פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק א · פסוק ט
"קרב" משמעו לפי דעת חז"ל וגם לפי רוב המבארים האחרונים: בני המעיים שבבטן. רק אלה היו טעונים רחיצה. רחיצה זו יכולה להיעשות גם על ידי זרים, כפי שרומז לשון היחיד (ירחץ) בלי הזכרת הנושא (ר' לעיל). ואם יוספוס אומר (קדמוניות ג ט א), כי הרוחץ צריך להיות דווקא כהן, לא התחשב במה שכתוב בתורה אלא במציאות שבימיו הוא, שאז שימשו בכל עבודות במקדש רק כהנים (ראה לעיל על פסוק ה). גם הקרביים העליונים היו שייכים אל הנתחים (השוה משנת תמיד, שם).
"כרעיים" הן לפי רוב המבארים האחרונים הפרק התחתון של רגלי הבהמות הגסות והדקות (וכמו כן הרגלים המנתרות של החגבים), וזאת היא גם דעת רוב מפרשי המשנה. גם אלה טעונים רחיצה. אולם לפי משנת תמיד ד ב וביאור הראב"ד שם, מציינת המלה "כרעים" רק את הפרק התחתון של הרגלים הקדמיות עד הברכיים. השבעים מתרגמים "רגלים" (τοὺς πόδας) כך גם לפי הוולגטה, רד"ק, רשב"ם, מנדלסון, צונץ ועוד. אונקלוס ויונתן בשמות כט יז מתרגמים: "כרעוהי", מלה שהוראתה בארמית היא בלי שום ספק: "הפרק התחתון של הרגל" (השוה ירושלמי שקלים ה יג: "חמו שוקי' חמו כרעי'").
"את הכל יקטיר הכהן המזבחה" - אל המזבח. כדוגמת "הביתה" - אל הבית. לגבי הנתחים שהועלו באש על המזבח, אין התורה משתמשת בפועל שרף (רק כשהיא מדברת על שרפה מחוץ למקדש). השרפה הזאת תכליתה היתה ההשמדה, אבל "הקטרה" מתכוונת לשרפה לשם העלאת הקיטור (לגבוה). כשם שבקטורת הופך החומר הנשרף לריח ניחוח, תכונתו נהפכת להיות עדינה יותר, כך גם קרבן החי עולה למעמד גבוה ונהיה ל"אשה" (אש ידועה, בעוד ש"אש" הוראתו אש סתם: השוה איוולד 176 a), כלומר העלאת אש, הגורמת "ריח ניחוח לה'" ("ניחוח" בנין פיעל משורש נוחח, שהוראתו, "נחת רוח, איוולד 156 c), לריח שגורם, כביכול, נחת רוח לה'. האש הזה הוא לה'" (ככתוב "אשה ה') והוא "ריח ניחוח לה'". (ככתוב: "ריח ניחוח"), לסיפוקו של ה'. הסיפוק הוא בזה שנעשה רצונו של הקב"ה. "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" (ספרי במדבר קז).
אם נעריך את הקרבן כבא כוחו של המקריב, הרי רעיון זה מובע על ידי שתי העבודות הראשיות, זריקת הדם והקטרת האברים, מסירת הנפש ("הדם הוא הנפש") והגוף לה'. תחילה מקדישה הנפש עצמה לעבודת ה' והיא מעלה את הגוף לעולם עליון. הגוף חדל להיות חומר גשמי גרידא, הוא הופך להיות "אשה ריח ניחוח לה'", אמצעי להוציא לפועל את רצון האל, הוא נהיה "עולה לה'". היינו מתעלה אל ה' ודומה ל"מלאכיו עושי דברו" וזוכה לקרבת ה'.
תו"כ מעיר: "עולה לשם עולה, אשה לשם אשים, ריח לשם ריח, ניחוח לשם נחת רוח, לשם מי שעשה את העולם". השחיטה צריכה להיות לשם "עולה", שהיא עולה כליל באש ונעלמת (ראה זבחים מו:), אך לא כדי לכלות, כי אם כדי להפוך לריח, היינו לקבל צורה עדינה יותר ובצורה זו להיות לנחת רוח לה', שברא את העולם כולו ומחדש אותו בכל עת ובכל שעה (השוה לעיל על א א).
גם המספר של סוג העבודות אינו חסר ערך. עשר עשיות נצטוו: חמש מהן עשה הכהן וחמש המקריב. זה האחרון עושה את המעשים דלהלן: א) סמיכה, ב) שחיטה, ג) הפשט, ד) ניתוח, ה) רחיצה, והכהן עושה את אלה: א) קבלה, ב) הולכה, ג) זריקה, ד) הולכת אברים לכבש, ה) מן הכבש ולמזבח (סידרנו את עבודות הכהנים לפי הסדר של המסורת. בכתוב עצמו נמצא הסדר הזה: א) והקריבו (פסוק ה), ב) וזרקו, (שם), ג) ונתנו (ז), ד) וערכו (ח), ה) והקטיר (ט). מבחינת כוונתו הסמלית של המספר עשרה מסכימים כמעט כל האחרונים לדעת ביר, שמספר זה מרמז על ההשלמה והשיכלול הסופי. בעולה, שהיא המשוכללת שבקרבנות, מצווים עשרה מעשי עבודה, כמספר עשרת הנתחים אשר נותח הקרבן עצמו.