פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ה · פסוק כג
כג. "והיה כי וגו'" כולל את כל המקרים במשפט אחד, כמו לעיל בפסוק ה: "והיה כי יאשם". החטאים כאן נעשו בזדון גמור או "בשגגת קרבן", כלומר, לא ידע כי על החטא הזה יתחייב קרבן, אבל בשאר הוא מזיד. תמוה הדבר, כי בכל פעם שהכתוב מדבר כאן על הישבון, הוא מזכיר את הדבר שמעלו בו פעמיים, פעם בשם עצם "הגזלה", "העושק" וגו' ואחר כך במשפט חוזר "אשר גזל". בתו"כ מעירים בקשר לזה: "הגזלה" פירושו כל דבר גזול, אף אם לא הוא בעצמו גזל, אלא שנגזל על ידי אביו ונפל בחלקו דרך ירושה: ואילו "אשר גזל" מציין רק דברים שהוא בעצמו גזל. לפי זה שני הלשונות "הגזלה" ו"אשר גזל" סותרים זה את זה, ולכן נפסק להלכה, שאת הגזילה עצמה צריך בכל אופן להשיב, גם אם לא הוא הוא בעצמו גזל אלא אביו, אבל את החומש ואת האשם עליו לשלם רק אם הוא בעצמו גזל. והוא הדין בעושק. "אשר הפקד אתו" בא ללמד "כל זמן שעמו ישיבנו אין עמו משיב דמיו". אף על גב שהפקדון אינו עמו והוא משלם אותו, הוא חייב בחומש ואשם, משום "אשר הפקד אתו" פעם. "האבדה אשר מצא" בא מצד אחד ללמדנו, שאת הדבר שמעל בו עליו להשיב, אף אם המעילה נעשתה ע"י אביו, ולא הוא ולא אביו נשבעו עליו לשקר, ומצד אחר, כי בגלל המעילה שנעשתה ע"י אביו, אין להשיב לא את הקרן ולא את החומש ואף לא להביא אשם, אפילו אם שניהם נשבעו לשקר. אבל מתאים יותר לפשט הפשוט מה שנאמר בבבא קמא סז.: "אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא וכו'", אם הדבר שנגזל נמצא עוד באותו מצב כמו בשעת הגזילה (בלי שינויים), מחויב הוא להחזיר אותו כך, ואם לאו (אם שינה אותו), הרי דיו שיחזיר לו את ערכו בכסף.