרבן לרצון, היה בכוחם של המחשבות והמעשים שלאחר זה, אשר אולי אפילו לא מצד המקריב עצמו באו, להפוך את הקרבן לפיגול למפרע.

לתפיסה זו של הבנת הכתובים לפי המסורת מתנגד לכאורה הפשט הפשוט, ובאמת ביארו הרבה מן המפרשים, על יסוד מובנן הפשוט של המלים, שאפשר שקרבן שהוקרב ככל משפטו הופך לפיגול על ידי האכילה ביום השלישי. כבר ראב"ע העיר, שיש מקום להניח שמשום שלא קיים את המצוה כהלכתו יצא שכרו בהפסדו, ואם היה זה נדר, אף מחויב היה לשלם אותו שוב כדי שלא לישא על עצמו חטא. אולם כבר ויזל דחה את הפירוש הזה, באמרו, כי אילו היה כך, קשה היה להבין את המלה "ממנו", כי הלא זה עתה דבר הכתוב על הנותר, והיה צריך לכתוב: "והנפש האוכלת עונה תשא", כלומר: אם האכל יאכל ביום השלישי מבשר... פגול יהיה וגו' והנפש האוכלת עונה תשא. אולם, המלה "ממנו" מוכיחה, כי לא על הנפש האוכלת את הנותר מדובר כאן, אלא על הנפש האוכלת את הפיגול. הקשיים האלה הניעו גם את שד"ל, המחונן בחוש בלשני דק, לעזוב את הפירוש הנפוץ ברבים, אף שגם פירושו אינו מתאים לתפיסת חכמינו. הוא סבר כי פה נקבע החוק, כי מי שאינו שורף ביום השלישי את הקרבן אלא אוכלו או מאכיל אחרים ממנו, לא ייחשב לו הקרבן, וכל מי שאכל מאותו הקרבן ביום הראשון או השני, עוונו ישא. אולם חכמינו, מסביר שד"ל, היו מוצאים בזה חומרא יתרה, שכל מי שיאכל ממנו ביום הראשון או ביום השני, ישא את עונו, ועל כן פסקו לשם הקלה, כי דין זה נוהג רק במקרה שהבעלים חשבו כבר בשעת השחיטה את המחשבה לאכול את הקרבן בזמן מאוחר. הוא מסיים את ביאורו במלים אלו: "היום (פורים תר"ז) זכיתי להבין מה ראו על ככה וכן בכל מקום שנטו רז"ל מפשט הכתובים, כשאין הדבר דעת יחיד, אבל הוא דבר מוסכם בלי חולק, איננו טעות שטעו אבל היא תקנה שתקנו, לפי צורך הדורות ומי כמוהם ריפורמאטור? אבל תקנותיהם היו בחכמה עמוקה וביראת ה' ואהבת האדם, לא להנאת עצמם או לכבודם ולא למצא חן בעיני בשר ודם". צריך להודות לשד"ל שחכמינו, שכולם בדעה אחת בענין פשט הפסוק שלפנינו, אי אפשר שטעו כולם. אך מה שנוגע לביאורו של שד"ל עצמו, הרי אין לקבלו, כשם שאין לקבל את הדעה שהוא דוחה אותה. אי אפשר שהתורה התכוונה לקבוע, שאם מישהו אכל ביום השלישי מן הקרבן, הרי כל אחד שקודם לכן אכל ממנו בכוונה רצויה לקיים מצות אכילת קדשים, ייענש בכרת. אפילו אם היה בכוחה של העבירה שנעשתה עתה לפגל למפרע את הקרבן, הרי אלה שאכלו ממנו קודם לכן, היו שוגגים ואפילו אנוסים, ואיפה מצינו שהתורה מענישה את השוגג או את האונס? ולכן אין לנו ברירה אלא ללכת בעקבות המסורת שלנו (ע"ד דיני פיגול השוה עוד יט ז ואילך).

"פגול" לפי אונקלוס: מרחק - תועבה, נתעב.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה