אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק ה · פסוק כד

פסוק כג

כד – כו. "או מכל אשר ישבע וגו'". לפני "מכל" יש להוסיף במחשבה "אחת". הכתוב בא לרבות את כל המקרים שבהם לוקחים רכוש זר ע"י שבועת שקר, ובפרט "תשומת יד" שנזכר בראשו של המקרא אבל חסר כאן בסופו. ויזל מעיר בצדק, כי "תשומת יד" נשמטה כאן, משום שאין המקבל מחויב להשיב את המלוה לפני הקרבת האשם, שהרי נמסר לו מעיקרא להשתמש בו כרצונו. על כן מספיק, שיודה את אשמו ויבטיח להם לאחר זמן את חובו. אולם, בכל מהקרים האחרים הנזכרים לעיל חייבים להשיב את הדבר הנגזל לפני הבאת קרבן האשם.

"ושלם אתו". "אתו" מלמד שאין עליו לשלם לא כפל ולא ארבעה וחמשה (שמות כא לז). קנובל מעיר, שהכתוב מתכוון כאן לעבירות שעוברים עליהן מתוך חולשה ידועה, ולאו דווקא מתוך מחשבות זדוניות, כי אם לא כן, לא היה הדין מסתפק באשם ותשלום הקרן עם החומש, אלא היה מחייב תשלומי ארבעה וחמשה. אבל הרי זה ביאור בדוי מלב שאין לו שום שורש בחוק. תשלום ארבעה וחמשה נוהג רק בגניבת שור או שה ששחטו או מכרו. וגם כפל נדרש רק בגניבה והכחשה (שמות כב ח), ואפילו שם פטור הוא מתשלום קנס אם הוא הודה מאליו, כמו במקרה שלפנינו.

"בראשו" משמעו לפי סכומו. ראש, גם הראשון, העליון, מציין כאן כמו המלה Summa ברומית: סכום, כך גם "תשא את ראש" (שמות ל יב, ועוד במקומות שונים). יש מפרשים "בראשו": לפי ערך הקרן שלו.

"וחמישיתיו" הוא שם-העצם חמישית, בלשון רבים: "חמישיות", והיה צריך לומר כאן "חמישיותיו", אולם יש הרבה שמות-עצם שבסופם 'ית' או –'ות' שלשון רבים שלהם 'ים'. (השוה איוולד 186 e). צורת הרבים לא באה כאן מפני שהמלה מוסב אל כל המקרים שנזכרו לעיל, כפי שסוברים ויזל, קייל, וקנובל, כי אלמלי כן, היה צריך לכתוב "חמישיתיהם". ועוד פחות אפשר להסכים לראב"ע, שבגלל מעילה במזיד צריך לשלם שתי חמישיות, כי בס' במדבר ה ז נכתב רק "וחמישיתו". לדעתו קיים הבדל בין המקרה שלפנינו ובין המקרה שבס' במדבר ה ה, והוא שכאן נודע המקרה על ידי הודעת עדים, ואילו שם מדובר במקרה שהוא בעצמו הודה בו. אבל לא ניתן להוכיח הבדל זה מן הכתובים. ולכן, אם תיבת "חמשיתיו" לשון רבים היא, זקוקים אנו לפירושם של חז"ל: "רבתה התורה חמישיות הרבה בקרן אחת". אפשר לבוא על ידי קרן אחת לידי חיוב חמישיות רבות, היינו אם כיחשו בחומש ונשבעו על זה לשקר וכן הלאה. אולם גם התרגומים וגם מתרגמים אחרים מן הראשונים מתרגמים את המלה בלשון יחיד, ואפשר להוסיף את הסופית 'יו' אל שם-עצם נקבה, בלשון יחיד שסופו – 'ות' או 'ית' (השוה איוולד 359 b) ואפשר שחז"ל תמכו את דרשתם רק בצורה הבלתי רגילה של המלה.

"לאשר הוא לו", רוצה לומר כי גם החומש ישולם לבעלים ולא להקדש (ויזל).

"ביום אשמתו" מפרשים יונתן, ראב"ע, ורשב"ם: "ביום שובו מאשמתו". אבל לפי התלמוד (בבא מציעא מג:) צריך לבאר באופן אחר: לפי ר' עקיבא בא הביטוי הזה ללמד, שעליו לשלם את הערך שהדבר היה שווה בשעת פסק בית הדין, לפי זה היה הפשט: ביום שמחליטים על אשמו. אולם בית הלל סבורים כי צריך לשלם לפי ערך הדבר "בשעת הוצאה". הפוסקים האלה אינם יכולים להניח, כי "ביום אשמתו" זה היום שבו עשה את החטא, כי באותו יום הרי לא יחזיר את הגזלה, אלא, אדרבא, חשבו כי "ביום אשמתו" משמעו אותו יום שבו הוא נענש על חטאו או משלם את אשמו. ואם עליו לשלם באותו יום את חובו, הרי מובן מאליו כי את הסכום שהוא צריך לשלם מעריכים לפי הזמן שבו עשה את החטא. ואם כן כוונת "ביום אשמתו" היא, כי בתשלום זה השיב את חובו לחברו, והכתוב מוסיף: "ואת אשמו יביא לה'", כלומר יש עליו עוד חוב כלפי ה'.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה