פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ב · פסוק יא
יא – יב. כאן נוספו חוקים שחלים על כל המנחות ובמקצת אף על כל שאר הקרבנות. החוק הראשון הוא האיסור לעשות את המנחות לחם חמץ: "כל מנחה לא תעשה חמץ". ואם כן, גם השיריים לא ייאכלו חמץ, כמו שכתוב מפורש בפרק ו פסוקים ט – י: ואילו הדבש אסור רק בהקטרה, אבל השיריים נאכלים בדבש. "דבש" משמעותו לפי המסורה כל מתיקות של פירות, כפי שגם הדבש, שנזכר בין שבעת הפירות שבהם שנשתבחה הארץ הקדושה (דברים ח ח), הוראתו דבש תמרים, ולא כפי שחשבו פילון (de vict. p.225 m) וכמה אחרונים, שהתורה התכוונה לדבש דבורים. סברה זו מופרכת מינה וביה על ידי הפסוק שלאחר זה "קרבן ראשית וגו'". שאור או חמץ הובאו כקרבן ראשית בחג השבועות: "שתי הלחם" היו חמץ (פרק כג פסוק יז). הן נקראות "ראשית" על שם שהיו הקרבנות הראשונים מן התבואה החדשה. אחרי הבאת אלה היה מותר להקריב מן הפרי החדש (ראה לקמן פרק כג). דבש או פירות מתוקים הובאו בתור בכורים, (דברים כו ב, ואף שאור יכול לבא כביכורים). בכורים מדבש נזכרו גם בדברי הימים-ב לא ה, ואילו מדבש דבורים לא הובא קרבן ראשית. אילו רצו לקבל את הדעה, שהדבש שנזכר אצל הביכורים וכמו כן זה שנזכר בין פירות ארץ ישראל (דברים ח ח) הוא דבש דבורים, היה קשה שהתמרים שהם פרי משובח של הארץ אינם נמנים בין השאר. ולכן דעת חכמינו, שמבארים שם ש"דבש" זה דבש תמרים, היא לבדה הנכונה.
מלבד קרבנות ראשית אלה הובא גם חלק מחלות תודה חמץ (ז יג). ולכן מקשה הרמב"ן, למה לא הורשה גם כאן להקריב תודה מלחם חמץ. והוא סבור, כי כאן עיקר הכוונה להתיר דבש, משום שבשום מקור לא פורש שמותר להביא ראשית מדבש: ואילו הדין ששתי הלחם ותודה נעשו חמץ אמור בפירוש במקומם (כג יז, וז יג), שתי הלחם מותרין בכל זאת לבוא מחמץ, מפני שהן מצורפות עם הבכורים בשם המשותף "קרבן ראשית". אולם אני סבור, כי כאן הכוונה לקרבנות חובה ("תקריבו") או כאלו שכשרים רק מחמץ, ולא ללחמי תודה שהן מחציתן חמץ ומחציתן מצה (ויזל סובר, כי "קרבן ראשית" מציין גם אותו החלק של לחמי תודה שניתן לכהן, שהרי הוא נקרא "תרומה" שמשמעותה "ראשית").