פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ד · פסוק ב
החטאת
פרק ד. א – ב. הקרבנות שידובר עליהן כאן שונים מן הקודמים, כי הם מובאים רק בגלל סיבות מיוחדות או בזמנים קבועים, ולכן הם קרבנות חובה, ואילו העולה, המנחה והשלמים מוקרבים בכל זמן בלי גורם מיוחד בתורת מתנות נדבה. לכן פותח הפרק שלפנינו במלה "וידבר". האשם גם הוא שונה בעיקרו מן החטאת, כפי שניווכח עוד, ולכן נכתב גם לפני דיני האשם (ה יד) "וידבר". חזרת "דבר אל בני ישראל" (בפסוק ב) אחרי א ב, באה ללמדנו ש"רק בני ישראל מביאין חטאת ואין עכו"ם מביאין חטאת" (תו"כ).
"תחטא", הוראתו העיקרית של השורש חטא הוא "טעה, תעה". הדרך אשר עלינו ללכת בה, היא דרך ה' (בראשית יח יט), היא המסילה שה' הראה לנו על ידי מצוותיו. כל סטיה מן הדרך הזאת, היא חטא, כשלון.
"בשגגה" פירושה שהחטא כולו "תחלתו וסופו שגגה". יוצא מזה, שאף חטא שנעשה בשגגה הרי הוא חטא. ובזה שונה הביטוי "חטא" משאר הביטויים לציון מעשי עבירה (פשע, עון), שבאחרונים משתמשים רק לציון עבירות שבמזיד, ואילו הראשון חל גם על עבירות שבשגגה.
לפי קבלת חכמינו יש שני סוגים של שוגג: א) שוגג ביחס אל החוק או תוכן החוק, "שגג בלאו או בכרת", כלומר לא ידע שמעשה זה אסור או שאסור בכרת (ראה שבת סט.) ב) שוגג ביחס אל המעשה, כלומר הוא ידע על האיסור אך נעלם ממנו כי במעשהו זה עבר על החוק (למשל: הוא עושה מלאכה בשכחו שאותו יום שבת או שהוא אוכל חלב בחשבו שהוא שומן. על כל זה ראה משנה שבת ז א). אף השוגג זקוק לכפרה, משום שלא נזהר ונשמר כראוי. עם ישראל נצטווה: "ושמרתם את משמרתי" (להלן יח ל), "ושמרו דרך ה'" (ברא' יח יט), להשמר ולהזהר שלא להחטיא את דרך ה'. על כל אחד לפלס את הנהגותיו ולכוונם כך שיימצא תמיד בדרך ה', ולכן כלל הוא בתורה שגם השוגג זקוק לכפרה. לא כן מי שעשה עבירה שלא ברצונו מתוך אונס, הוא פטור מכל קרבן ("אונס רחמנא פטריה", ב"ק כח:).
"מכל מצות ה'", הפועל 'חטא' יכול להיסמך בשתי צורות: הוא מצריך מלת יחס 'אל', לאותו שחטא לו, כמו "חטא לה'", אבל להבעת עצם החטא, מה הוא מעשה החטא, באה מלת יחס 'ב'... כמו "אשר חטא בה'", לחטוא בהנה", או "על" (במובן: נגד), כגון "אשר חטא עליה" (ה ה), על העברה ההיא. ולפעמים במובן של "אותו חטא שחטא", כאשר לא מפורט מהו החטא, ביחסת אל, כמו "את אשר חטא" (ה טז), "חוטא נפשו" (משלי כ ב). לפי ויזל, בביאורו לפסוקינו, ישנה כאן צורה שלישית של סמיכות ל'חטא': לדבריו "מכל" שייך אל "תחטא", מכיון שחטא מובנו סטיה (סוטה מכל המצוות), והחוטא שלפנינו חוטא מכל המצוות. זה משום שויזל מניח ש'חטא' יכול להצטרף גם אל 'מ', אבל אין למצוא בשום מקום עדות לכך. ולכן מסתבר יותר להניח, כי "מכל" ו"בשגגה" קשורים זה בזה, השגגה היא מכל המצוות. שגגה היא שם עצם, ושמות עצם דורשים תכופות יחסת הפועל שממנו הם נגזרים.
אך האמת היא, שגם לפי הביאור שלנו, וגם לפי באורו של ויזל, אנחנו נתקלים בקשיים, בגלל המלה "כל מצות". שהרי לא מדובר על אדם שעובר על כל המצוות, אלא על אדם שעבר על אחת מן המצוות ("ועשה מאחת מהנה"), והיה צריך לומר: תחטא מאחת ממצוות וגו'. על כן נכון יותר לקבל את דעתם של חכמינו, שהמ"ם היא מ"ם החלק, וכאילו כתובה כאן גם המלה 'דבר' (כפי שמפורש במקרים הבאים בפרקנו בפסוקים: יג, כב, כז), כלומר הוא עושה דבר מאלה הדברים שלא ייעשו (השוה שמות טז כז, ישעיה ב ו, ועוד. איוולד 217 b). כך גם דעת קייל, קנובל ועוד. וזה נותן סעד לדברי חכמינו: "מכל מצות ולא כל מצות, פרט לשמיעת קול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו". כלומר למעט את אלו שנזכרו בפרק ה פסוקים א – ד, שדינם שונה. (השוה מלבי"ם ופירושו של הראב"ד).
עוד הורו רבותינו, כי לא כל חטא טעון חטאת כדי להתכפר, אלא רק חטאים בשגגה שזדונם בכרת. את זאת אפשר להוכיח מבמדבר טו, כט – ל: "תורה אחת... לעושה בשגגה, והנפש אשר תעשה ביד רמה... ונכרתה".
פסוקינו מדבר במצוות לא תעשה, כפי שמובן מתוך המלים: "אשר לא תעשינה". המצוות כאן אינן ציוויים חיוביים, אלא שם הפועל, מה שה' ציוה שלא ייעשה. בלשון המקרא אין ביטוי ישיר לציווי להימנע, אלא הוא מתואר כ'ציווי שלא לעשות', כמו בבראשית ג יא ("אשר צויתיך לבלתי אכל"). לפעמים חסרות המלים "אשר לא תעשה". קיצור כזה נמצא במקומות שהענין מובן מתוך הדברים ואין לטעות, (כגון בדברים ד כג: "השמרו לכם פן... ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך"). ולעתים גם כתוב "אשר לא צויתי", (דברים יז ג: "וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי"). כל הביטויים האלו מתכוונים לאזהרות שלא לעשות איזו עבירה.
"מאחת מהנה". – הלשון קשה, המ"ם הראשונה וודאי נראית מיותרת, ואם גם נמצא כדוגמתה בפסוקים אחרים, כפי שטוען איוולד: "כדי לייחד את המושג ככל האפשר" (איוולד 278 c). הרי חכמים דרשו את הביטוי הבלתי רגיל, כמו בשאר מקומות כאלו, כמקור להלכות שונות. וכך דרשו (שבת ע:): "הנה" – אבות, "מהנה" – תולדות (לענין מלאכות שבת). לפי זה הוראת הביטוי "אחת מהנה" היא: אחד ממעשי עבירה דומים (כלומר תולדה), והאות מ מבטאת חלקיות. (ראה עוד שבת קג: הביטוי ביחזקאל פרק יח פסוק י 'ועשה אח מאחד מאלה', לקוח מכאן ומפסוק יג בפרק ה).