פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ה · פסוק ו
ו. "והביא את אשמו". קרבן זה נקרא כאן אשם, וזה הביא אחדים (לויזון, איוולד) לידי הטעות, שמנו את הקרבן הזה בין האשמות. אך כל המעיין בפרשה שלפנינו בתשומת לב, יווכח כי הכתוב מדבר כאן על חטאות ולא על אשמות. גוף העובדה שפסוק יד פותח ב"וידבר ה'", מלמדת בהדיא כי התורה אינה רואה את הקרבנות הנזכרים קודם לכן כאשמות. ואם נשים לב עוד לכך, שהעשיר מביא במקרה שלפנינו אותו הקרבן שעליו מדברת הפרשת הקודמת, ושהקרבן הזה נקרא לא פחות משמונה פעמים בתשעה פסוקים "חטאת", ולא עוד אלא ש"חטאת הוא" הודגש כמה פעמים הדגשה יתרה. הלכך אין טעם לפקפק, כי כאן ענין לנו בקרבן חטאת. ובנוגע לשם "אשם" בפסוק שלפנינו וגם בפסוק הבא, אפשר לבארו במה שהסברנו לעיל על ד כג, שכל חוטא הוא גם אשם, אשם לה': כלומר מתחייב, והוא משלם בחטאת שמביא את חובו וניצול מפורעניות. וזה הוא הטעם, שבכל החטאות כתוב "לאשמת, "ואשמו", "ואשם" (השוה פסוקים: ד, יג, כב, כז). והיה אפשר, איפוא, לנסח גם את כל שאר דיני החטאות ב"והביא את אשמו". עכ"פ צריך להתחשב בכך שהחטאת משמשת גם כאשם. אלא שכאן אופיו של האשם בולט בחטאת ביתר שאת, משום שהחטאים האלו דומים מאד לאלה שמחייבים אשם: שבועת עדות וביטוי - לשבועת הפקדון, וטומאת מקדש וקדשיו –למעילה. כמו כן, הדין ששוויו של הקרבן תלוי במצבו של המקריב מעיד עליו, שהוא נחשב כאילו תשלום של קנס. ולפי זה אין משמעות "אשם" כאן קרבן אשם, אלא חוב שיש לפרעו.