אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק ד · פסוק כב

פסוק כא

כב. "אשר" משמש גם בהוראת "אם", השוה שמות כא, יג: "ואשר לא צדה", דברים יא, כז: "אשר תשמעו". באופן זה המלה 'אשר' אינה מאבדת את אופי הזיקה שלה, והיא מהווה תמיד משפט של תנאי, כגון "כל הורג קין שבעתים יקם" (בראשית ד טו), "כל איש זובח זבח ובא נער הכהן" (שמואל-א ב יג), "יולד חכם וישמח" (משלי כג כד). אבן עזרא מבאר: אשר נשיא יחטא, היינו אשר יחטא נשיא, כלומר, אם זה שחטא הוא נשיא. כך אולי גם פירוש הפסוק: "ואשר נתן כתר מלכות בראשו" היינו, וכתר מלכות אשר נתן בראשו (אסתר ו ח). אך גם כאן וגם שם אין אנו זקוקים לביאור זה. ידוע פתגמו של ר' יוחנן בן זכאי: "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו". המדרש מתבאר מאליו בפשיטות בלי לסמוך על ההשערה, שר' יוחנן בן זכאי זיהה את המלה "אשר" בפסוק שלפנינו עם המלה "אשרי". במדרש יש רק רמז לביטוי אשר וגו'", משום שייתכן שהרמז הביא את ר' יוחנן לידי הדרוש שלו. אבל הפסוק "אשר נשיא וגו'" צריך, כאמור, להחשב כמשפט זיקה שניתק ונקבע בראש הפסוק.

והנה מתמיה, שכאן נבחר הרכב זה של המשפטים, ואילו בשאר החטאות אנו מוצאים את צורת התנאי שפותחת את החוק במלה "אם", אולם הטעם למבנה המשפט הזה נמצא בכלל, שלפי המדרש משתמשת בו הלשון העברית תכופות, והוא שאותה מלה (או גם צירוף מלים), שכוללת את עיקר המשפט והחידוש של הרעיון, באה בראש הפסוק או מקדימה לפחות את חלקי המשפט האחרים. ראיה לכך יוכל לשמש הפסוק (מלכים-א כ יח): "אם לשלום יצאו וכו'" (השוה הביאור של מנדלסון בהקדמה לתורה). כך אנו מוצאים גם לעיל בפסוק יא שורה שלמה של מושאים מנותקים ממקומם מובאים בראש הפסוק, כגון "ואת עור הפר וגו'", מפני שבהם מובלט הניגוד שביניהם לבין חקי החלבים הנזכרים לפניהם. ולכן ביאר ר' יוחנן בן זכאי את סידור הפסוק שלפנינו בזה, שכאן רוצה התורה להבליט, כי גם חטאו של נשיא (היינו: מלך) זקוק לכפרה, כי גם לו אין רשות לעשות בשרירות לבו. ואם התורה מדגישה באופן מיוחד, כי גם הנשיא חייב להביא חטאת, הרי זה אומר, שאין זה מן הדברים הרגילים, כפי שמעידה ההיסטוריה. ולכן אמר ר' יוחנן בן זכאי בקשר לפרשה שלפנינו: אשרי הדור שנשיאו מקיים את מצות התורה הזאת.

את המלה "נשיא" מבארים אבן עזרא ורוב המפרשים האחרונים: "נשיא השבט". אבל גם לפי הפשט הפשוט נראה כי הצדק עם מסורת חכמינו, שלפיה ה"נשיא" כאן פירושו המלך. "נשיא", מן נשא, הוא מי שמורם מהאחרים. או שהוא מורם מבית אב, זהו "נשיא בית אב", או שהוא מורם משבט, זהו "נשיא שבט", או שהוא מורם מכל העם. נשיא כזה נקרא כרגיל "מלך". אך גם המלה נשיא משמשת במובן מלך, כגון "ועבדי דוד נשיא בתוכם" (יחזקאל לד כד, השוה עוד שם לז כה ובפרקים מה ומו פעמים רבות, וכן גם במלכים-א יא לד: "כי נשיא אשיתנו"). חמור החוי נקרא בשם "נשיא הארץ", כלומר המורם מכול בארץ (בראשית לד ב), גם הוא היה, כנראה, מלך. הפסוק בשמות כב כז: "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" מתכוון בוודאי במלה "ונשיא" למלך, כפי שגם אבן עזרא רוצה בהחלט לפרש. ואפשר להוכיח את זאת גם במאורע היסטורי, והוא שבשעה שאחאב העליל על נבות, השתמשו בלשון זו: "ברך נבות אלהים ומלך" (מלכים-א כא יג), שמתכוונת, כנראה, לאזהרה הנ"ל: "אלהים לא תקלל וגו'". ואם התורה מצווה שהנשיא יביא קרבן מיוחד, ולא מפרש אם כוונתה לנשיא בית-אב, או לנשיא-שבט או לנשיא-עם, הרי זה ברור כי רק אותו הנשיא שהוא נישא על הכל צריך להביא קרבן מיוחד לעצמו. וכפי שביארו חכמינו מעיד על כך גם הביטוי "ה' אלהיו", כלומר הנשיא שאין על גביו אלא "ה' אלהיו". כך נאמר גם בקשר למלך: "למען ילמד ליראה את ה' אלהיו" (דברים יז יט). כינוי ה' בתורת "אלהי פלוני" מרמז, לפי הערת הירש, על היחס המיוחד של אותה אישיות אל ה', ולכן נמצאת הצורה הזאת רק אצל כהנים, נביאים ומלכים. (לעומת ההנחה של המבקרים, ש"תורת כהנים" (P) מעמידה את הכהן הגדול בראש המדינה ולא את המלך, די להזכיר את הפסוקים: בראשית יז ו, טז: לה, יא, אשר הבקורת חושבת אותם לחלקי P).

בנוגע לביטוי "ואשם" עיין בפסוק הבא.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה