פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק א · פסוק טו
טו. עולת העוף אינה מובאת קודם אל מקום אחר, שהוא "לפני ה'", כדי להעלותה אחר כך משם אל המזבח, אלא הכהן מביא אותה מיד אל המזבח. הכהן עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית-מזרחית. שם מלק את ראשו של העוף כליל בצפרנו "ממול העורף" כך, שאפשר היה להקטיר את הראש לבדו ("והקטיר"). אולם הראש לא הושם תיכף על האש. מצות ההקטרה באה אח"כ ונזכרה רק מפני זה תיכף אחרי המליקה כדי להגיד את סדר המליקה (המליקה צריכה ליעשות כך, שאפשר יהיה להקטיר את הראש לבדו).
אחרי המליקה בא מיצוי הדם בקיר המזבח ודווקא למעלה מחוט הסקרא (ר' זבחים סד:).
ומלק את ראשו. איוולד וגם קנובל סבורים, שאין משמעות "ומלק" שיבדיל את הראש לגמרי, כדעת חז"ל, אלא פירוקו על ידי שבירת חוליית הצואר וקריעה בעור הצואר עד שיהא הראש תלוי בגוף (בדיוק כמו בחטאת לפי פרק ה פסוק ט) אולם דעה זו נסתרת מן העובדה שכאן לא נאמר "ולא יבדיל" דוגמת החטאת. וכן מכך שהפסוק "והקטיר המזבחה", שאינו מוסב אלא על הראש, דורש בהחלט הבדלה גמורה. אמנם, איוולד (Altertüm עמ' 50) כתב, כי ל"והקטיר המזבחה" אין כאן מקום אלא הוא פליטת קולמוס. אולם הנחה שרירותית זו בטלה מינה וביה, שהרי גם הראש של עולת הבקר הוקטר לבדו ונזכר בין שאר הנתחים באופן מיוחד. בשבילנו מספיקה העובדה, כי חכמי המשנה, אשר אחדים מהם חיו עוד בעצם ימי בית שני, מסבירים את המלה 'ומלק' פה אחד כפי שביארנו לעיל (כן גם דעת ביר, קייל ורבים אחרים).