פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק א · פסוק י
י. ואם מן הצאן קרבנו. דעת כל המבארים מסכימה בענין צורת העבודה בעולות. שהיא שוה בבקר ובצאן. לכן מתמיהה הכפילות שבאחדים מן החוקים. ועוד יותר מפליא, שאחדות מבין המצוות נמצאות בבקר, ולא בצאן, ואחרות, לעומת זאת, נמצאות בצאן, ולא בבקר. וקשה מכל השאלה: מאיזה טעם נקבע מקומה של השחיטה (היינו: צפונה למזבח) בפרשת עולת הצאן, ולא קודם לכן – בעולת בקר, שנזכרה בראשונה. וזה מתמיה עוד יותר, משום שלגבי קרבנות אחרים, שבהם מחויבת השחיטה להיעשות מצפון למזבח, מוצא הכתוב לנחוץ להטעים שהשחיטה צריכה ליעשות באותו מקום שבו תישחט העולה (השוה ד כד, כט לג, ו יח, ז ב, יד יג), ואילו דווקא לגבי עולה שנזכרה בראשונה חסרה הוראה זו. ויזל מתיאש מלמצוא פתרון ומעיר שמחשבות התורה עמוקות עד שאין אנו יכולים לרדת עד עמקן. האחרונים עוברים על הקשיים בשתיקה.
ניתן היה להחליט, כי הדין הזה נוהג באמת רק בצאן ולא בבקר. ולכאורה היה אפשר למצוא לכך ראיה בעובדה שגם בפר חטאת חסרה הוראה זו, ואילו בחטאות מן הצאן היא באה תמיד (ד: כד, כט, לג). אולם, ראשית כל, סותרת את ההנחה הזאת המסורת הישראלית, שדורשת בכל קרבנות קודש קדשים שחיטה בצפון (ראה משנת זבחים ה א): ועוד: הביטוי "לפני ה'", שנמצא גם בכל מקום בקרבנות מן הבקר (א ה, ד: ד, טו), רומז, כנראה, על צד צפון ("צפונה לפני ה'", א יא. לפי משנת מדות ה ב נמצא המזבח כולו או לפחות רובו המכריע בתוך חציה הדרומי של החצר (השוה ש. ר. הירש לפסוק יא). אולם מכיון שהכניסה למקדש היתה באמצע החצר, יוצא, כי השחיטה שבצפון המזבח היא גם לפני המקדש. לכן באו הלשונות "לפני ה'" (א ה) וב"מקום הקדש" (יד יג). לפי אברבנאל והפירוש למשנת תמיד ד א מלמד הלשון "לפני ה'" שהראש והצואר היו מופנים כלפי מערב). ולבסוף: בפרק ו פסוק יח נקבע לכל החטאות שהן נשחטות במקום העולה, וכמו כן מציין יד יג את המקום הזה בכלל כמקום שבו נשחטו גם העולה וגם החטאת. גם מיחזקאל מ לט יוצא. כי לכל הקרבנות מסוג קודש קדשים נקבע מקום אחד.
אולי תאפשר ההשערה דלהלן לתרץ את הקושיות. הגם שעולת הבקר תופסת מקום בראש, מפני שהיא הגדולה שבכולן, הרי לעולת הצאן יש חשיבות משלה, והיא, שקרבה כעולת תמיד של כל העדה והיתה נהוגה לדעת רוב חכמינו (חגיגה ו:) עוד לפני הקמת המשכן. לכן אולי לא רחוק להניח, שהפסוקים בויקרא א, יא-יג, שבהם מתוארת דרך הקרבתה של עולת הצאן, נאמרו כבר בהר סיני סמוך אחרי ההוראה על דבר עולת התמיד (שמות כט, לח-מב). על ידי הנחה זו מתבארות תופעות אלו: א) כאן, היינו בעולת הצאן, חסרה מצות הסמיכה משום שבקרבנות ציבור אין סמיכה (ראה מנחות צב.): ב) חסר כאן דין ההפשט, ממש כמו בחוק שניתן בסיני (שמות כט יז), הטעם לכך ניתן במבוא לקרבנות, בסוף הקטע 'על היחס שבין שתי פרשיות הקרבנות', (השוה עוד להלן פרק ח פסוק כ): ג) הדין לשחוט את העולה בצפון המזבח ניתן כאן בפעם הראשונה, מפני שמקורו הוא דווקא כאן בקרבן הציבור שבמקדש הראשי, כפי שנעיר להלן בפסוק יא. – דיני קרבן התמיד של הציבור האלה, כוחם יפה גם לעולות בקר וקרבנות נדבה של עולת צאן של היחיד.
"ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים... לעולה", לעומת זאת בפסוק יד הנוסח: "ואם מן העוף עולה קרבנו". צאן כשר לקרבן נדבה (והלא על זה מדבר הכתוב כאן), גם לעולה גם לשלמים, ואם כן, כוונת הפסוק: "אם צאן קרבנו", היינו קרבן עולה (ולא שלמים). בדומה לזה נאמר להלן (ג ו) "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים", - כלומר: אם קרבנו הוא צאן, במקרה שהוא מובא לשלמים. בשני הפסוקים מכיל משפט התנאי תנאי כפול: א) אם קרבנו מן הצאן, ב) אם קרבנו עולה או שלמים. במקומות האלה משמשת הלמ"ד לציון הסוג של הקרבן ("לזבח", "לעולה"), שהמקריב הוא שבוחר אותו, כי הלא יש לו הרשות להקדישו לקרבן אחר. מה שאין כן בעוף, שהוא אינו יכול לבוא בנדבה כי אם רק לעולה. ולכן אין "עולה" משמשת כאן התנאי השני, ומשפט התנאי הוא לפי זה: אם מן העוף עולה קרבנו. ובצדק הסיקו בספרא מתוך סגנון הפסוק הזה את ההלכה: "עוף עולה ואין עוף זבחי שלמים". – ואם השומרוני "מתקן" כאן: "ואם מן הצאן עולה קרבנו", הרי התכוון לתאם את צורת הפסוק לפסוק יד – ובלי הבנה.
"ואם". תו"כ: "הרי זה מוסיף על ענין ראשון", כלומר הפיסקא שלפנינו אינה עומדת בניגוד למה שנאמר בפסוק הקודם לה, אלא באה להוסיף דינים אחדים שנוהגים גם בבקר. וכאן יש לנו הזדמנות להתבונן בדייקנות הביטוי של הכתוב. בשלמים, שבהם צאן ובקר עומדים בניגוד זה לזה, נאמר (ג א) "אם מן הבקר" ואחריו (פסוק ו) "ואם מן הצאן", אבל כאן, שבקר וצאן שונים הם, לא כתוב: אם מן הבקר (השוה פסוק ג).
שלושת המיעוטים "מן" באו למעט חולה, זקן ומזוהם. ההגדרה "מן הכשבים וגו'" לא היתה נחוצה, מאחר שאין בצאן אלא כבשים ועזים, לכן מעירים בתו"כ: "להוציא את הכלאים", כלומר שיהיה או כשב או עז, ולא שניהם יחד. צאן מייצגת את אישיותו של המקריב כמונהג על ידי כוח עליון, הרועה אותו ואשר על כן הוא (המקריב) כפוף לו, ומשועבד לפקודותיו. בעולת הבקר מביע האדם את שאיפתו לעבוד את ה' בפועל ממש, ובעולת הצאן הוא נותן ביטוי לרצונו להיות נהוג ע"י ה', להשתעבד לו ולסור אל משמעתו.