פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ד · פסוק ז
"ונתן הכהן מן הדם", גם "הנתינה", כלומר ההעברה על קרנות המזבח, צריכה להיות מן הדם אשר בכלי. "על כל הזיה טבילה" (תו"כ).
"מזבח קטרת הסמים" – לכאורה הסימן הזה למותר, כי הרי "אשר באוהל מועד" מספיק, אך אנחנו למדים ממנו, כי אין מזבח הקטורת מוכשר להזיה אלא אחרי שהשתמשו בו לקטורת הסמים. (וולהוזן וקואנן אומרים, כי הפרשיות שבהן נזכר מזבח הקטורת מקורן בזמן מאוחר. על סתירת הדעה הזאת ראה בפרק טז פסוק יח).
"לפני ה'", בפרשת יום הכפורים (טז יח) נאמר "ויצא אל המזבח וגו'", מפני שהכהן עמד בשעת ההזיה לפני הפרוכת בין המזבח והפרוכת ופנה אחר כך לצד החיצון של המזבח שהיה מכוון נגד הפתח. אבל כאן נאמר "לפני ה'", המזבח צריך להיות לפני ה' גם בשעת ההזיה שנעשתה לפני הפרוכת. לפי זה עמד הכהן בשעת ההזיה על הפרוכת בין המזבח ובין הפתח (תו"כ).
"ואת כל דם הפר", היינו דם הפר כולו, רובו של הדם (קנובל). שהרי להזיה ולנתינה לא היה צורך בכמות גדולה של דם. החזרה על המלה "הפר" מרבה את פר יום הכפורים.
"אל יסוד מזבח העולה", למזבח הזהב לא היה יסוד. "אשר פתח אהל מועד" מוסב אל "יסוד", היסוד שלפני הפתח הוא המערבי. אגב: שירי הדם גם של שאר הקרבנות נשפכו אל היסוד. במתנות של החטאות הפנימיות נוהג הדין "מתנה אחת מהן מעכבת", כלומר אפילו אם חיסר מתנה אחת בלבד, נפסל הקרבן. את זאת נלמד מתוך הדינים שבקרבנות פר העלם דבר שבפסוקים הבאים.