פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ז · פסוק ו
ו-י. כאן, בסוף המצוות על דבר קודש קדשים, ניתן חוק חלקי הכהנים בכל קדשי קדשים. חלק גדול מהם נמצאים בפרקים דלעיל. רק חלק הכהנים מן העולה לא נכתב לעיל. עד כאן לא התכוון הכתוב לדבר על חלקי הכהנים כי אם רק לציין את דרגת קדושתם של הקרבנות. במנחה ובחטאת נאמר, כי הן "קדשי קדשים" ונאכלים רק לזכרי כהונה. כך המצוה גם באשם בפסוק ו. חוק חלקי הכהנים מתחיל רק בפסוק ז. בכל אותם הפסוקים, שלא מדובר בהם במישרין על חלקי הכהנים כי אם על קדושת הקרבן, נאמר רק מי רשאי לאכול את הקרבן, אבל לא פורש למי הוא שייך (השוה ו, ט, יא, יט, כב). עם זה מלמדת התורה (ו יט), כי גם אכילת קדשים היא מצוה. והנה אנחנו מבינים, מדוע לא הוזכר חלקם של הכהנים בעולה לעיל בתורת העולה. הרי העור של העולה אינו קודש קדשים, ולכן רק כאן, בחוק חלקי הכהנים המפורט, המקום לדבר על אודותיו.
ולכן נתמקד במיוחד על חוק חלקי הכהנים בקדשי קדשים בפסוקים ז – י. ראשית, נקבע בפסוק ז, שחטאת ואשם שייכים ל"כהן אשר יכפר בו". מובן מאליו, שהקרבן כולו לכהן, עם העור, כפי שפוסק רבי בתו"כ: "בכל מקום העור נגרר אחר הבשר" (פרט לעולה). עור העולה היה שייך ל"כהן המקריב". חלות התודה היו שייכות ל"כהן הזורק את דם השלמים" (פסוק יד). מתוך הפסוקים האלה עלולים היינו להסיק את הדין, כי חלקי הקרבנות היו שייכים רק לכהנים ששרתו במעשה אותו הקרבן או לכהן שזרק את דמו. אולם בשלמים נאמר בנוגע לחזה (פסוק לא): "והיה החזה לאהרן ולבניו", אך בנוגע לשוק צווה (בפסוק לג): "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהן לו תהיה שוק הימין למנה". אילו הינו מבינים את זאת כך, שהשוק שייך רק לכהן שעשה את מעשה הקרבן, ואילו החזה נתחלק בין כל הכהנים, היינו טועים, כי הרי גם החזה וגם השוק שבמילואים נאכלו לאהרן יחד עם בניו, הגם שאהרן זרק את הדם והקטיר את החלב, (ראה פרק י, יד-טו). גם נתחלקו החזה והשוק באופן שוה בין אהרן ובין בניו (שמות כט כח, ויקרא ז לד, י, יד-טו). אגב, אילו היו תופסים את החוק על דבר השוק ככתבו ממש, היה צריך השוק, במקרה שהזריקה וההקטרה נעשות על ידי שני כהנים, להתחלק לשני הכהנים יחד. על דבר מקרה כזה היה צריך הכתוב להעיר.
אך מה שמתנגד לתפיסה זו, שהיא לפי הפסוק ככתבו, בענין הדינים הנזכרים, היא העובדה, כי לפי הביאור הזה עוד לא הוברר, למי שייכים חלקי הקרבן. התורה אומרת שהקרבן לכהן המשרת. אבל בדבר השאלה מי הוא אותו הכהן שעליו לעשות את העבודה, היינו אותה העבודה שמזכה אותו לקחת את הקרבן לעצמו, אין אנחנו יודעים בבירור שום דבר. ואם כך, הלא זה היה יכול לגרום למריבות בין הכהנים, כי כל אחד ואחד היה משתדל להיות בין זורקי הדם והמקטירים. ואילו היו מקנים למקריבים את הזכות להכריע בריב זה, כך שכל מקריב היה רשאי לבחור לו את הכהן שיקריב את קרבנו, כמו בפדיון הבן או בתרומה, איך יכריעו בקרבנות ציבור לאיזה כהן יש הזכות לקבל את חלקי קרבנות אלו? לכן הכרח הוא להניח, שהתורה ידעה את הסדר, אשר קבע בדייקנות מי יהיה הכהן המשמש בכל מקרה ומקרה. על הסדר כזה אנחנו קוראים בספרי המקרא שמזמן מאוחר. בדברי הימים-א פרק כד מסופר, כי בזמנו של דוד המלך נתחלקו הכהנים לעשרים וארבעה משמרות ששרתו חליפות. לפי התלמוד שימש בכל שבוע משמר אחר, וכל משמר נחלק לבתי אבות (ששה או שבעה), כך, שבכל יום שימש בית אב לפי הסדר, ולפי התלמוד תיקן כבר משה רבנו שמונה או שש עשר משמרות (ראה תענית כז.). ואפילו אם לא נקבל את ההנחה האחרונה כמסורת מוסמכת, משום שיש בה מחלוקת, אלא היינו מניחים, כי בראשונה, כל עוד שמספר הכהנים היה קטן, נעשתה העבודה יום יום (או לכל הפחות נעשו העבודות העיקריות) בסירוגין על פי הסדר שקבע הכהן הגדול והיינו מבארים את "הכהן המקריב" כך, שפירושו, אותו הכהן ששרת לפי התור באותו יום, הרי צריכים היינו להודות, כי – לפי מצות התורה – בזמן מאוחר, שבית אב שלם נכנס בכל יום לשירות, בית אב זה היה צריך להחשב כ"כהן המקריב", ושחלקי הקרבנות צריכים היו להתחלק בין כל חברי בית אב. ברם, הכהן הגדול לא היה נכלל בסדר חלוקה זה, הוא לקח את חלקו בראש, כי כתוב בכל פעם: "לאהרן ולבניו", כלומר, אהרן היה שקול כנגד כל בניו. ושיטה זו של חכמינו מוצאת את אישורה בשמואל-א ב, יג-טז.