פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ד · פסוק כג
כג. יש בין המתרגמים והמבארים הראשונים והאחרונים שתופסים את המלה "או" כאן, במובן מלת-חיבור שבאה להפריד. הם מניחים, איפוא, כי הלשון "הודע אליו חטאתו" מהווה ניגוד ל"ואשם". מנדלסון מתרגם "ואשם או הודע אליו חטאו" - או נודעה לו חטאתו מעצמו, או שהעמידוהו עליה באופן אחר. הירש הבין את הפסוק כמשפט מפריד וכמשפט תנאי כאחת: או שנודע לו חטאו. ומבארים כגון ראב"ע, רשב"ם, רמב"ן, ספורנו, אברבנאל, ויזל, מקלנבורג ומלבי"ם תופשים בדעה, כי "או" באה כאן להפריד. לעומתם מפרשים רוב האחרונים את המלה או, כרש"י, כתנאי - אם. ובאמת אין סיבה להתנגד לכך. שהרי אפשר לבאר את הפסוק בדרך זו בפשטות ומבלי להידחק ובלאו הכי כבר הוכחה הוראתה של או - אם בכמה פסוקים (השוה איוולד 352 a). את התפיסה ש"או" היא מלה מפרידה אפשר לנמק רק אם מיחסים למלה "ואשם" הוראה שאי אפשר לקבלה, היינו: "מרגיש עצמו אשם". אולם "אשם" פירושו תמיד: היות אשם, ואינני יכול להבין איך הגיעו לכך להוסיף באורח שרירותי ממש כהוראת המלה חייב בארמית ובעברית החדשה, לא פחות ולא יותר, כפי שהיא מתורגמת גם בתרגומים. כל מי שחוטא, נהיה חייב לה', והעונש שה' מטיל עליו הוא פורענות, כלומר תשלום חובו שה' גובה בעצמו. ומכאן הביטוי שמשתמשים בו חכמינו תכופות: "הקב"ה נפרע" או "גובה את חובו". לכן, בכל מקום שיש חטא יש אשם. בקרבן חטאת משלם החוטא את חובו. ברם, החוטא יכול להביא את הקרבן רק אם חטאו נודע לו. אם אין הכרת החטא, באשר אותו האדם עודנו מסופק אם עבר אותה עבירה, לא יכול להביא חטאת. אך מכיון שיש אפשרות שהוא באמת חטא והוא חושש מפני העונש שהקב"ה יגבה את חובו, הוא מביא, כדי להנצל מן הפורענות, אשם תלוי (השוה ה יז). יש אפילו דעה (משנת כריתות ו ג), שלפיה "מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום", כאשר הוא חושש שעבר עבירה שבגללה נתחייב עונש. (ביתר אריכות על דבר החטאת והאשם ראה להלן). ואם נאמר כאן "אשר נשיא יחטא... ואשם" ומיד לאחריו כתוב: "או הודע אליו חטאתו... והביא את קרבנו", אפשר להסיק מזה, כי במקרה שהוא עודנו מסופק אם באמת חטא ואי אפשר לו להביא חטאת, הוא חייב אשם תלוי ככל שאר אדם מישראל. כי הרי אפשר שהוא אשם. ומזה מסיקים בתו"כ: "ואשם מלמד שמביא אשם תלוי" (פירוש אחר יש לפסוק יג, ששם כוונת "ואשמו" כמשמעות המלים "לאשמת העם" בפסוק ג).
"הודע" היא לדעת ראב"ע והרשב"ם בנין הפיעל, כמו הודיע, בדומה ל"הצר" במקום הציר (כך גם במדבר טז ה: "ויודע" במקום ויודיע). והנשוא הוא סתמי: הודיע מי שהודיע. אולם היידנהיים העיר בצדק, כי לו היה זה בנין הפעיל, היה צריך להיות דבוק עם "לו" או "אותו", כמו בכל מקום שכתוב "הודיע". ולכן הוא סובר שהבנין כאן הופעל, וכתוב חולם במקום שורק, "הודיע" במקום הודע. לזה מסכימים כל האחרונים (השוה איוולד 131 f). ועל זה מבוסס הדרש בתו"כ: "או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים". אם אחרים אמרו לו שחטא והוא מכחיש אותם, אינו מביא חטאת (לא כן דעתו של ר' מאיר). ואם אינו מכחיש אותם, הרי זה כאילו נודע לו מעצמו.
"אשר חטא בה". הוא צריך לדעת בדיוק את החטא שחטא. אם, למשל, שבת ויום הכפרים סומכים זה לזה והוא יודע שעשה מלאכה באחד מהם, אך אינו יודע באיזה מהם, הרי הוא פטור מלהביא חטאת (לדעת ר' יהושע). הקרבן שהנשיא מביא הוא שעיר עזים. "שעיר" מלשון שער, בעל שערות, שערות פרועות. שעיר הובא גם לחטאות העם במועדים וראשי חדשים. והמלך בתורת ראש כל העם מביא גם הוא קרבן דומה לשל העם. יחס הכהן הגדול לסנהדרין כיחס הנשיא לעם. שעיר העזים צריך להיות בן שנה (ראה בסמוך) והשוה רמב"ם מעשה קרבנות א יד וכסף משנה, שם). "זכר" שנראה כמיותר (להלן בפסוק כח: "נקבה") בא להבליט כי הנשיא מצטיין בזה שמביא זכר.