פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ו · פסוק כ
כ-כא. הדין "כל אשר יגע וגו'" נאמר לעיל פסוק יא בקיצור לכל קדשי קדשים: "כל אשר יגע בהם יקדש". אין המלה "בהם" מכוונת שם אלא אל מנחה ואל חטאת ואשם שנזכרו בסוף פרק י, או אל "קדש קדשים". כאן, בחטאת, נוספו רק עוד פרטים על הכשרת הכלים שבהם בושל הבשר, ועוד נוסף דין על דבר הדם. הטעם, כי לעיל בפסוק יא, ששם נמצא הדין "כל אשר יגע וגו'", לא מדובר על הכלים, הוא משום שבמנחה לא היו תמיד כלי בישול, כי הלא הרבה סוגי מנחה הוקרבו כשהם היו אפויים.
המפרשים הביאו לפסוק יא ביאורים שאי אפשר לקבלם. הרשב"ם מבאר שכאן צווה, שמי שנוגע בקודש קדשים יהא קדוש, היינו טהור (כך גם השבעים, הוולגטה, לותר, קלרמונט, י. ד. מיכאליס). זה הוא הפירוש הטוב באופן יחסי מבין הפירושים המתנגדים למסורת שלנו, ושלכל הפחות אינו כולל דין מוטעה, כי לטמא באמת היה אסור לנגוע בקדשים. אך בכל זאת אין הפירוש הזה נכון. ראשית: כבר ויזל העיר, כי לפי זה היה צריך הפסוק לכתוב "יתקדש", כמו בשמות יט כב ("וגם הכהנים... יתקדשו"). שנית: לטמא אסור לנגוע לא רק בקדשי קדשים אלא גם בקדשים קלים, ואפילו בתרומה (כפי שיוצא לא רק מתוך המסורת אלא גם מתוך יב ד: "בכל קדש לא תגע ואל וגו'"). כסכלות גמורה ייראו פירושיהם של קנובל וקייל. הראשון רוצה לפי שיטתו של תיאודורט למצוא כאן את החוק המוזר, כי מי שנוגע בקודש קדשים יהיה קודש למקדש ומשועבד לעבודת הקודש. לדעת קייל נמצא כאן ביטוי לרעיון לפיו כל זר שנוגע בקודש קדשים יקדש על ידי נגיעה זו. עד כדי כך, שמכאן ואילך צריך הוא להזהר מכל טומאה כנוהג הכהנים, בלי לקבל את הזכויות והיתרונות של הכהנים!
אולם, אם נתבונן בפסוק המקביל הנמצא בחוק החטאת, ניווכח כי הכתוב בעצמו מבאר את הדבר. קודם לכל צווה, שמה שנוגע בבשר קודש, יהיה קודש, אחר כך בא הדין בדבר הדם, שבזה אין נוהג "כל הנוגע בו יקדש". ואפילו אם יוזה משהו מן הדם על הבגד, הבגד לא יקדש, ורק אותו המקום שעליו יוזה הדם, יכובס במקום קדוש, ועתה: מה בפי המסורת בענין זה? בזבחים צג. נאמר: "אין טעון כבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזיה" (וקודם הזיה). את זאת אנו למדים מן הבטוי "אשר יזה". ועוד נאמר שם, צג: "אינו טעון כבוס אלא מקום הדם ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה וראוי לכבוס", כי הדבר שעליו ניתז הדם צריך להיות דומה לבגד שבכתוב. הדין ניתן בחטאת בהמה בלבד (זבחים צב.), ואילו הדין "כל אשר יגע" שבפסוק טז נוהג בכל סוגי קודש קדשים, לפי דברי חכמינו הוא נוהג אפילו בקדשים קלים (זבחים צז:). ולפי זה מוסב "בהם" שבפסוק יא אל "אשי ה'" שקדמו לו ויש להרחיבו גם על השיריים של האשים. "ואשר יזה מדמה על הבגד" הוא משפט-זיקה, שנותק ממקומו והובא בראש (השוה לעיל ד: יא, כב). גם כאן יש להבליט את המשפט כניגוד. המשפט הקודם מדבר על "יגע" כאן "יזה", במשפט הקודם "בבשרה", כאן "מדמה". – יגע הוא פועל עומד, יזה הוא פועל יוצא.
"תכבס". לשון כיבוס משמש לניקוי בגדים, ולשון רחץ לרחיצת בני אדם (אונקלוס מתרגם רחץ במלה "חור" ו"צבע" במקום טבילה).