אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק ב · פסוק ח

פסוק ז

"אשר יעשה" יש להבין כאן עשיה בסתם, ועל כן בלשון זכר.

"מאלה" מוסב על כל המנחות הנאפות שנמנו בפסוקים ד – ז. בפסוק ט כתוב "והרים" ולא "וקמץ"" כמו שאמור למעלה, מפני ש"אזכרתה כוללת לא רק קומץ אלא גם את הלבונה, ולשניהם יחד מתאים לשון "והרים". מכאן אנו רואים, אגב, כי דעתם של קנובל, קייל ואחרים, שלפיה אין מוסיפים לבונה למנחות הנאפות, בטעות יסודה, וכי דעתם של חכמינו שאת הלבונה הוסיפו בכל סוגי המנחות מתאשרת על ידי הכתוב. גם דיני האזכרה והשיריים חלים על כל המנחות הנאפות.

כשנעיין בדיני הקרבת המנחות, נמצא כי הם נשנו פעמיים: פעם במנחת סולת ופעם במנחות האפויות. רק ההגשה חסרה במנחת סולת, כי היא נזכרה כבר בחוק הקרבנות שניתן בהר סיני, פרק ו פסוק ז (קבלה בכלי שרת והולכה אינן נזכרות בפירוש בשום מנחה). דיני המנחות שנאפות הובאו כולם יחד בסוף, בפסוקים ח – י: ואילו המצוות על דבר הכנת מנחת סולת ועד הקמיצה הובאו רק פעם אחת. ואלו הן: שלוש מתנות שמן ופתיתת המנחה האפויה.

ארבע העבודות האלו מתחלקות כך: א) "מתן שמן בכלי" כתוב במנחת מרחשת, ב) "בלילה" כתובה בחלות מאפה תנור ובמנחה על המחבת, ג) "יציקה" כתובה גם במנחה על המחבת וגם במנחת סולת, ד) "פתיתה" כתובה כמו כן במנחה על המחבת. שונה מנחת מאפה תנור בענין שלוש מתנות שמן משאר המנחות, ומתנות שמן שלהן נזכרו שם בפירוש (ראה מלבי"ם ויקרא קכו). והטעם לסידור זה הוא: מתנות השמן של מנחת סולת שונות מאלו של המנחות הנאפות רק בנוגע ליציקה. המנחה האפויה נאפית תחילה ונעשית פתים ואח"כ מוצפת בשמן, ואילו במנחת סולת נוצק השמן על הסולת, ולכן כתובה היציקה במנחת סולת לחוד. אח"כ בא החוק על דבר המנחות האפויות. ולכן, בקרבן הנזכר כאן ראשונה, היינו במנחת מאפה תנור, יש צורך להביא את דיני מתנות השמן, מכיון שמנחה זו שונה בענין זה משאר המנחות.

מתוך מתנות השמן של המנחות נזכרה כאן רק הבלילה של החלות, ולא היה כאן מקום להזכיר את ההבדל שבין מאפה תנור ובין מנחת סולת לענין היציקה, מפני שכאן (במאפה תנור) לא דרושה יציקה. מקומו של השינוי הזה הוא רק במנחת מאפה תנור שבא אחר כך, היינו במנחה על המחבת. כאן, במנחה האפויה, שנאמרה בראשונה ושהצטיינה על ידי שלוש מתנות שמן, כתוב: "פתת אתה פתים ויצקת עליה שמן", כלומר אין השמן ניצק על הקמח כפי שנהוג במנחת סולת, כי אם על הפתים אחרי הפתיתה. עם זה מוכרח הכתוב לכתוב במנחה זו "סולת בלולה בשמן" כדי ללמדנו, שאע"פ שהיציקה היתה אחרי הפתיתה, מכל מקום צריכה הבלילה להיות בקמח, ולכן נאמר בספרא: "סלת בלולה מלמד שהיא בלולה סלת". לעיל במנחת מאפה תנור לא היה צורך להזכיר זאת, כי מובן מאליו, שהבלילה לא היתה שונה מזו של המנחה הקודמת, לא כן במנחה על המחבת ששם נדרש בפירוש השינוי בינה ובין מנחת סולת. כאן מקומה של אחת המידות של ר' ישמעאל: "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו וכו'" (השוה רש"י במדבר ו כ). לבסוף נזכר במנחת נדבה שנזכרה לאחרונה הדין של "מתן שמן בכלי", שהוא חל על כל המנחות האפויות חוץ ממנחות מאפה תנור שהוצאו מן החוק בפירוש. באמת היה המקום המתאים ביותר בשביל החוקים המשותפים לכולם במנחה שנזכרה באחרונה (כמו מצות ההגשה והקמיצה), לולי הוזכרו כבר מאותם הטעמים שהבאנו לעיל.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה