אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק ד · פסוק ג

פסוק ב

ג. הפסוק הקודם "נפש" וגו' הוא הכלל, מכאן ואילך באים הפרטים אחד אחד: כהן משיח, עדת ישראל, נשיא ונפש אחת.

החטאת הראשונה שעליה מדובר הוא: פר כהן משיח. הכהן המשיח הוא הכהן הגדול שנתמנה על ידי משיחה בשמן המשחה (ראה לעיל בקטע 'מנחת חביתין של הכהן הגדול'), וכינוי זה ממעט את הכהן הגדול שלא נמשח, ואינו אלא מרובה בגדים. הכינוי "הכהן הגדול" כולל גם את המרובה בבגדים (משנת הוריות יא. בניגוד לר' מאיר, שם יב.).

לפי המסורה היה עוד "כהן משוח". היינו משוח מלחמה (שנמשח לדבר אל העם בתחילת מלחמה, דברים כ ב). אולם אותו לא היו מכנים בשם "המשיח" בה"א הידיעה (תו"כ). כוונת "לאשמת העם" היא לפי דעת קנובל, קייל ואחרים, שעל הכהן הגדול להביא פר חטאת רק על חטא שחטא בתורת נושא משרה של נציג העם לפי ה', ולא על עבירות שעבר עליהן כאיש פרטי. ביאור זה אינו מתחשב כלל במעמדו של הכהן הגדול בישראל. תורת ישראל אינה מכירה בשום הבדל בין חטאים שחוטאים במשרה ובין אלה שחוטאים בחיים הפרטיים. על הכהנים נאמר (דברים לג י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" והם צריכים להיות בחייהם הפרטיים למופת לעם. הכהן הגדול העומד בראש הכהנים, מסמל בחייו את דוגמת החיים הקדושים, אשר הכל ישאו אליו את עיניהם, והיה זה מוזר, שהתורה תעלים את עיניה מהעברות הפרטיות של הכהן הגדול, ותסתפק בזה שהוא עושה באמונה את שרותו במשרתו הציבורית. ואנחנו יכולים להוסיף על זה כי רוב העבירות שענשן כרת, הן עבירות של פרט (השוה את הפרטים בריש מס' כריתות).

הרשב"ם מבאר את הקשר בין חטא הכהן הגדול לאשמת העם, בכך שהכהן הגדול הוא המורה לעם, וכאשר יחטא הוא עלול להחטיא את העם. אולם אם זאת היתה כוונת הכתוב, היה צריך לכתוב: "לחטאת העם". ומה שתרגם יונתן: "לאשמת העם" - במיקרביה קרבן חובת עמא דלא כהלכתיה. תמוה מאד, מדוע דוקא חטא כזה של הכהן הגדול יהא טעון כפרה, ואילו חטא כהן הדיוט אינו טעון כפרה. אין להחליט, אם הדרש הזה לקוח מתוך מדרש עתיק של דבי ר' ישמעאל, או אם הוא סברתו הפרטית של יונתן.

לי נראה יותר פירושו של רש"י: "ופשוטו לפי האגדה כשהכהן הגדול חוטא, אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו להתכפר עליהן, ולהתפלל בעדם, נעשה מקולקל". משמעותה של המלה אשם, היא כפי שנוכיח להלן בקרבן האשם, חוב שצריך לסלקו לפי דרישת המשפט האלהי. והנה הכהן הגדול הוא נציג האומה ומופת לה. כל זמן שהוא נקי וחף מפשע, ממלא הציבור הישראלי את חובותיו, אבל אם הכהן הגדול נכתם בעוונות ואינו ראוי עוד להיות בא כוחו של העם, חלה אשמתו, שאשם לה', על העם, שלא בחר בנציג המתאים והוא חייב לכפר בעד בא כוחו.

ובכך מתבארים דברי חכמינו בתו"כ בענין זה: "לאשמת העם הרי משיח כצבור מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח לא יביא אלא וכו'". קרבנו של כהן משיח דומה בכל לקרבנו של העם, כפי שמוכיחה ההשוואה בין הפרק שלפנינו ובין הפרק הבא. ומתוך הלשון 'לאשמת העם', נלמד, שגם אותה סיבה עצמה הגורמת את קרבן הכהן הגדול היא הגורמת גם את הקרבן של העם.

מכאן נראה כי הטעם, שהכהן הגדול מביא קרבן דומה לקרבן העם, היינו פר, הואיל ועל ידי אשמתו נאשם העם שנושא את אשמת נציגו. ויחד עם זה נלמד מכאן, כי אשמת הכהן הגדול צריכה להיות דומה לאשמת העם, כדי שיתחייב בהבאת פר חטאת, היא צריכה להיות "הוראת דבר עם שגגת מעשה", כי אם לא כן, אין העם אף אם הוא בעצמו חטא באותו מעשה חייב להביא פר חטאת. ברם, הכהן הגדול חייב חטאת רק "על חטאתו אשר חטא" (פסוק ג) בהעלם דבר, ולא אם אחרים נכשלו על ידי הוראתו ("הורה ועשו אחרים כהוראתו"). והטעם הוא, כפי שמעיר הירש בצדק, כי בחיים הרגילים, שווים הכהן הגדול וכל האחרים לגבי החוקים האלהיים, רק במקדש עומד הכהן לפני ה' במובן סמלי כבא כוחה של האומה. אמנם, הכהן צריך להיות מורהו של העם, משום שעמדתו היא המכשירה אותו לכך, אך אין לו אותה הזכות שיש לבית הדין העליון, לפסוק הלכות שמחייבות את כל אחד ואחד.

"פר בן בקר" הוא לפי דברי חכמינו פר בן שלוש שנים, היינו בתוך השנה השלישית. לשיטת ר' מאיר גם אם גדול מזה, כשר הוא (תו"כ).

"לחטאת", גם החטא וגם הקרבן שמביאים לכפרת החטא, נקראים בשם "חטאת". לא – כפי שסבר קייל – משום שהקרבן הפך לחטא על ידי העברת העבירה עליו, כי אילו היה כך, צריך היה השעיר לעזאזל (ויקרא טז, ט) להיקרא בשם "חטאת", ולא השעיר לה'. אלא שחטאת נקרא כך בחילוף שם, במקום "על חטאת" כמו "אשם" במקום "על אשם".

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה