פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ה · פסוק יז
יז – יט. "ואם נפש כי תחטא וגו'". הכתוב "ועשתה אחת מכל מצות וגו'" מכוון אל פרק ד פסוק כז ומלמד כי כאן, כמו גם לעיל, כוללת הפיסקה "מצות ה' אשר לא תעשינה", עבירות שזדונן בכרת. אולם מה ההבדל בין המקרה כאן, שהחוטא מביא אשם, ובין המקרה שלעיל, שהחוטא מביא חטאת? העובדה שלעיל כתוב "בשגגה", מה שחסר כאן, אינה יכולה לבסס את ההבדל, מכיון שגם כאן בפסוק יח כתוב "על שגגתו אשר שגג", שממנו יוצא שמדובר על שוגג. לפיכך אין ההבדל אלא בזה, שבמקרה דלעיל נודע לו חטאו, "הודע אליו חטאתו". (ד כח) או "והוא ידע ואשם" (ה: ג, ד), ואילו כאן הכתוב מדבר על נפש שלא נודע לה אשמה: "ולא ידע ואשם". ולכן קשה מאוד להבין, איך תוכל התורה לומר: "ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה", מאחר שהדבר גופו עודנו מוטל בספק?
על השאלה הזאת משיב ר' שמעון, שכאן מדובר על מקרה, שהחוטא אינו יודע איזה חטא היה. למשל, היו לפניו חלב ונותר ואכל אחד מהם ואינו יודע איזה מהם אכל. או שבת ויום הכפורים חלו זה אחר זה ועשה באחד מהם מלאכה ואינו יודע באיזה משני הימים. ר' יהודה אומר, כי במקרים כאלה, לפי דעת ר' אליעזר, יש להביא חטאת ולפי דעת ר' יהושע אין להביא קרבן כלל. וכאן מדובר לפי דעת ר"י על מקרה שעושה מעשה ומסופק אם הוא עבר עבירה בכלל, למשל, הוא מפקפק אם אכל חלב או שומן או אם עשה מלאכה בשבת או בחול. מה שנאמר על מקרים כאלה "ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה", מפרש, כנראה, ר' יהודה בכך, כי גם מעשה אשר מסופקים בו אם הוא מותר או אסור, נחשב לאסור מן התורה עפ"י ה'. לכן, מי שאכל דבר שאפשר שהוא חלב, עשה מעשה שחלה עליו ההגדרה "מצות ה' אשר לא תעשינה". לפי התלמוד מודה ר' שמעון, כי במקרה דלעיל יש להביא אשם, אלא שהפסוק דיבר בעיקר על אופיו של החטא ולפי זה ביטא את הדין (השוה כריתות יט. ואילך, שם יש עוד פלוגתא בין האמוראים (רב ורב אסי), אם חיוב אשם זה בא רק אם הספק הוא בחתיכה אחת משתי חתיכות או גם בחתיכה אחת). אשם זה נקרא בפי חז"ל "אשם תלוי", משום שמכפר רק באופן זמני ("תולה") עד שיוודע לו החטא ואז צריך להביא חטאת (רמב"ם שגגות ח א).
ביאור זה של המשנה ותו"כ הוא היחידי שאינו נכנס לפשט דחוק. לפיו משמש חוק זה של האשם השלמה לחוק החטאת. מכיון שכל חוטא הוא גם אשם – כפי שנוכחנו לעיל – ורק בחטאת ישלם את חובו, בא כאן הדין, שבמקרים שהתנאי המוקדם שבו תלויה הבאת החטאת, היינו "הודע אליו", איננו קיים, אבל יש ברצון החוטא לשלם את חובו לה', יש לו להביא אשם. ואם נצרף לזה את דעתו של ר' אליעזר, שלפיה יכול כל אחד להביא יום יום אשם תלוי בנדבה, "מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום" (כריתות כה.), אפשר לחשוב כי אשם תלוי שימש לחסידים, שלא היו בטוחים שהם נקיים לגמרי לפני ה', חוץ ממחרתו של יום הכפורים, אשם תלוי. קרבן זה נקרא "אשם חסידים" (השוה כריתות, שם). הדעה הזאת נתקבלה להלכה בטור אורח חיים סימן א, וביורה דעה סימן ה, בניגוד להרמב"ם הל' מעשה קרבנות יד ח, והל' שחיטה ב יח.
לעומת זאת חיוו כל המבארים שאינם הולכים בעקבות חז"ל כל אחד דעה שונה משל חבריו. כך למשל, סובר איוולד (עמוד 65 Alterth), כי האשם הנזכר הובא על חטא, שנודע בראשונה רק לו לבדו, בלי שהיה צורך שאחרים ידרשו ממנו כפרה זו. לדעתו יש לקרוא "והוא ידע" במקום "ולא ידע", והפשט הוא לפי זה, נודע לו מעצמו, בניגוד ל"או הודע אליו", כלומר נודע לו ע"י אחרים. נגד סברה זו יש להשיב: א) התיקון "והוא ידע" במקום "ולא ידע, מעיד על עצמו שהוא תיקון שרירותי ואסור, כי הלא גם בפסוק יח כתוב "והוא לא ידע": ב) "או הודע אליו" אין בכלל פירושו שאחרים הודיעו לו אלא, להפך, נודע לו מעצמו, כמו שכתוב בתו"כ: "ולא שיודיעוהו אחרים" (ראה לעיל על ד כג). ג) לפי זה היה נחוץ לכלול את הקרבנות על שלושת המקרים שבפרק ה א – בקרבנות האשמות, כי גם שם נאמר "והוא ידע" (כפי שבאמת דורש איוולד), וזה, כפי שבררנו, טעות גמורה. פירושים אחרים, כגון זה של קורץ ("הקרבנות שבתורה"), שמוסיף למלים "ולא ידע" את המלה "המצוה" וסובר כי את קרבן האשם יש להביא על חטא שעשה מתוך אי ידיעתו את המצוות, או זה של ווינר שאינו נוגע במלים "ולא ידע" ומודה שהיא מכוונת לאי ידיעה בשעת מעשה החטא, אבל מוסיף שאחר כך הודה בחטאו ושזה נודע לו – כל אלו, מכניסים בלי ספק לתוך הפסוקים דברים שאינם כלולים בהם.
מרקס טוען במאמרו שנזכר לעיל (במבוא לקרבנות: 'אחידותה ושלמותה של תורת הקרבנות'), שתוכן ה יז מזדהה בדיוק עם ד כז (השוה גם פאטר, ביאור לחומש ח"ב, 170, וח"ג, 451). אך הדעה הזאת יסודה בטעות, כאילו "ולא ידע" מקביל אל "בשגגה". אבל נגד זהותם של שני הלשונות האלה מוכיח הכתוב ה יח, שבו נאמר: "שגגתו אשר שגג והוא לא ידע", אשר לפי מרקס אין כאן אלא כפל. ועוד. לפי זה היה לשון "והוא ידע" בפרק ה ג ושם ד מכוון לניגוד של "ולא ידע" שבפרק ה יז, כלומר שהחטא נעשה במזיד, מה שהיה סותר לתנאי הקודם "ונעלם ממנו". אם נשים לב לכך, כי את כל החטאות הביאו רק במקרים כשנודע לעושה מעשה חטאו (פרק ד פסוקים יד, כג, כח, פרק ה פסוקים ג, ד) אז יוברר לנו, כי "ולא ידע" (ה יז) מהווה ניגוד אל "או הודע אליו" (ד כח), מה שמתאים למסורת היהודית.