פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ב · פסוק יד
יד. לפי המסורת היהודית בתלמוד (משנת מנחות י ד ועוד, תורת כהנים ב יד) ויוספוס (קדמוניות ג י ה) מנחת ביכורים היא היא העומר שבפרק כג י ואילך. אין שום ספק, כי בזמן הבית השני היה המנהג למעשה על פי המסורת הזאת. אפילו הצדוקים והבייתוסים לא ערערו על זה, כי אילו היתה מתעוררת התנגדות כלשהי לאופי הקרבת העומר, לא היו עוברים על זה בשתיקה, כשם שהבייתוסים לא שתקו בענין יום הקרבת העומר. הקראים הם היו הראשונים שחלקו על הפרושים, באמרם כי מנחת ביכורים לחוד ועומר לחוד (השוה יהודה הדסי אשכול הכופר, פרק רג, אהרן בן אליה, ספר מצוות גדול פ' ה), וגם ראב"ע ושד"ל סבורים, כי הפסוק שלפנינו מתכוון למנחת ביכורים שכל אחד יכול להקריב בנדבה. ובעקבות אלה הולכים כמעט כל המפרשים האחרונים מן הנוצרים (רק קולות בודדים נשמעו לזכות המסורת היהודית, למשל תאלהופרDie unblutigen opfer des mosaichen cuktus , עמ' 174 ואילך), ואילו שאר המבארים היהודים, ראשונים כאחרונים, מסכימים עם קבלת חכמינו.
לדעתנו יש נימוקים מכריעים לצד המסורת. ראשית כל: הנוהג בזמן הבית השני צריך להיות לנו לעינים בהבהרת חוקי התורה, ובלי נימוקים מכריעים אין לדחות אותו בשום פנים. אך גם הכתובים עצמם מעידים על צדקת המסורת, שלפיה העומר ומנחת ביכורים מזדהים זה עם זה. כי הנה:
א) מנחת ביכורים שבפרקנו נתבארה, לתמהוננו, רק לאחר שהחוקים המשותפים לכל המנחות הובאו בפסוקים יא – יג, והחוק של המנחה נראה כאילו נגמר כולו. ועל ידי כך נהיתה מצות מנחת ביכורים תוספת לחוק, באשר זו האחרונה היא קרבן יחיד, ואילו הראשונות הן קרבנות ציבור. ומכיון שלפנינו מדובר רק על קרבן יחיד, נשארה רק האפשרות להביא את דיני מנחת ביכורים בתורת נספח אחרי גמר החוק הראשי. – ואם הפסוקים שלפנינו מתכוונים לקרבן ציבור, הרי זה מוכרח להיות רק העומר שנזכר בפרק כג פסוק י ואילך.
ב) החומר שהוגש למנחת ביכורים (היינו "אביב קלוי באש וגו'") מוכיח, שההקרבה צריכה להיות בחודש האביב. ובכל מקרה היו צריכים להקריב אותה בזמן אחד בערך עם העומר, והיה זה מוזר, אילו היה קרבנה של האומה כולה מן התבואה החדשה רק עומר אחד, ואילו מנחת ביכורים של יחיד שהקריבו גם אותה בזמן ההוא, היתה מצטיינת בהכנתה הקפדנית ועל ידי התוספת של שמן ולבונה (ב טו) לעומת הקרבן של כל הציבור. ולכן יש הכרח להחליט, כי מנחת הביכורים שהובאה בחודש האביב היתה מנחת העומר.
ג) בחוק ע"ד העומר נמצא רק הדין, כי הכהן יניף אותו לפני ה' (כג יא), ועל כל מעשה שייעשה אחר כך, אם יותן כולו לכהן או אם יוקטר על המזבח, אין אנו קוראים דבר בפרק כג. ואין להעלות על הדעת שבענין זה נשאר החוק סתום. הרי מסתבר, שהעומר הוא הוא מנחת הביכורים, שממנה הועלה קומץ על המזבח והשיריים נשארו, כמובן, בידי הכהן (השווה ויזל כאן).
ד) בחוק העומר כתוב (כג יד): "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם", משמע שקרבן ה' זה הובא מחמרים שנאסרו לפני הקרבן. ומכיון שמנחת ביכורים כללה לפי ב, יד קלוי וכרמל, ואילו בעומר, שמשמעותו אלומה, לא היה כלום מן החמרים האלה, ואם כן, מנחת עומר ומנחת ביכורים מזדהים.
ה) בכל הקרבנות שאינם מוקטרים עצמם על המזבח, אלא או שהם משמשים הוספה לקרבן מזבח אחר, או שהם, להפך, מקבלים אשה כתוספת, פירשה התורה בהדיא, כי הקרבן האחד בא בגלל הקרבן האחר. כך כתוב במפורש בחוק ע"ד לחם הפנים (כד ז), שהלבונה מובאת כאזכרה על הלחם, כמו כן צווה בשתי הלחם שהוקרבו בחג השבועות (כג יח), כי קרבנות בעלי חיים יובאו "על הלחם". בחוק ע"ד לחמי תודה (ז יב), ניתנה ההוראה כי תוספת הלחם באה בשביל זבח התודה ("על זבח התודה"). אולם בחוק העומר, ששם צווה להקריב כבש לעולה, אין אף זכר ליחס הדדי כגון זה, שם כתוב (כג יב): "ועשיתם ביום הניפכם את העמר כבש וגו'", אבל לא נאמר "על העומר". זוהי הוכחה ברורה, כי חלק מן העומר עצמו הוקטר על המזבח ולכן לא היה צורך בשום תוספת אחרת על העומר, ואמנם, זה היה אפשר רק אם העומר ומנחת ביכורים מזדהים. בכל המנחות בפרק ב בא הדין שלא תהיינה חמץ (פסוק יא), אך במנחת ביכורים שהמצה עליה הובאה כתוספת, לא ניתוסף הדין שהיא צריכה להיות מצה, והיה מקום לחשוב, כי בתורת קרבן ביכורים היה מותר לפי פסוק יב להקריבו שאור. אולם, מכיון שלפי פסוק טז קומץ ממנחת ביכורים זו הועלה על המזבח, הרי היה בוודאי אסור לעשותה חמץ, משום שהיה סותר את הדין הכולל (פסוק יא), שכל שאור אסור להקטיר על המזבח. את הדין שמנחת ביכורים אסור לעשותה חמץ היה צורך להזכיר כאן בפסוק יב במפורש, משום שבלי זה עלולה היתה לגרום לטעות. רק אם אנחנו מחליטים, כי מנחת ביכורים זוהי העומר, שהוקרב בימי הפסח, נוכל להחלץ מן הקושי הזה, שכן אז יובן מאליו, כי מנחת-ביכורים יכולה ליעשות רק מצה, מכון שבפסח היה חל האיסור של אכילת חמץ.
אמנם, הלשון "ואם תקריב" קשה, כי אין הוא הולם קרבן חובה. בעל תורת כהנים טורח ליישב את הקושי הזה באמרו, כי הבאת המנחה הזאת היתה תלויה בתנאי של כיבוש הארץ, או שהכתוב מעריך קרבן חובה זה כאילו היה בא ברצונה החפשי של האומה כולה: "ר"י אומר עתידה מנחת ביכורים ליפסק ולחזור, וכן הוא אומר אם יהיה היובל לבני ישראל עתיד היובל לפסק ולחזור, ר"ש אומר וכו' זו מנחה באה חובה וכו' וא"כ למה נאמר ואם לומר אם אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאלו נדבה הבאתם".
"אביב" (משורש אבב, ירוק, בשל) משמעותו שבולים, כאן שבלי שעורים, כי בזמן חג הפסח רק השעורים בשלות, כהערת תו"כ: "וכן הוא אמור במצרים כי השעורה אביב", כלומר אנחנו למדים משמות ט לא, כי בימי פסח רק השעורה בשלה, אבל לא החטה, שבישולה בא רק בחג השבועות. ביום זה הביאו ממנו את לחם הביכורים, ואלה היו חמץ ואסור היה להעלותם על המזבח. על עם ישראל מוטל היה להביא מן הלחם שהוא אוכל, את הראשית לפני ה'. בחג הפסח, שאוכלים בו מצות, הביאו מנחת מצה מאותו מין תבואה שכבר בשל. ובחג השבועות, שבו אוכלים חמץ, הביאו לחם חמץ מחטה.
"קלוי" מן קלה. לפי דעת ר' מאיר (מנחות סו.) הביאו את השבולים אל החצר, היבהבו אותן באש ודשו אותן: אבל לדעת חכמים אחרים חבטו אותן קודם בכלים רכים (בקנים או בקלח של כרוב) ואח"כ היו גרעיניהן נקלים בכלי מנוקב.
"גרש" (השורש גרס בא תמיד בסמ"ך) משמעו פרוך, טחון והריפות נקראות בפי חכמינו "גריסין", "גרוסות". אולם לפי המסורת מתכוון ביטוי זה לאופן הכנת הקמח. אין הגרעינים נטחנים תכף בטחנה אלא ב"ריחים של גרוסות", כדי לנקות אותם מהקליפות, שהגרעין הנקי שהוסר ממנו התרמיל ייטחן לקמח דק. הקמח צריך היה להנפות בשלוש עשרה נפה עד שמשלוש סאים שעורה נתקבל רק העשרון הדרוש.
"כרמל" הוראתו תמיד "שדה תבואות" ונגזר משורש כרם, עדין, בתוספת למ"ד. כאן, ובשני מקומות אחרים נוספים, מובן המלה הוא בוודאי גרעיני התבואה במצב מסוים. משמעותה היא לפי זה התבואה החדשה כמות שהיא באה מן ה"כרמל". זה מתאים לביאור שבתו"כ: רך ומל. לדעת דבי ר' ישמעאל הוראותו "כר מלא", כלומר פרי עדין מלא. מכל מקום קשה להבין את סדר המלים כאן. היה צריך לבוא: אביב כרמל קלוי באש גרש. אולם וודאי ש"גרש כרמל" מציין את החומר שממנו הכינו את הקרבן, היינו גריסין מגרעינים טריים או מלאים.
"אביב קלוי באש" – במלים אלו רוצים רק לציין שאין נושאים את החומר מוכן אל החצר, אלא מביאים את השבולים אל העזרה ושם מהבהבין אותן לעשותן לגרש. אונקלוס מתרגם "גרש כרמל": פרוכן רכיכן, לעומת זאת הוא מתרגם "מגרשה" בפסוק טז "וכרמל" בכג יד: פרוכן, וכן גם יונתן. אפשר שאונקלוס חשב, שכרמל הוא גריסים או גרעינים בלי קליפות. את אלה היו קוראים בצדק: כרמל, כלומר: התמצית והעידית של התבואה. ולפי זה המלה כרמל היא הגדרה מדוייקת יותר לגרש, כלומר שצריך לגרוס עד שייהפך לכרמל. את הגריסים אפשר אמנם לקרוא או בשם גרש או בשם כרמל לבד. השם הראשון מתכוון למעשה הגריסה, והאחרון לעדינות והדקות של הגרעינים הנקיים. את ביאור התלמוד "רך ומל" או "כר מלא" אפשר היה ליישב בזה, שלפי התלמוד רק גריסין מגרעינים טריים ראויים להקרא "כרמל". "גרש כרמל" היה צורך לתרגם לפי זה גריסים בלי תרמילים או גריסים של הגרעינים. גם השבעים מתרגמים: χίδρα.
"מנחת ביכוריך" מוסב – כדוגמת "תקריב" – אל ישראל, כי הלא המדובר הוא בענין קרבן ציבור.