פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק א · פסוק יד
יד. קרבן עוף אינו צריך להיות תמים בלי מום, וגם לא זכר, אבל מחוסר אבר פסול. בתו"כ מסיקים זאת מהביטוי "מן העוף". דבר נוסף: מתוך שביונה כתוב תמיד "בני היונה", ואילו אצל תורים לא נמצא אף פעם הלשון "בני התור", למדו חכמי המסורת, שמבין התורים רק הזקנים, ומבין היונים רק הקטנים כשרים לקרבן, ואת הגיל אפשר להכיר על פי צבע הכנפים. באותה דרגת הגיל כשהכנפים מתחילות ללבוש צבע ("תחילת הציהוב") שני המינים פסולים. את זאת למדים מן הלשון "מן התורים וגו'" (תו"כ).
מכיון שאנחנו מוצאים קרבן עוף כתחליף לכבש, הרי קרוב לוודאי, שגם עולת עוף הובאה ע"י העניים במקום עולת צאן, וכך צריך לפרש את ענין הקרבן הזה. מי שידו לא השיגה להביא צאן, הביא בעל חי אחר, שגם הוא גודל וחונך בבית (גידול יונים היה מצוי בארץ ישראל: השוה יוספוס "מלחמת היהודים" ה ד ד). אולם בעוד הצאן מסורים לרועה שאחראי על איסופם והולכתם, ומבלעדיו אינם מתקבצים, קשורות היונים למקום קבוע. "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבתיהם?" קורא הנביא (ישעיה ס ח), בראותו את קהל העמים הזורמים לירושלים. העמים שעד עתה נעו ונדו בלי מנוחה ובאין הפוגות, יעופו לבסוף לירושלים ויכירו בה את מעונם, בה ימצאו מחסה מסער ושואה. המביא צאן התרחק מן ה' ועזב את הנהגתו, ומבקש עכשיו את אדוניו, המקריב יונה לא מרד בה', אבל התרחק ממקדשו, היינו מחוקיו שהוא מייצג אותם. עם הסוג הראשון נמנים, כרגיל, העשירים: עם הסוג השני – העניים. זאת אנו לומדים מן המחבר הקדמון של ספר משלי, באמרו (משלי ל, ח-ט): "ראש ועשר אל תתן לי וגו' פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי". מלבד זה מביאים יונים גם אנשים אשר בגלל טומאתם היו מרוחקים זמן רב מן המקדש: זב, זבה ויולדת (יב ו, טו: יד, כט). כיונים אל ארובותיהם מתגעגעים אלה אל המקדש ואומרים כדברי המשורר (תהלים פד): "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה... את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלהי, אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". המצורע שהורחק מאלהיו מוכרח לבקש את קרבת אלהיו בהקריבו צאן, ורק במקרה שהוא עני מותר לשנות את קרבנו בדרך יוצא מן הכלל.