פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ב · פסוק יג
יג. "קרבן מנחתך" זהו החלק של המנחה שהועלה על המזבח, היינו הקומץ והלבונה.
"במלח" ולא במי מלח. את המלח הביא הציבור כמו העצים.
"לא תשבית מלח", יש לשער כי הכוונה היא: אף ששאור ודבש, שמשתמשים בהם במאכלים רגילים, אסורים בקרבנות, לא כן במלח, כי המלח לא ניתן על הקרבן כדי להשביח את טעמו, אלא הוא סמל חשוב: "ברית אלהיך", הוא מסמל את הברית הנצחית שה' כרת עם ישראל. ברית נצחית שלא הופרה נקראת "ברית מלח" (במדבר יח יט). הרעיון המסומל בקרבנך, מתחייב אתה לו על יסוד ברית עולם ("ברית מלח"), שלנצח לא יירקב, ולכן אין להחסיר בו מלח. אבל לא רק למנחה אלא "על כל קרבנך תקריב מלח". קנובל וקורץ סוברים, כי הכפלת הפסוק באה רק למען שנן את שנאמר קודם לכן והמלה קרבן מתכוונת רק לקרבן מנחה, ומה שנאמר מפורש ביחזקאל מג כד, כי גם על קרבנות בעלי חיים צריך לתת מלח, וכן ביוספוס (קדמוניות ג ט א) – מציין קנובל כסטיה מן החוק העתיק. ברם, אין טעם מספיק לכך, בשום מקום אין מובנו של השם "קרבן" ובפרט של לשון "כל קרבן" מצטמצם בכינוי לקרבן מנחה בלבד. וכדי לשנן את המצוה הזאת היתה החזרה מיותרת, והיה די להשתמש בשתי הלשונות: החיובית "במלח תמלח" והשלילית "ולא תשבית מלח" (השוה גם שמות ל לה בקטורת). הטעם מדוע ניתן הדין הזה כאן, ולא בקרבנות בעלי חי, יש למצוא ביחס שבינו ולבין האיסור של שאור ודבש (ראה להלן). בקרבן בשר חי אף לא היה צורך לצוות על המליחה, כי זה היה נוהג בבשר בלאו הכי. אבל את המנחה, שהיתה מצה, לא היו מולחים, אילולא צו ה', מכיון שאת המצה כרגיל הכינו בלי מלח, ולכן בשם מצה נקרא גם העור "דלא מליח ולא קמיח ולא אפיץ" (השוה גיטין כב.).
בנוגע לטעם האיסור של שאור ודבש, הרי מסכימים רוב המבארים עם אברבנאל ועם ביר, כי השאור, שגורם לתסיסה ולתהליך הרקבון, מסמל את ההפך מן התמימות והטהרה ומשמש משל לשחיתות המוסרית. ידוע ביטוי חז"ל ברכות יז. "שאור שבעיסה", המרמז ליצר הרע, כגורם מתסיס ומקלקל. אמנם לטענה כאילו הדבש, ובפרט דבש תמרים, פועל פעולה דומה על העיסה כשאור, מוכרחים אנחנו להתנגד. דבש הוא לפי המסורת מי פירות ועל זה דווקא אמרו חכמינו: "מי פירות אין מחמיצין". מלבד זה: צריך למצוא באיסור דבש טעם אחר, שונה מטעם איסור שאור, כי הרי הראשון אסור גם בשיריים, ואילו הדבש היה אסור רק בהעלאה על המזבח. והננו נאלצים להסכים עם הרמב"ם בענין איסור הדבש (מורה נבוכים ג מו), שהאיסור בא כדי לסתור את פולחן עבודת האלילים שבה השתמשו הרבה בדבש (השוה: בוכרט squ. 394 Hieroz. III,). הרמב"ן, שבשאלות אחרות מתנגד להרמב"ם, מסכים כאן עמו. דבש הוא, איפוא, לפי דעה זו, ההפך של השאור. השאור הוא תערובת המקלקלת והמפסדת ומהווה את ההפך למצה הנקיה והצחה, ואילו דבש הוא המתוק והטעים, שהגויים שמוהו כמאכל תאוה לפני אליליהם. הראשון אסור מפני שהוא סמל השחיתות, ולכן איסורו חל על השיריים, ואילו האחרון אסור מפני שהוא בא לסתור את אמונת "המגשימים", שלפיה הקרבן הוא מאכל ממש של האלילים ולכן מותר הדבש בשיריים. ואם לפי המסורת נכלל בכל הפסוקים שבהם בא האיסור של שאור ודבש גם איסור השיריים של כל המנחות (ראה לעיל על פסוק יב), הרי יש לכך אותו הטעם עצמו. ה' נתן את השיריים לכהנים, כי אין לו צורך באוכל. הקרבת השיריים היתה באה לחזק את טעות ההגשמה. שהם נוגדים זה לזה. ברם, אף על פי שהמצה צריכה להיות נקיה, כלומר נקיה מכל תערובת (כי זוהי משמעותה של המלה מצה, השוה במילונו של גזניוס), שבה נוהג כאילו האיסור של "תשבית שאור" (שמות יב טו), מכל מקום אסור היה להשבית את המלח שהוא סמל לברית עולם שבין ה' ובין ישראל (הירש מבאר את האיסור של שאור ודבש בדרך אחרת, ראה שם).