פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק א · פסוק ה
ה. "ושחט". בלשון יחיד בלא נושא מסוים, מוסב על המקריב. ואמנם אפשרי הדבר לשחוט גם על ידי אחרים (שליח), שכן רק הסמיכה אינה כשרה בשליח (השוה מנחות יט.). ביאורו של אבן עזרא: "ושחט הכהן - שישחטנו אחד, ויזרקו רבים את הדם, שכן כתוב וימציאו בני אהרן", אינו נראה, שכן הבחינה הדקדוקית דורשת בהחלט ליחס את "ושחט" אל המקריב. אמנם, אפשר היה לבאר גם באופן סתמי, ושחט מי שהוא, אך בשום פנים אין להוסיף את הנושא "הכהן". מויקרא ט יב "וימציאו וגו'" אין שום הוכחה, שם מדובר על אהרן המקריב כבא כוחו של העם, כדוגמת סמיכת שעיר המשתלח (טז כא). בזמן מאוחר יותר היתה השחיטה נעשית קודם על ידי הלויים, כנראה, מפני שהם היו המומחים ביותר לדבר (השוה יחזקאל מד: י, יא, דברי הימים-ב ל יז. לה: ו, יא, מחמת זה השבעים והשומרוני שלחו יד גם כאן להגיה "ושחטו" בלשון רבים). קביעת המקום "לפני ה'", היינו בחצר (השוה לעיל על פסוק ד), ניתנה ביתר דיוק בפסוק יא, שם נאמר שהשחיטה צריכה להעשות מצפון למזבח (ראה להלן).
אף על פי שהשחיטה כשירה גם בזרים, ואפילו בנשים ועבדים (מס' זבחים ריש פרק ג), משום שאינה מוגדרת "עבודה", בכל זאת אין היא המתה גרידא בלי מטרה אחרת, אלא להתיר את הבשר לאכילה כמו בחולין. שחיטת הקרבנות נבדלת משחיטת חולין בדברים הבאים: א) שהיא צריכה כוונה, ואם שחטו בלי כל כוונה, כי אם לחתוך את הסימנים חיתוך בעלמא, או ששחטו במחשבה שבעל החי הוא חולין, הקרבן פסול (שם מז.). ב) השחיטה צריכה להיות לשמה, כלומר: צריך לשחוט את הקרבן בכוונה שיהיה לשם אותו הקרבן שמתכוונים להקריב ("עולה לשם עולה וכו'"), ואם לא עשה כן, הקרבנות לא עלו לבעלים לשם חובה, וקרבנות מסוימים אפילו פסולים (שם, ריש משנה א). ג) מחשבת פיגול פוסלת (ז יח). זה מלמד בהדיא, כי השחיטה היא מעשה ששייך לעבודת הקרבן. ואם בכל זאת אינה צריכה להיעשות דווקא על ידי כהן, הטעם הוא מפני שרק באותם המעשים שהיו קשורים במזבח היו דרושים הכהנים. אבל השחיטה היא רק ההכשרה לשאר עבודות, ובתורת הכשרה צריכה היא להיעשות בכוונה, ולשמה, היינו שהמחשבה צריכה להיות מכוונת אל אותו הקרבן ואסור לבטא בשפתים כל מחשבה שאינה הוגנת לקרבן זה. ואם ההכנות לקרבן לא נעשו כראוי וכדין, הרי העבודות שנעשו אחרי כן יכולות להחשב ככשרות.
"בן הבקר" פירושו כאן "עגל" או "פר" (ראה לעיל 'תכנה של תורת הקרבנות', וראש השנה י.), כן גם בבמדבר טו, ח – ט. אין הוא מזדהה עם "בקר" (השוה שמואל-א יד, לב ובראשית רבה מה). ולא נאמר כאן "ושחט את העולה" מכיון שכל בקר טעון שחיטה, ואין השחיטה מחמת שהוא קרבן עולה דוקא.
אחרי השחיטה באה הקבלה, היינו קבלת הדם במזרק. לפי ההלכה: "מקבלה ואילך מצות כהונה" (זבחים לב.), כלומר, מקבלה ואילך מתחילה עבודת הכהנים. דבר זה מוכיחים בספרא מן הפסוק "והקריבו בני אהרן", מתוך שמפרשים כי "והקריבו זו קבלת הדם", עולה כי קבלת הדם צריכה להיעשות דווקא על ידי הכהנים. וכן למדים אנו דבר זה מדברי הימים-ב כט, כב: "ויקבלו הכהנים את הדם". אמנם לפי הפשט הביטוי "והקריבו" פירושו, כנראה, "הולכת" הדם אל המזבח, לשון קירבה. אך מכיון שה"הולכה" היא לפי דעת חכמינו "עבודה" שאינה נצרכת בהכרח, שהרי ניתן לשחוט בסמוך לצד המזבח, הרי מתקיים "והקריבו" בקבלת הדם, "ויקבלו הכהנים את הדם". על ידי קבלת הדם לתוך כלי שרת (שנקרא בשם "מזרק"), מביאים אותו קרוב למזבח, מכיון שכל שנכנס לתוך כלי שרת מתקדש (ראה שמות ל כט). כלומר, ההלכה לוקחת מהפעולה הכללית של 'הקרבה', הכנת הדם לזריקה, את החלק של הקבלה, וקובעת אותו לעיקר.
אפשר גם לפרש את "ויקריבו" בעקבות הרמב"ן (וויזל) שהוראתו: "להקריב בתורת קרבן", ולפי זה היתה זאת העבודה הראשונה שנעשית בדם. יונתן מתרגם: "ויקרבון בני אהרן כהניא ית דמא במניא" ומה שנוגע ל"הולכה אל המזבח", אחת מן השתיים: או שכאן לא מדובר עליה כלל, משום שהיא עבודה שאין בה הכרח, או שבביטוי "והקריבו" נכללו כל העבודות הנדרשות עד למעשה ה"זריקה". לכן ניתן לפרש "והקריבו" – "יקרבו אל המזבח" או "יקריבו על המזבח".
לפי שני הפירושים, מסתבר שכוללת ה'הקרבה' את קבלת הדם לתוך כלי שרת והובלתו אל המזבח. אלא שמתוך פשט הכתובים בדברי הימים-ב ל, טז: "הכהנים זורקים את הדם מיד הלוים" ומשם לה יא: "וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם" היה מקום להבין, כי ההולכה היתה כשרה גם על ידי זרים. זאת היא גם דעתו של ר' חסדא (זבחים יד.). אך מאחר שההלכה הפסוקה מתנגדת לכך, מבאר התלמוד את הפסוקים כך, שבהם מדובר על עבודת הלויים שלא היתה הולכה.
אחרי ההולכה באה הזריקה והכתוב מצווה עליה בלשון: "וזרקו". הביטוי 'וזרקו' הוראתו זריקה מתוך מזרק, מרחוק. "על המזבח סביב". משמעותו של הפועל 'סבב' היא פניה, ולפיכך רומזת היא על נטיה לצד מסוים (כמו בבראשית ב י. במדבר כא ד. שופטים יא יח), או הקפה שלימה. תואר הפועל סביב הוראתו תמיד סבוב בהיקף, סבוב ללא הפסקה – המקיף את הכל, או בהפסקות, כגון "עמודי החצר סביב" (שמות כז יז). ומכיון שכאן בזריקה אי אפשר לעשות קו מקיף בלי הפסקות (לא רק מחמת אופן הזריקה, אלא גם מחמת כמות הדם, אילו היו רוצים לזרוק כל כך הרבה דם עד כדי שיקיף את המזבח כולו, לא היה מספיק הדם של הקרבן, ובפרט לא זה של הצאן), לכן על כרחנו המובן של 'סביב' כאן הוא: מכל הצדדים, לזרוק על כל צד וצד.
ההלכה קובעת שהזריקה תהיה בקרנות המזבח, בפינותיו. מצד אחד, מתאים היה לזריקה 'סביב' להיות מבוצעת ע"י זריקה אחת על כל אחד מן הצדדים. אך מן הצד השני, מחויבים, בהתאם לביטוי "וזרקו", שפירושו זריקה אחת, לעשות את הזריקה ככל האפשר סביב ובבת אחת, ואילו היה אפשר, היו זורקים על כל ארבעת הצדדים בבת אחת. עוד יש לשים לב, כי תבנית המזבח דורשת את ריכוז הזריקות. שהרי למזבח היה בסיס ("יסוד"), אבל זה הקיף רק את הרוח הצפונית ואת הרוח המערבית במילואן, ונמשך מכאן רק באורך אמה אחת לרוח מזרחית ובאותו אורך לרוח הדרומית (השוה מדות ג ב). ולכן, אילו היו רוצים לזרוק על כל קירות המזבח באמצעם, לא היה הדבר יכול להעשות מעל לבסיס ("כנגד היסוד"), תנאי חובה בקרבן עולה, וכן באשם ובשלמים (זבחים נא. "עולה טעונה יסוד"). לכן ניתן לבצע את הזריקה רק בקרנות, בהן נמצא היסוד (וכך היא באמת דעתו של ר' ישמעאל), או –כשיטת ר' עקיבא, שנתקבלה להלכה – רק שתי זריקות, שכל אחת מהן פוגעת בשתי קרנות, בנקודה בה מחוברים הקירות זה בזה. ומכיון שהזריקה צריכה להיות על ארבע הקרנות, אפשר לזרוק רק על שתי הפינות הניצבות אחת מול חברתה. שתי הפינות האלו הן: קרן מזרחית צפונית וקרן מערבית דרומית. שתי הפינות הנשארות לא נהנו מהזריקה, משום שלקרן מזרחית-דרומית לא היה יסוד (ראה עוד הדיון בזבחים נג:). הזריקה נעשתה בעולת בהמה, על חציו התחתון של המזבח, "למטה מחוט הסיקרא" (השוה זבחים י: ונג.). זה מובן מאליו, שהכהן ממקום עמידתו, לא היה יכול לזרוק למעלה מחוט הסיקרא שנמצא בגובה של חמש אמות, בהתאם למדת המזבח המקובלת כהלכה למשה מסיני.
דבר הישנות המלה "הדם", בפסוק: "והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, וזרקו את הדם", מבואר בתו"כ בדומה למלה "העולה" לעיל פסוק ד.
פסוק הזיקה, "על המזבח סביב - אשר פתח אהל מעד", מדגיש, כי המזבח כשר להקרבה רק בזמן שעומד בפתח אוהל מועד, אך בזמן פירוקו של אוהל מועד אינו כשר להעלות עליו קרבן. ואותו הדין חל גם על מזבח בית המקדש, אשר משום כך היו דלתות המקדש בהכרח פתוחות (כך לכל הפחות בשלמים, ראה זבחים נה: ולהלן ג ב).
נשאר לנו עוד להעיר דברים אחדים בענין הלשון "בני אהרן הכהנים": לפי תורת כהנים וזבחים יג. זה בא ללמד, שהכהנים המשרתים היו צריכים להיות כשרים לפי מוצאם ובלי מום, ולבושים בגדי כהונה. ובפסוק ז נאמר "בני אהרן הכהן" (השוה שם) כדי ללמדנו, שגם אהרן הכהן הגדול היה רשאי לעבוד את עבודתו, רק כשהיה לבוש הבגדים המצווים (זבחים יח.).
בענין הזריקה השוה יז, י- יב. על זה וכן על ענין שפיכת שיריים, ראה עוד בפרשה החטאת.