אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק א · פסוק ג

פסוק ב

העולה

ג. אם עלה קרבנו. אף שהתנאי בפסוק הקודם במלה "כי", מתחיל פסוק זה, שמפרט את סוגי המשפטים המפרשים את הפרטים, ב"אם". בכלל זה מחזיקה התורה תמיד – כפי שמעיר בצדק המלבי"ם – היינו: שהפסוקים הטפלים משולבים ב"אם", אבל הפסוק הראשי מתחיל ב"כי", השוה, למשל, שמות כא, ב – ה, ז – יא. דבר זה הוא קריטריון מובהק, שעל ידו אפשר להבדיל בין החלקים הטפלים של פסוק ראשי ובין המוסגרות המשולבות בו ועל ידי זה אפשר כאן להכיר מיד את פסוק א בפרק ב: "ונפש כי תקריב וגו'" כפסוק מוסגר, ולמצוא את הפסוק הטפל לא ב להלן בפרק ג פסוק א ("ואם זבח שלמים").

לפי ביאורו של ראב"ע לפסוק ד מציין השם "עולה" את העוון שמתכפר על ידי הקרבן הזה בדומה ל"אשם" ול"חטאת", וז"ל: "והגוף הקרב לכפר על העולה על הרוח יקרא "עולה" גם כן הקרב בעבור חטאת ואשם יקרא "חטאת" ו"אשם". דבריו נסמכים על ההסבר המקובל, שהעולה באה כדי לכפר על מחשבות רעות, שעולות על הלב (השוה יחזקאל כ לב: העולה על רוחכם היה לא תהיה), וזה שמקריבים על חטא ועון נקרא "חטאת" או "אשם". אולם ראשית: אין הדעה, שהעולה מכפרת על מחשבות רעות, מקובלת על כל הפרשנים, אלא היא רק סברת יחיד (עיין להלן). שנית: דווקא בזה נבדלים עולה, מנחה ושלמים מחטאת ואשם, כי אלה האחרונים קרבים מפאת סיבות מיוחדות ועל כן אף נקראים על שם אותה הסיבה הגורמת, ואילו הראשונים, שקרבים בכל עת ובלי גורם מיוחד, נקראים על שם סימנים מייחדים. שלישית: עיקר הציון חסר בכינוי, באשר השם "עולה" שפירושו העולה למעלה, אינו מסמן חטא, אף אם מוסיפים (במחשבה) את המלה "על הרוח". מוטב היה להסביר כשיטת ה'כתב והקבלה', כי "עולה" - עַוְלָה, כמו בתהילים נח ג וסד ז, שבדרך זו המלה מציינת איזו עַוְלָה, שנעשתה או על ידי מחשבות רעות או על ידי הזנחת איזו מצוה. ברם, מלבד זה שאין למצוא הוכחה לכך, שעולה מציינת דווקא עוונות קלים כאלה, הרי הפירכא השניה לבדה מספקת כדי לשכנע, כי עולה אינה יכולה להיות כינוי לעוון כלשהו. איוולד (Altertüm עמוד 53) מבאר עולה משורש עול - غل, שהוראתו בדומה ל"עור" היא "ליבון", "שרף". אבל איוולד בעצמו מודה, כי להשערה זו מתנגדת העובדה, כי בקשר למלה "עולה" נמצא תמיד הפועל "העלה", שלא נגזר מ"עול" - "ליבון", קרובה יותר להתקבל על הדעת השערתם של גזניוס, קנובל ואחרים כי "עולה" משורש "עלה" משמעותה עולה למעלה, אך רואים אנו כי התורה משתמשת בלשון 'העלאה', לגבי כל דבר שמעלים על המזבח, כגון מנחות (להלן ב יב), ולא רק בהמה הנשרפת כליל. מוצאו של שם זה הוא מזמן קדום, מזמן שעולת בעלי חיים היתה הקרבן היחידי שהקריבו, ונשאר קיים גם אחר כך כשהופיעו מיני קרבנות אחרים, וגם הם מועלים על המזבח. אולם לדעה זו מתנגדת העובדה, שאפילו בזמנים הקדומים לא היה השם "עולה" מתאים לקרבן היחידי שהיה כאילו רגיל אז, כי הרי הקרבן העתיק ביותר נקרא בשם "מנחה" (בראשית א), היינו מתנה. ושוב: לא היה מובן מפני מה נשאר השם "עולה" גם בזמן מאוחר כשהכינוי הזה – כפי שאיוולד מעיר בצדק – נתרוקן מכל רמז שהיה מיוחד לסוג קרבן זה. האם לא היה מתאים יותר השם "כליל", שנמצא רק לעתים רחוקות ואשר מציין באמת את הקו המיוחד לקרבן זה (לא רק בשירה).

לכן יש לקבל את דעתם של אבן עזרא (ריש פרק ו), הכתב והקבלה, ביר (Symbolik ב, 361), קייל, דליטש ואחרים, שפירוש המלה הוא מה שעולה באש ובעשן השמימה (כדוגמת θυσία מן θύειν), או עוד יותר נכון לגזרה לפי ברט (Wurzelunters) מן השורש הערבי غلى - "רתוח", "מעלה רתיחה". קרבן זה נקרא בשם "עולה" במיוחד, משום שכולו עלה באש או נשרף כליל, ואילו מקרבן אחר רק חלק היה "עולה". ראיה לביאור זה יש להביא מעזרא ח לה, שם נקראו גם החטאות, שנשרפו כליל, "עלה לה'" (השוה תוספתא פרה, מובאת בר"ש לפרה א ב ובספרא כאן). השם המלא הוא באמת: "עולה כליל", כך גם כתוב בשמואל-א ז, ט: "ויעלהו עולה כליל", וכן "עולה וכליל" בתהילים נא כא הוא בצורת Hendiadyoin במקום "עולה כליל". אולם על פי רוב משתמשים רק במלה האחת "עולה", משום שהיא לעצמה כבר מציינת את שעולה כולו למעלה, ומשום שנרמזת בה הכוונה העיקרית שמביע המקריב. על ידי העולה כליל מביע המקריב את מחשבתו לעלות בעצמו השמימה, כלומר להקדיש את כל עצמותו לה' ולהעמיד את חייו לשירות ה'.

בקר, בהמה חורשת, מסמלת את האישיות העובדת והיוצרת. בחוק עגלה ערופה (דברים כא א ואילך) מסומל הרצח באופן זה, שבהמה, שנועדה לעבודה יוצרת, ועדיין לא הגיעה לידי הפעולה המיועדת לה, נהרגת (השוה סוטה מו. "יבא דבר שלא עשה פירות וכו'"). ה' יעד את האדם "לעבוד את האדמה אשר לקח משם" (בראשית ג כג). המצוות שנתן אחר כך לעם ישראל, גם הן "עבודה" שבאה במקום "עבודת אדמה". לפי זה מסומלת בעולת בקר האישיות היוצרת והפועלת שמקדישה את עצמה לה'. הקרבן הזה לא די שצריך הוא להיות "תמים", בלי מום, בדומה לכל שאר הקרבנות, אלא חייב להיות המובחר במינו, היינו: זכר. הזכר הוא תמיד המעולה יותר לעבודה ביחס לנקבה. בס' מלאכי א יד, מוצג הזכר לעומת ה"משחת" כניגוד. העולה צריכה להיות הקרבן המושלם ביותר, מפני שבה מובעת כוונת הקרבן באופן המעולה ביותר (השוה ביר, שם).

התואר "תמים" מציין גם שלימות גופנית וגם שלימות מוסרית (תהלים טו ב: "הולך תמים ופועל צדק"). ב"עולה" שהיא "זכר" ו"תמים", מובע קיום הצו: "תמים תהיה עם ה' (דברים יח יג) או "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז א). התואר "תמים" הוא לכאורה מיותר כאן, מאחר שבויקרא כב כ בא הצו הכללי: "כל אשר בו מום לא תקריבו". לפיכך נאמר בתו"כ, כי המלה הזאת באה ללמדנו: כי "כשם שאם אינו תמים אינו לרצון, כך אם אינו כענין הזה אינו לרצון", כלומר מצוה זו אינה רק מצוה לכתחילה כי אם גם תנאי מעכב, אשר בלעדיו הקרבן אינו לרצון, כמו שכתוב בבעל מום (להלן כב כ): "כי לא לרצון יהיה לכם".

בפסוק ה' נאמר, שעליו להביא את הקרבן "אל פתח אוהל מועד". המצוה הזאת, שהיא מובנת מאליה לגבי כל קרבן שמובא על המזבח, מלמדת כי המקריב חייב באחריות הקרבן, עד שלא הביאו אל חצר אהל מועד או אל העזרה. והחצר שנזכרת אצל הקרבנות, נקראת "פתח אהל מועד", מפני שבס' שמות מ ו צווה: "ונתתה את מזבח העולה לפני פתח משכן אהל מועד". למיקום הזה של "מזבח העולה" יש גם טעם מעשי: המזבח מוליך אל פתח אוהל מועד, שם נמצא ארון הברית אשר ה' קבע אותו להתגלות בו ("ונועדתי לך שם").

קשה להבין את הישנות המלים "יקריב אותו", אחר שכבר נאמר "יקריבנו". לפי דברי חז"ל בא זה ללמדנו שאף על פי שהקרבן בא בנדבה, מכל מקום לאחר שהוא "מוקדש", הקרבתו חובה, שמוטלת על המקריב, ואם יקרו סיבות המקשות על ההקרבה, דהיינו אם העולה נתערבה בחולין, במקרה זה צריך להקדיש ולהקריב גם את החולין. ואילו מן המלה "יקריבנו" בלבד, לא היינו יודעים זאת, שכן כנוי הפועל "נו", משתמע שיקריב אותו, היינו את הקרבן המוקדש, כמות שהוא (היינו בקדושתו), אך אם זה לא ייתכן, כגון אם נתערב בפסולין, תתבטל ההקרבה.

הכנוי של "לרצונו" הוא כנוי הפעול ומשמעותו כמו "פחדכם ומראכם (דברים יא כה), ובכן: לרצונו - שהמקריב יפיק רצון ממנו. כך מתרגם גם אונקלוס "לרעוא ליה". אך בתו"כ נאמר: "יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול על כרחו ת"ל לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". יוצא מכאן, כפי הנראה, שחכמינו תפסו "רצונו" במובן הסוביקטיבי, כלומר לרצון המקריב. כך גם דעת המלבי"ם. ברם, הביאור הזה אינו עולה בד בבד עם הפשט הפשוט, ראשית: היה צריך ליכתב "ברצונו", ואילו הלמ"ד מורה על התכלית, היינו: יביאנו כדי שיפיק רצון ממנו: שנית: "רצון" משמש אצל הקרבנות להפיק רצון מה', כגון ויקרא כב כ: "כי לא לרצון יהיה לכם" (השוה עוד את הביטויים: "ונרצה לו", "לא ירצה") ואף חכמינו משתמשים במלה רצון במובן "הפק רצון" (השוה המאמר דלעיל "כשם שאם אינו תמים וכו'" ואת הביטויים "מרצה" ו"אינו מרצה"). ומאחר שגם אונקלוס ואפילו יונתן, שהולך כמעט תמיד בעקבות המדרש, מתרגמים "לרעוא ליה" או "לרעוא עלוי", הרי קרוב לוודאי, כי גם תו"כ לא התנגד לפשט הפשוט, אלא רק הסיק מתוך הפסוק "לרצונו יקריבנו" את הדין, כי רק ברצונו אפשר להביאו, שהרי קרבן שמביאים אותו שלא ברצונו אינו יכול להפיק לו רצון. הלא הרצון הזה הוא בעצם התוצאה מן הכוונה המובעת על ידי הקרבן. ולפי זה לא היה מפיק רצון למקריב עצמו, אלא רק לאותו בית דין שכופה אותו. ולכן מהעובדה שהכתוב מדגיש שרק "לרצונו" יקריב קרבנו, צריך להוציא כל הקרבת קרבן "בעל כרחו".

אפשר היה לחשוב כי המלים "לפני ה'" מוסבות אל "לרצונו" (השוה שמות כח לח: "לרצון להם לפני ה'": תהלים יט טו: "יהיו לרצון" וגו'). אולם, מכיון שהביטוי "לרצון לפני ה'" אינו מצוי אצל הקרבנות, על כן מתקבל על הדעת יותר, כי "לפני ה'" הוא ביאור משלים ל"אל פתח אהל מועד" (השוה ד ד: "אל פתח אהל מועד לפני ה'" ועוד כמה מקומות), אולם מפני מה נפרד "לפני ה'" מן "אל פתח אהל מועד" ובא בסוף הפסוק? לפי הביאור בתו"כ הטעם לזה הוא כדי להסמיך את "לפני ה'" אל הפסוק שלאחריו ולציין על ידי כך, כי המצוה שבאה בו קיימת רק "לפני ה'" (עיין להלן על פסוק ד).

על השאלה: וכי יתכן במקרה שכופין אותו לקיים את חובתו עד שיאמר "רוצה אני", יכול הקרבן להפיק לו רצון? משיב הרמב"ם (הל' גירושין ב כ) בדברים אלו: "שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה