פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק א · פסוק טז
טז. מראתו בנוצתה. משמעות המלים "מראתו בנצתה" שנויה במחלוקת. המלה מראה פירושה לדעת כמעט כל המתרגמים והמבארים הראשונים והאחרונים: זפק, משורש מרא, בערבית שגשג. תפקידו של הזפק הוא לעכל היטב, להפוך את האוכל לשומן, מכאן "מריא" ובלשון חכמים "המרא" - מרבק, מתפטם. הוראתה של המלה "בנצתה" פחות ברור. המלה נוצה הוראתה במקום אחרים בהחלט: נוצות העוף (ראה יחזקאל יז: ג, ז, איוב לט יג), וכך מתרגמים גם השבעים: σὺν τοῖς πτεροῖς כך, גם סומכוס, תיאודוסיוס, הוולגטה, צונץ, הירש ועוד, וכן מבארים גם הרמב"ן, ראב"ע, רד"ק, ויזל ועוד. אך לא מובן, מדוע צריך להסיר דווקא את הנוצות של המוראה. אמנם, השבעים סברו, כנראה, שיסירו את כל הנוצות, בקראם לפי השומרוני "ונצתו" (כלומר: של העוף), אולם הביאור העתיק הזה אינו מועיל לנו, מכיון שהוא מבוסס על נוסח משובש. לעומת זאת מתרגמים אונקלוס והסורי "באכליה" - בפרשו (בדיוק כך מתרגם אונקלוס: פרש), ומכאן שראו במלה "נוצה" - נוצא או נוצאה, נפעל משרש יצא (צואה). עם אלה מסכימים יונתן ("בלקטיה"), ירושלמי ("בנטשא"), רס"ג, רש"י ורוב האחרונים. (אם הרמב"ן – בניגוד לרש"י – משתדל לבאר את דברי אונקלוס באופן אחר, הרי המזרחי סתר כבר את דבריו וחוץ מזה הרי תפיסתו של הרמב"ן בדברי אונקלוס היא כל כך דחוקה וכרוכה בקשיים. עד שאנחנו יכולים לוותר על הוכחות שכנגד, ונתפוס את תרגומו של אונקלוס ברוחו של רש"י).
בין דעות מנוגדות אלו יש זכות ההכרעה לחכמי המשנה והתלמוד. אולם נראה שעד ימינו טעו בהבנת דברי המשנה והתלמוד. במשנת זבחים ו ה כתוב: "בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעים היוצאים עמם" (לפי ראב"ד: עמה). ובתלמוד (שם סה.): "ת"ר והסיר את מראתה בנצתה זו זפק, יכול יקדיר בסכין ויטלנו ת"ל בנוצתה נוטל את הנוצה עמה. אבא יוסי בן חנן אומר נוטלה ונוטל קורקבנה עמה, דבי ר' ישמעאל תנא בנוצתה בנוצה שלה קודרה בסכין כמין ארובה" (בתו"כ מובא הפסוק הזה בלי מאמרו של תנא דבי ר' ישמעאל). לפי פירוש רש"י שבתורה ושבתלמוד מחולקים שני התנאים הראשונים שבברייתא בענין הוראת המלה נוצה. תנא קמא סובר נוצה ממש, ואילו אבא יוסי מתרגם כאונקלוס.
אולם יש כאן קשיים שאין להתגבר עליהם, ואחדים מהם ייזכרו כאן: א) את הביטוי "יקדיר בסכין ויטלנו" מוכרח רש"י לבאר כך, שיקרע בסכין את העור ויטול את הזפק (כך גם לפי הראב"ד לתו"כ. תו"כ מנסח: "יעקור" במקום "יקדיר", אבל לזה אינו מתאים "בסכין"). ואולם הוראת השורש "קדר" (או לפי הערוך קדד) היא קדיחה, חתוך חלל, אבל לא קריעה או חתוך. אילו היתה הכוונה לקריעת העור, אי אפשר היה להשמיט את המלה "העור". חוץ מזה יש להבין בלי ספק "יקדיר בסכין" כדוגמת "קודרה בסכין" בדברי תנא דבי ר' ישמעאל. ב) קשה למצוא במאי פליגי התנא קמא ותנא דבי ר' ישמעאל (אמנם, הראב"ד מבאר את ההבדל, לפי דעתו סובר ר' ישמעאל, שהיה צריך לחתוך רק את נוצות הזפק ולא יותר, ואילו לפי התנא קמא לא היה צורך לדייק בזה. כך מבאר, כנראה, גם רש"י. אולם זה בלי ספק דחוק). ג) לפי ביאור זה היתה המשנה נשנית לדעת יחידאה, היינו על זו של אבא יוסי, והתלמוד היה מעיר בוודאי: מתניתין מני אבא יוסי היא. ד) אם נדייק במשנה נמצא, שהיא לא כדעת אבא יוסי, כי הוא סובר שרק את הקורקבן היה צריך לקחת עמו (עם הזפק), ואילו במשנה כתוב במקום זה "בני מעים היוצאים עמם". השוה ראב"ד שמישב את זאת באופן דחוק.
קושיות אלו ממריצות אותנו לקבל את ההנחה, שכל התנאים מבארים את המלה "בנצתה" כמו שתרגמו אונקלוס ויונתן. ובכן אין לפרש לא במשנה ולא בברייתא את המלה "בנוצתה": בנוצות ממש, אלא במובן פרש (צואה). המשנה והברייתא משתמשות כאן בלשון המקרא, ממש כמו שמשתמשת המשנה במוראה המקראית ולא במלה זפק שהיא הרגילה בלשון המשנה. התנא, מסדר המשנה, חשב פירוש מפורש יותר למלה "בנוצתה" למיותר, משום שהתרגום (של אונקלוס) היה ידוע לכל. העיקר שהמשנה באה ללמדנו הוא זה, שיסירו את הזפק ואת הפרש והמעיים שיוצאים עמו. לפי זה כוללת המלה בנוצתה כל בני המעיים, שיש בהם נוצה - "אוכלא" - "פרש", כי מכיון שהכתוב מצווה במיוחד להסיר את הנוצה, יש להשליך כל נוצה. אך בכל זאת מתאים כינוי הקנין של "בנוצתה", כי כשמסירים את המוראה בידים ולא בסכין, הרי גם בני המעיים הכרוכים בזו "יוצאים עמה" (המשנה, מתוך שראתה במלה "נוצה" בנין נפעל, משורש "יצא", כפי שהעירותי לעיל, סברה שהיא כוללת גם את בני מעיים, ומכאן הלשון: "היוצאים עמה"). וכך סוברים גם הרבנן של הברייתא: "יכול יקדיר בסכין ויטלנו תלמוד לומר בנצתה, נוטל את הנוצה עמה". ז"א שיטול הנוצה (כל המעיים שיש בהם פרש). לפי זה צריך להסיר את הזפק עם כל מה שתלוי בו. ואבא יוסי סובר, כי המלה בנצתה, שהיא מיותרת, אינה כוללת את כל בני המעיים, כי אם רק את הקורקבן שמונח ליד הזפק. ורבי ישמעאל דוחה את כל הדרש הזה ומדגיש את כינוי הקנין של "בנצתה", המלמד, כי צריך להסיר את הזפק בנוצה שלה ולא עם שאר בני המעיים, ואשר על כן צריך להקדיר אותו "כמין ארובה" (היינו: כאשנב).
ואחרי שנתברר לנו, כי כל חכמי המשנה והתלמוד ביארו בנצתה לפי התרגומים, הרי גם אנו צריכים ללכת בעקבותיהם. השוה עוד "המשנה הראשונה" שלי, עמוד 10 ואילך.
"קדמה" מציין כאן לפי המסורת, לא את הצד המזרחי של המזבח אלא את מזרחו של כבש. "אל מקום הדשן", שם שפכו את "תרומת הדשן" (ויקרא ו ג) ולפי המסורה גם את "דשן מזבח הפנימי והמנורה". קנובל (בהקדמתו לס' ויקרא) סובר, שהיחס ל'מקום הדשן' כמקום ידוע, מוכיח את איחור הדברים לזמנו של משה. ואף אברבנאל מתפלא שהביטוי "מקום הדשן" כאילו מזכיר מקום ידוע מכבר. לכן הוא מבאר, כי כאן גם נקבע מקום הדשן, היינו: ישליך אותה אצל המזבח קדמה במקום, שאני קובע אותו כמקום הדשן. כדוגמה (שמות ל יג): "בשקל הקדש עשרים גרה השקל", היינו לפי שקל הקודש שאני קובע אותו לך עתה, שיכיל עשרים גרה. עכ"ל אברבנאל. אולם אין אנו נזקקים לביאור זה. אם מוזכר בתורה דבר בצורה שמתוכה יוצא, שהוא היה כבר מוכר מקודם, הרי הטעם הוא מפני שהיה ידוע כבר מקודם על ידי התורה שבע"פ (השוה פרק י פסוק ג ודברים יב כא). וכאן הרי חוק הקרבנות שבפרקים ו-ז נתפרסם כבר קודם בהר סיני, כפי שהוכחתי במבוא, בקטע 'שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות'.