פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ג · פסוק ד
ד. "יותרת על (מן) הכבד". בפירוש מלה זו מחולקות הדעות. לדעת השבעים, יוספוס, קדמוניות ג ט ב, בוכארט 562 Cleric, Hierozoikon I י. ד. מיכאליס, רוזנמילר, באומגרטן, ווינר, ביר, 354 Sinb. II B – משורש יתר והוראתה ברומית (-שפע) והיא הטרפשת הגדולה של הכבד (השבעים: λοβὸν τοῦ ἥπατος). כנגד זה טוענים, כי לטרפש לא מתאימה המלה על, מפני שהוא חלק מעצם הכבד. אולם את המלה 'על' אפשר היה לפרש במובן 'ליד', ובאמת כתוב פעם אחת "מן". לאלה הנזכרים מסכימים מאורר וגזניוס, שלפיהם מציינת יותרת את כל האונות של הכבד.
ואילו הרמב"ם מבאר בהקדמת הפירוש לסדר קדשים בזה הלשון: "ויותרת הכבד הוא קצה התחתון היוצא ממנו כמו הבוהן מן היד". – לפי זה "יותרת" היא הקצה התחתון של הכבד, בוהן הכבד, ומזדהה עם "אצבע הכבד" שבמשנת תמיד ד ג. כך מבארים גם הגאון ר' האי (מובא בהל' יוהכ"פ לר' יצחק אבן גיאת עמ' נז), וגם הכוזרי (ד כה) והערוך ערך אצבע. אפשר שזאת היא גם דעתם של השבעים ושל יוספוס. גם פירוש חז"ל "טרפשא דכבדא" או "חצר הכבד" מזדהה, כנראה, עם זה של השבעים, כי "טרפשא" = τράπεζα, שבו מציינים ביונית את הגדולה שבחמש אונות הכבד. נראה, שגם הרשב"ם נוטה לדעה זו, וכן שומאר: "מה שמייתר וגדל על הכבד".
לעומת אלה סבורים מפרשים יהודים אחרים, כגון רש"י, כי "יותרת על הכבד" היא "חצר הכבד" ו"טרפשא דכבדא" הוא העור שמבדיל בין אברי הנשימה ואברי העיכול, הסרעפת, וכך גם דעת הירש ומלבי"ם (לויקרא פ' קעב), שמזכיר עוד פרשנים אחרים שמסכימים לדעתו.
פירוש אחר, שרוב אחרוני הפרשנים הולכים בעקבותיו הוא, כי "יותרת" היא הרשת שמתחלת מן החריץ שבין האונה הימנית להאונה השמאלית והולכת ומתפשטת מצד אחד מעבר לקיבה ומצד אחר לעבר הכליות ("יתר" לפי זה - מתח, מן יֶתֶּר). זו דעת הוולגטה: reticulum jecoris, לותר, דה ווטה, קנובל, קייל, מנדלסון, צונץ, פיליפזון, הכתב והקבלה ועוד רבים.
לדעתי יש לעזוב את התרגום השגור הזה ולקבל את דעתם של יוספוס והשבעים, שהרי אלה חיו בזמן בית שני וידעו היטב מה שהעלו על המזבח. אמנם, אין אני יכול עדיין לומר בהחלט, שגם דעת התלמוד היתה כך. מכל מקום נכון התרגום "היותרת ליד הכבד", כלומר הדליל היוצא מן הכבד, גם לפי דעת רב האי גאון והרמב"ם. – מכיון שכל חלקי הקרבן יחד נקראו בשם חלב, הרי צריך לחפש את טעם הקרבתם לגבוה במושג "חלב". חלב מציין תמיד את המשובח והטוב ביותר, לא מפני שהוא המזון הטעים ביותר, שהרי הנסיון מכחיש את זאת (הרמב"ם מניח אפילו שחלקי החלב אסורים באכילה דווקא מפני שהם גרועים ומזיקים). אלא החלב הוא מבחינה זו המשובח, שהוא המזון שנאגר על ידי בעל החי, שיהיה מוכן לכלכלתו בעתיד וכולל את תמצית הכוח החי. – ויזל סובר כי לשון "והקריב" אינו מכוון להקטרה, כי זו צוותה אחר כך בפסוק ה, אלא הוא בא להגיד שהבעלים יביאו את האימורים אל הכהן, כדי שהוא יקיים בהם את מצות התנופה שנצטוו עליה בפרק י ל. וכאן לא הוזכרה מצות תנופה מפני שהיא נוהגת גם בחזה ושוק שניתנים לכהן, ומקומה הנכון בפרק ז ששם מדובר על חלקי הכהנים.