פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ד · פסוק ו
ו – ז. "אצבעו" זוהי האצבע של היד הימנית, זאת אנו למדים מתוך פסוק טז שבפרק יד, ששם כתוב בפירוש "הימנית".
"והזה", בבנין הפעיל, השורש נגזר מ'נזה', וקרוב גם ל: 'זנק', 'זרוק', שהם פועל עומד, ובהפעיל במובן זליפה, התזה, הוא פועל יוצא.
בדם הקרבן נזכרים הפעלים האלו: הזה, זרק, נתן, ושפך. הזה ענינו להזות מעט, באצבע, זרק ענינו זריקת הרבה, במזרק. נתן ענינו למשוח מעט באצבע באופן אטי, שפך, הוא שפיכת הרבה לאט לאט. (אמנם במשנת זבחים ה, א – ב, באה המלה 'הזיה', על קרנות מזבח הזהב, במובן של נתינה. השוה יומא נח: ופירש"י, שם).
"והזה מן הדם". ההחזרה על המלה "מן הדם" מלמדת, כי "על כל הזיה טבילה".
"את פני"– לשון זו משמעה לנוכח, והוא יותר מתאים מהמלה לפני והוראתו: לפני ממש (איוולד 217 b).
"הקדש" בקשר ל"פרכת" אינו אלא קודש קדשים. וזה נקרא "הקדש", בה"א הידיעה, מפני שהכיל את ארון הקודש.
"את פני פרכת הקדש" ביאורו לפי תו"כ: "שיהא מכוון כנגד בין הבדים". הגעת הדם לפרוכת עצמה לא היתה חובה אבל מותרת (יומא נז.).