פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק א · פסוק ד
ד. וסמך ידו. בפסוק זה נמשך הדיבור בעבר עם וא"ו ההיפוך. מכיון שלפי זבחים לט. על המקריב לסמוך על הקרבן במלוא כוחו (הנחת היד גרידא היתה מבוטאת ב"שימה", השוה בראשית מח יח), על כן צריך להבין את המלה "ידו" כמתכוונת לשתי הידים. בפרט לאור הכתוב להלן טז כא במפורש: "וסמך אהרן את שתי ידו". לכן קבעו חכמינו (מנחות צג.): "זה בנה אב כל מקום שנאמר "ידו" הרי כאן שתים", ואף אבן עזרא שהיה נוטה לבאר "ידו" כאילו היא מציינת יד אחת, חוזר בו מדעתו זו מפני המסורת.
הוכחה שהסמיכה נעשתה בשתי ידיים רואים אנו גם בכתובים הבאים: ויקרא ח: יד, יח, כב, שם: "ויסמכו... ידיהם". ולעומתם יש מקומות שבהם מדובר על יד אחת בלבד (ח כד), למרות ריבוי האנשים משמש כאן בלשון "ידם". וכן בבמדבר כז יח: "וסמכת את ידך". ובביצוע המעשה בפסוק כג נאמר: "ויסמוך את ידיו". השוה עוד בדהי"ב כט כג לפסוק לא. אולם דעת יונתן בתרגומו היא, כי הסמיכה נעשית רק ביד ימין. נראה, שזה יצא לו מתוך דברי המכילתא לויקרא.
מזה ששם העצם "העולה" נשנה כאן ולא בא במקומו "על ראשו", מלמדנו הספרא, כי אפיו של הקרבן להיות "עולה", הוא שמצריך סמיכה, שהיא חובה לא רק ב"עולת בקר" ו"נדבה" כי אם גם ב"עולת צאן" שהיא "חובה". אולם ה"א הידיעה ("העולה") מרמזת, שהסמיכה נעשית רק בעולה שמדובר עליה כאן (עולת בהמה"), ולא בעולת העוף. הסמיכה היא הפעולה היחידה שנעשית בידי הבעלים דווקא, ולא על ידי שליח. הפעולה הזאת אינה נעשית במקרה שהמקריב הוא אחד מאלו: "חרש, שוטה, קטן, עבד, אשה, סומא, נכרי". בקרבן של שותפין כל אחד מן השותפין מחויב לסמוך על הקרבן. כל קרבן יחיד מן הבהמה, חוץ מבכור, מעשר, ושעיר המשתלח (טז כא), שבראשון פעלו זקני העדה ובאחרון הכהן הגדול: לרבי שמעון גם שעיר ע"ז (במדבר טו כד) טעון סמיכה, והזקנים סומכים (מנחות צב.).
קנובל סובר, כי באשם אין סמיכה, מפני שדין סמיכה לא הוזכר אצל אשם, והוא מבקש למצוא את הטעם לכך. אולם עיון מדוקדק מביא לידי מסקנה, כי כל הקרבנות מן הבהמות הנזכרים בויקרא א – ה טעונים סמיכה, שהרי דין סמיכה ניתן רק בפרקים א –ה, היינו חוקי הקרבנות לעם, ולא בפרקים ו – ז, היינו חוקי הקרבנות לכהנים, משום שהסמיכה לא נעשית על ידי הכהנים. בענין האשם שנזכר בויקרא א – ה לא נאמר כלום על דרך הקרבתו, כמו שהסברנו במבוא (בסוף הקטע 'שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות'). ולכן, כפי שמובן מאליו, לא צוותה הסמיכה בפירוש בדיני האשם. בצדק מסיקים זאת בתו"כ מפרק ז פסוק ז ("כחטאת כאשם תורה אחת" וגו'). אגב רואים אנחנו, כי גם אצל שאר הקרבנות הנזכרים בויקרא א – ה ושעליהם מדובר רק בקיצור, לא נאמר דבר על הסמיכה. כך בעולת צאן (א י ואילך) ובקרבן עולה ויורד (ה ו). וגם לגבי קרבנות אלה הכרח היה להסיק אותה אך מתוך דרשה. פעולת הסמיכה מתוארת בתוספתא מנחות י והיא מובאת בגמרא יומא לו. בלשון זו: "כיצד סומך? הזבח עומד בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח ב' ידיו ב' קרבנות של זבח ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח ומתודה, על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, דברי ר' יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר אין עולה באה אל על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה".
התיאור הזה מכוון ראשית כל לקדשי קדשים, כפי שמבאר רש"י וכפי שמוכיח הביטוי "הזבח עומד בצפון". בקרבנות שלמים בודאי לא היה מקום לוידוי. וכך משער גם הרמב"ם (מעשה קרבנות ג ה: "יראה לי"), כי בקרבן שלמים אין מתוודים כי אם אומרים דברי שבח.
מה שנוגע לטעם הסמיכה, היו רווחות עוד מזמן קדום סברות שונות. פילון (בספרו De victim) סובר, כי בעל הקרבן רצה להודיע במעשהו זה: ידים אלו לא עשו שום עוול, אלא עסקו בטוב ובמועיל בלבד. כנראה, שהוא הרחיב את הנוסחא שאמרו הזקנים ליד העגלה הערופה ("ידינו לא שפכו וגו'" דברים כא ז), על כל הקרבנות. אין כל צורך לסתור את הדעה הזאת. אלה שרואים במעשה הקרבנות כוונה משפטית (עיין במבוא לקרבנות: ערכם של הקרבנות ומשמעותם), סוברים, כי סמיכת הידים היא הפעולה אשר על ידה ממלא בעל החי המוקרב את מקום המקריב, נושא את עוונו ומקבל את ענשו. הדעה הזאת כרוכה בשיטה היורידית על אודות כוונת הקרבנות, שעל סתירתה עמדנו לעיל שם. לפי ביר (Simbolik ב, עמוד 340 ואילך) מציין האקט הזה את זכות הבעלות והנכונות למסור את שלו למות לכבוד ה', לפי איוולד (Alterthümer עמוד 47 ואילך) מציין הוא את שימת הרגשות המתפרצים במקריב ברגע הקדוש על ראש הקרבן, לפי קנובל ורוזמילר הוא סימן להסתלקות רשות הבעלים ומסירותו לה'. לפי קייל זו כעין העברת הרגשות, שמזרזים אותו להביא קרבן, על ראש בעה"ח הקרב, כאילו ראשו שלו היה עובר על ראש בעל החי וממלא את מקומו. אברבנאל סובר, שהסמיכה באה כדי לזהות יחסו של המקריב עם היחס של הקרבן "להגיד שיהיה ענינו כענין העולה ההיא". לפי ר"ש הירש מוציא הסומך בתורת בא כוחו היהודי של החוק את המצוה הזאת לפועל, ומביע, כי אותן הדרישות האלקיות שמוצאות את ביטויין בעבודת הקרבן נעשות בשמו הוא.
אולם טעם הסמיכה מתחוור לנו כשאנו נותנים דעתנו על מקומות נוספים שבהם מדובר על המעשה הזה. משה רבנו סומך את ידו על יהושע (במדבר כז כג). בני ישראל סומכים את ידיהם על הלוים (שם, ח י). בשני המקרים האלה ממלא הנסמך את מקומו של הסומך. המעשה הסמלי מתאים במילואו. הסומך מסתמך על אחר שהוא יוציא לפועל את שהיה בעצם עליו לפעול. באקט זה ניתן מצד הסומך יפוי כוח לשני למלאות את מקומו. וכך יש לבאר גם מצות "וסמכו כל השומעים" (ויקרא כד יד) שנאמרה בענין המקלל. בעוון חמור כזה אשמים גם כל אלה שעמדו מנגד והתייחסו אליו ברשלנות ואדישות או שלא בקפדנות הראויה: לכן יימסר הפושע לעונש, ועל ידי זה יכופר לאחרים, כפי שאנחנו מוצאים במעשה זמרי (במדבר כה, ו), שהמגפה נעצרה לאחר שזמרי הוצא להורג. הפושע שנהרג הוא כאילו בא כוחם של האחרים שחטאו. הסמיכה שנאמרה אצל השעיר המשתלח (ויקרא טז כא) יכולה להטעות, שהרי נאמר לגביה: "וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה". כאן מרומזת בפירוש – לפי דעת רבים – העברת העוונות ע"י הסמיכה על ראש הקרבן. ברם, דעה זאת מוטעית היא: לא על ידי הסמיכה כי אם על ידי הוידוי ניתנים העוונות על ראש השעיר. על ידי הסמיכה נעשה בעל החי רק לנושא של פשעי העם. עם שמתוודים בשעת הסמיכה, נעשה בעל החי לסמל של פשעי העם או של הדברים הלקויים בו. ובהשלח השעיר אחר כך אל המדבר, מסומלת בכך תשובתו הגמורה של העם. כל העוונות נשלחים אל ארץ בלתי פוריה ושוממה כדי שיגיעו שם לכליון.
מעתה שוב לא יהיה לנו שום פקפוק בענין טעם הסמיכה בכל קרבן וקרבן. באמצעות הסמיכה מיופה כוחו של הקרבן על ידי המקריב להביע אותו הצד של אישיותו באופן סמלי. הסמיכה אינה תנאי מוחלט, והיא אינה מעכבת, משום שעצם הקדשת הקרבן מסמלת את אותו הדבר שמתחזק ע"י הסמיכה, את יפוי הכח של האדם לקרבן לייצגו. הסמיכה מצוה לכתחלה היא, ומטרתה לתת ביטוי לחשיבות הקרבן על ידי המעשה שלו לפני ה' במקדש.
ולכן אומרת התורה "ונרצה לו לכפר עליו", וחכמינו העירו (זבחים ו.): "מלמד שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפר", כלומר: אם עשה את הסמיכה לשירים של מצוה, היינו שלא קיים אותה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר עוונו בשלימות. ואת זאת מבאר התלמוד (שם ב) במלים אלו: "כפר גברא לא כפר קמי שמיא". כלומר: האדם כיפר, אך לא ביטא את הכפרה על ידי הפעולה לפני ה' במקדשו. בספרא הורו: "לפני ה' וסמך – אין סמיכה בבמה", רק במקדש העיקרי הסמיכה היא חובה, אבל לא בבמה. מאחר שהמקריב מופיע במקדש המרכזי בשעת הסמיכה ועושה את הקרבן לנושא יחסים מסויימים של עצמו, אפשר להבין כי כל אלה שאינם יכולים להיראות לפני ה', היינו כל אלה שפטורים מחובת ראיה ברגל, פטורים גם כאן מלבוא ולהופיע לפני ה', כדי להקדיש עוד פעם את קרבנם. וזה הטעם, כי מצות סמיכה אינה חלה על חרש, שוטה וקטן וכו' (ראה לעיל על פסוק ד).
אך הסמיכה צריכה להיות בכוונה של "ונרצה לו לכפר עליו". בעל הקרבן שואף להתקרב אל ה', והקרבן שמובא לקרבת ה' ושעולה באש מגשם את השאיפה הזאת. ועל ידי זה יכופרו למקריב מומיו שעודם דבקים בו. מומיו מתכסים. ועל סוגי העוונות שיכופר עליהם על ידי העולה, למדנו מתוך הלכה בתלמוד שהבאנו לעיל בסמוך. בענין זה יש מחלוקת בין ר' יוסי הגלילי ובין ר' עקיבא. אבל דעת שניהם היא, כי אלו הם עוונות שעוברים עליהם על ידי הזנחות וחוסר התמסרות בעבודת ה'. במדרש רבה ויקרא פרק ז אומר על זה ר' שמעון בן יוחאי: "אין העולה באה אלא על הרהור הלב". כהוכחה לכך משמש איוב א ה. אך מכיון שהוידוי שנזכר לעיל אינו כולל עוונות כאלה, על כן נוטה דעת חכמינו להחליט, כי העולה באה בעיקר לכפר על עוונות שבזלזול קיום המצוות. עם זה לא מן הנמנע, כי על ידה יכופרו עוד עוונות מוסריים מסוימים שעליהם אין נענשים.
הפעל "כפר" נגזר מן הקל "כפר", שהוראתו בערבית: כסה, ולכן מקשרים אותו, כמו כל הפעלים שמשמעותם כיסוי, במלה "על", היינו או על החטאת שמכפרים עליו, "על חטאת", או "על נפש" שחטאה. רק לעתים רחוקות מוצאים אנו "בעד נפש" או "בעד חטאת", היינו: להגן מפני דבר, ואז הצורה דומה לפסוק: "ויסגור ה' בעדו" (בראשית ז טז).