פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ו · פסוק כא
פסוק כא מביא שוב דינים בענין הבשר, בדומה לריש פסוק כ, ואם כן זה המשך לדינים על דבר הבשר: סוף פסוק כ היה בבחינת מה רק מאמר מוסגר, שמתכוון להדגיש שהדינים בדבר הדם הם שונים מהדינים בדבר הבשר. ובכן, יש כאן שלושה דינים שקשורים זה בזה: א) כל אשר יגע בבשר חטאת יקדש (כלומר יהיה גם כן קודש קדשים כמותו), ב) אם בושל בשר חטאת בכלי חרש צריך הכלי להשבר, ג) אם בושל בכלי נחושת, הוא טעון מריקה ושטיפה. שני הדינים האחרונים עוסקים בלי ספק במקרה, כשחלק מבשר הקודש חדר לתוך דבר אחר (היינו לתוך נקבוביות של כלי). במקרה זה יש חשש שהקודש ייהפך לנותר ויחול עליו איסור כרת (ז טו ואילך), ואם ישתמשו בכלי לצרכים אחרים, יספגו המאכלים האחרים את האיסור. ולכן הדין: כלי, שאי אפשר להוציא מתוכו את האיסור, יישבר, כדי שלא יוכלו להשתמש בו עוד, ואילו מכלי מתכת אפשר להוציא את האיסור שנספג לתוכו. ובאופן מיוחד מצווה הכתוב לנקות הכלי על ידי "מריקה" (מרק - ניקוי), "הגעלה" (טיפול ברותחין, כך לדעת חכמינו במס' זבחים צז.) ו"שטיפה", היינו רחיצה במים קרים. למריקה ושטיפה יש להשתמש רק במים (ולא בנוזלים אחרים, עי' שם צו:).
מתוך שני המקרים האחרונים אנחנו יכולים להסיק, שגם במקרה הראשון מדובר על חדירת בשר קודש לתוך כלים אחרים. והרי גם "אשר יזה וגו'" הוא מקרה דומה, שהצריך שבעה סממנים כדי להוציא את הדם (נדה סא:). ובאמת אנחנו מוצאים תכופות, כפי שהוכיח מקלנבורג, שהמלה נגע אינה מציינת נגיעה ברפרוף, אלא חדירה לתוך דבר אחר, נגיעה שמשאירה רושם. כך "נגע ה' בלבם" (שמואל-א י, כו), "נגעת עליהם הרעה" (שופטים כ לד), "הנוגע באיש הזה וגו'" (בראשית כו יא), "ויגע בצנור" (שמואל-ב ה, ח), "דמים בדמים נגעו" (הושע ד ב). אם כן, גם כאן מדובר על נגיעה בשעת בישול או אפיה, שעל ידה האוכל האחר סופג משהו מן החטאת. מקרה זה צריך להתיחס אל האוכל האחר כאל החטאת שהיא קודש, וגם הוא נאכל על ידי אותם האנשים, באותו המקום, באותו הזמן ובאותם התנאים כמו הקודש עצמו (השוה פסחים מד: ובמבוא לקרבנות: 'תורת הקרבנות בויקרא ו ז). בשאלה אם מריקה ושטיפה נוהגות רק בקודש-קדשים או גם בקדשים קלים, הדעות בתו"כ ובתלמוד מחולקות, משום שקודש-קדשים כולל לפעמים גם קדשים קלים (השוה קידושין סט:).