אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק א · פסוק ב

פסוק א

ב. דבר אל בני ישראל ואמרת. כדי להבין לנכון את הביטויים "דבר ואמרת" "וידבר לאמר", עלינו לדעת קודם את ההבדל שבין "דבר" ובין "אמר". הרד"ק כבר הגדיר את זאת באופן נכון בס' השרשים, ערך "דבר": הוראת "דבר" – עצם הוצאת הדברים מן הפה, בלי קשר לסוג ותוכן הדיבור, ואילו "אמר" כוונתו למסירת רעיון לאחרים, ולכן תמיד בא אחרי "אמר", האיש שמדברים אליו או שאליו מכוון הדיבור. ראב"ע בפירושו לתהלים יט מוסיף: "אומר" משמש תמיד לרעיון שלם, אך "דבר" יכול לציין גם מלה בודדת.

ואנחנו מוסיפים עוד: בלשון "אמר" משתמשים לא רק לציין את הביטוי בשפתים, אלא גם את המחשבה (השוה בראשית מד כח, תהלים י יג), וכן כל צורה שהיא של הבעת מחשבות (כגון כתיבה בספר, אסתר ט כה), ואילו "דבר" משמש רק לציון הדיבור בפה. לכן יכול היה דוד להגיד על שמעי (שמואל ב טז י): "ה' אמר לו קלל את דוד", היינו: ה' נתן בלבו, או מתוך שהביא אותי למצב ירוד כזה נתן לו אות לקלל אותי. כמו כן יכול דוד להגיד (תהלים ב ז): "ה' אמר אלי בני אתה וגו'", ה' הגיד לו את זאת לא במלים חתוכות, כי אם דרך המאורעות. הוא המליך אותו, הוא הצליח בידו את כל פעולותיו והוא נתן לו להתגבר אף על אויביו החזקים ביותר. בזה רמז ה' לדוד בדיוק: "בני אתה וגו'" כדוגמת הבשורה על ידי נתן הנביא בדבר שלמה בנו: "אני אהיה לו לאב וגו'" (שמואל ב ז יד). מתברר מתוך האמור, כי מבחינה אחת נותן "אמר" מושג מקיף יותר מאשר "דבר", ומבחינה אחרת יש ל"דבר" היקף יותר רחב מאשר ל"אמר". "דבר" מציין כל מה שמבטאים בפה ואפילו מלה בודדת, בתנאי שנהגתה בחיתוך מדויק, ואילו "אמר" מציין משפט שלם במחשבה או שבוטא באיזו צורה שהיא. בכך אפשר להבין את הפירוש של "וידבר-לאמור". זאת היא הרכבה כדוגמת "הוסיפו לחטוא" - הם חטאו עוד, "היטבת לעשות" - עשית טוב, "שוב לבוא" - בא שוב, "ברא לעשות" - עשה בבראו. בכל הצורות האלו נמצא הנשוא במקור שתחילתו למ"ד והפועל מתאר את הנשוא.

ולפי זה ניתן הנשוא גם בפסוק שלפנינו במלה "לאמר": הוא מסר דבר, הוא הביע דבר. ואילו "וידבר" מגדיר באיזו צורה היתה הבעת הרעיון, היינו שהמחשבות נמסרו במלים מבוטאות. "וידבר לאמר" פירושו לפי זה: הוא אמר בדיבור ממש. בלשון זה רומזת לנו התורה, שהדברים שבאו אחרי כן נאמרו באותן המלים שאמר ה', ושה' נתן את חוקיו בשפה ברורה. ואם כן, אי אפשר לבאר את דיבורו של ה' כאילו היה בדרך השראת מחשבות או גילוי מחשבות ע"י סימנים וכדומה. רעיון זה בא לסתור הביטוי "וידבר-לאמר", המציין מסירת מחשבות בצורת דיבור ממש. וזה הטעם שהביטוי "וידבר ה' לאמור" לא נמצא בשום מקום אחר בתורה כי-אם בדבר ה' אל משה רבנו בלבד (ופעם אחת, בנביאים, בס' יהושע פרק כ בחזרה על חוק, וכבר עמדו על זה חכמינו, עיין מלבי"ם ויקרא ג). אצל נביאים אחרים אנחנו מוצאים "ויאמר ה'", "היה דבר ה' אלי לאמר" וכיוצא בזה. כל נביא ונביא הודיע את המחשבות שניתנו בלבו ע"י ה' לעם ורשם אותן ברוח נבואה. ועל כן אמנם מסורות לנו בספרי הנביאים מחשבותיו של ה'. אך הצורה היא משל הנביאים שחוננו ברוח נבואה. לפי האמור צריך לתרגם את הפסוק "דבר אל בני ישראל ואמרת וגו'" כך: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם את הדברים האלה", כלומר מסור להם בדיבור מדויק ממש, לא בכתב ולא ברמזים, או בצורה מקוצרת, שיהא מכיל אמנם אותו התוכן, "אמר", אבל לא אותן המלים, "דבר".

בדבר צורת העבר עם ו' ההיפוך אחרי הצווי השוה איוולד סעיף 342 b. המלה "אלהם" באה תמיד חסר, בלי יו"ד חוץ משבעה עשר מקומות המפורטים במסורה. אגב, המלים "דבר אל בני וגו'" אינן חוזרות אצל כל החוקים, ולפיכך הן משמשות לחכמינו סמוכין להלכות מסורתיות (השוה תו"כ).

הפסוק הבא הוא פסוק של תנאי, בצורת פסוק זיקה, שהרי יש שמלת התנאי "כי" פותחת פסוק של תנאי, כמו, למשל, הלשון הרגיל בשמות פרקים כא –כג, אך לפעמים קודמת לו מלה אחת או יותר, כפי שרגיל מאוד בס' ויקרא ובס' במדבר. פסוקי התנאי יש להם איפה תכופות, צורה של פסוקי זיקה (פרטים על דבר שימושי הלשון השונים האלה, אשר עליהם העיר כבר ל. שפירא בספרו "הרכסים לבקעה", יובאו במבוא שלי לתורה. לעת עתה עיין בכה"ע "מאגאזין פיר דיא וויססענשאפט דאס יודענטומס" ש' 1879, עמוד 213 ואילך). הוראת המלה "כי", היא בין "אם" ובין "אשר". המלה "אשר" היא על פי רוב מלת זיקה, ולכן צריך שיקדם לה שם עצם, למשל: "איש איש אשר יקלל וגו'" (ויקרא כ ט), רק לעתים רחוקות היא משמשת במובן של תנאי, למשל: "אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד כב), "ואשר לא צדה" (שמות כא יג). המלה "אם" אינה באה אף פעם במובן זיקה, והיא מלת השימוש המצויה לרוב במשפטי תנאי, ועל כן "אם" פותחת תמיד את המשפט. "כי" יכולה לשמש גם במובן זיקה, למשל: "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת" (בראשית ג יט), "תחת הבל כי הרגו קין" (שם ד כה), "כי תמאס" (ישעיה נד ו), "כיום אתמול כי יעבור" (תהלים צ ד). אמנם, אין היא נמצאת בפסוקים משלימים עיקריים, אבל נותנת למשפט תנאי צורה של משפט זיקה. (זוהי דעתם של המבארים הקדמונים, וכן דעת גזניוס, אף שערערו עליה מבארים אחרונים).

פסוק התנאי נמשך עד "קרבן לה'", והמשפט הראשי מתחיל במלים "מן הבהמה". בתרגומים של הסורי ושל רס"ג, ומן האחרונים אצל קייל, קנובל ואחרים, מתחיל המשפט השני רק במלים "מן הבקר". מכיון שפסוק יד "ואם מן העוף" הוא ניגודו של "מן הבהמה", הכרחי הוא שהמשפט "מן הבהמה" יהיה משפט תנאי כמו "ואם מן העוף". ברם, הפירוש הזה הוא בניגוד לפיסוק הטעמים, ואחרי עיון מלא אפשר רק להצדיק את בעל הטעמים. שהרי החוק מכיר בחלוקה זו: בראשונה קרבנות נדבה שאדם מביא לפי רצונו בלי סיבה מיוחדת, "אדם כי יקריב" שבהם דנים פרקים א – ג. מול אלה נזכרים הקרבנות, שמובאים מסיבות מסוימות ועל פי חובה בפרקים ד-ה.

הקרבנות. מהסוג הראשון הם: א) עולה ("אם עולה קרבנו" א ג) וכנגד זו ב) שלמים ("ואם זבח שלמים" ג א. החוק על דבר המנחה, המתחיל בצורה אחרת, "ונפש כי תקריב", הוא, כפי שנבאר להלן, מאמר מוסגר).

סוג העולה מתחלק לשלושה מינים: א) "מן הבקר" א ג, ב) "ואם מן הצאן" א י, ג) "ואם מן העוף" א יד.

וכן סוג השלמים הוא משני מינים: א) "אם מן הבקר" ג א, ב) "ואם מן הצאן" ג ו (האחרון הוא שוב: א) "כשב" ג ז, ב) "עז" ג יב).

מכאן מוכח, כי "ואם מן העוף" הוא הניגוד ל"מן הבקר" א ג ול"מן הצאן" א יט. ולעומת זה אין א ב מדבר עדיין על עולה במיוחד, כי אם בכל מיני קרבנות נדבה שעליהם מדובר כאן, היינו על עולה ושלמים. ולפי זה מתפרש: אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה, כלומר מן הבקר ומן הצאן, תקריבו קרבנכם. כאן ניתן חוק כללי שכולל עולה ושלמים יחד. את שניהם אפשר להביא מן הבהמה, היינו מן הבקר ומן הצאן. על העוף אין כאן מקום לדבר, כי את העוף אפשר להקריב רק עולה (ועל כן כתוב באמת בפסוק יד: "ואם מן העוף עולה קרבנו"). אילו היה העוף כשר אף לשלמים, היה הפסוק מסוגנן באופן כזה: "אדם כי יקריב מכם וגו' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ומן העוף וגו'". – יוצא, איפוא, מכאן בוודאות, כי" מן הבהמה" נמשך בהכרח אל הפסוק השני.

מכם. "מכם" נמשך אל "אדם". "אדם מכם" - מישהו מביניכם. שם העצם "אדם" הוא כפי הרגיל שם כולל, כלומר לא יחיד ולא רבים, כי אם המושג הכללי של בני אדם במספר כל שהוא. בלשון יחיד: "בן אדם" ובלשון רבים: "בני אדם". "אדם מכם" מובנו הוא לפי זה בעצם "בני אדם מכם", אבל כאן, מפני שהנשוא בא אחריו בלשון יחיד, צריך הוא להיתרגם בלשון יחיד (השוה איוולד 176 b). השם אדם במובן זה נמצא עוד רק שתי פעמים: "אדם כי יהיה בעור וגו'" (ויקרא יג ב) ו"אדם כי ימות וגו'" (במדבר יט יד), בשאר המקומות נמצא: "איש". בשני הפסוקים האחרונים נבחר בלי ספק בכוונה השם "אדם". והטומאות הנזכרות בפסוקים אלה מוגדרות כטומאות הנהוגות רק בבני אדם. אך השאלה, מפני מה נאמר כאן לשון "אדם"? ועוד, מה פירוש ההגבלה המדוייקת "מכם", תוספת יתר שאינה נמצאת בפסוקים האחרים שנזכרו לעיל, ומה היא מוסיפה על הלשון "אדם"?

על השאלות האלו משיב הספרא: "אדם" לרבות את הגרים, "מכם" להוציא את המומרים". ביאור הדרשא לדעתנו כך הוא: כשעוסקים בחוק הקרבנות, ההנחה הקדומה היא שיתכן שאף נכרים כלולים בפרשה, שהרי מותר לקבל קרבנות מן הנכרים. אמנם, בפרשה זו שמוזכרת בה מצוות הסמיכה, הבינו חכמים כי אין הנכרים כלולים בה, מכיון שאין מצוות הסמיכה נוהגת בהם. ולפי זה המובן של המלה "אדם" בפרשה זו הוא: אדם מישראל. ישנה גם סיבה מיוחדת לכך שדוקא ישראל נקרא "אדם", מפני שבזמן שהאנושות ככלל, בגדה בה' והחטיאה את מטרת בריאת האדם, נבחר הוא במיוחד לעם על ידי ה' ועליו נאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד לא), כלומר אותו התפקיד שנמסר לאדם הראשון ולכל צאצאיו, לשאוף אל הטוב בבחירה חפשית, נמסר לישראל בעת חטאה של האנושות, ומיום כריתת הברית עם ישראל, כל בן ישראל מקבל עם היוולדו את התפקיד הזה, שאי אפשר לו להימנע ממנו. לכן אפילו מומר נקרא לענין טומאת אוהל וטומאת צרעת "אדם", מכיון שהוא חלק מהברית להגשמת תפקיד האדם בעולם. ואילו הנכרי אינו נכלל בחוק הזה (השוה רמב"ם הל' טומאת מת א יג והלכות טומאות צרעת ט א). ולענין מצוות הקרבנות שבפרשה זו, מדגיש הכתוב: "אדם מכם", רק אדם מכם, מביניכם, השייך אליכם ומשתתף עמכם במילוי התפקיד הזה. ישראל מומר שיצא ממערכות ישראל, ממשיך אמנם להיות "אדם", משום שתפקיד היהודי מוטל עליו, אך שוב אין הוא "אדם מכם", שכן בפועל אינו משתתף בו. הדרשא 'אדם לרבות את הגרים', מסמלת את הרעיון שעמי הארץ יכולים להיכנס תחת כנפי השכינה, וכל בן נכר שחפץ להצטרף ליעוד של תיקון צורת האדם, גם הוא בכלל "אדם מכם". מי שנמנה עמכם בתורת "אדם" אף אם אינו ישראל מלידה כשר להביא קרבן כאחד מכם.

קרבן. המלה "קרבן" נגזרה מ"הִקְרִב", - הביא קרבן. בתוספת ן. האות "ה" של ההפעיל נשמטה מסבת השתנות הפועל לשם עצם, כדוגמת יֶשע מ"הושיע" (השוה: איוולד 144 b). "קרבן" הוא ככל שם דבר מאותה גזרה, שם מופשט: הקרבה, הגשה (השוה איוולד 163 d), אבל מסמן את הדבר שמקריבים. משתמשים בשם זה לא רק לכינוי קרבנות (על המזבח), אלא גם לציון שאר הדברים שמקדישים לה', כגון מתנות הנשיאים (במדבר ז ג), מתנות המכס של אנשי המלחמה (שם לא נ), קרבן העצים (נחמיה י לה). המושג קרבן מציין – כפי שמבאר הרב הירש בצדק – הקרבת מתנה, שיותר ממה שהמקבל נהנה ממנה, נוחה ממנה דעתו של המקריב עצמו. שאיפת המקריב היא שדבר משלו יתקרב לה' כדי להגיע על ידי זה בעצמו לקרבת אלהים. לפי תהלים עג, כז – כח זהו הנכס האמיתי והיחיד של איש ישראל: "ואני קרבת אלהים לי טוב", ואילו אלה שמתרחקים אובדים: "רחקיך יאבדו". הביטוי "הקרב קרבן" יכול לציין גם את ההקדשה וגם את ההעלאה על גבי המזבח או את שניהם יחד, כגון כאן.

"לה'" אינו המשלים ל"יקריב" אלא תואר ל"קרבן" (השוה פסוק יד: "מן העוף – קרבנו לה'", לטעם ההדגשה לה', ראה תו"כ בשם רבי יוסי: "כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות". בשם "מינים" צוינו הגנוסטיים שלפי שיטתם, שיטת השניות, יש להביא קרבנות פעם לאל זה פעם לאל אחר).

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. אחרי פסוק התנאי בלשון יחיד, "כי יקריב", בא הפסוק העיקרי בלשון רבים: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו וגו'", והנסתר, "יקריב", נשתנה והיה לנוכחים – "תקריבו". מבחינת הדקדוק אפשר להצדיק את זאת גם בכך ש"אדם" כשם כולל יכול לקבל נשוא בלשון רבים ושהמעבר לגוף הנוכחים מתיישב על ידי המלה "מכם". אבל יותר נכון להניח, שהנושא של משפט התנאי אינו משפיע על המשפט העיקרי, אלא שהמשפט העיקרי פותח בנושא חדש. ובכן: אדם כי יקריב מכם קרבן לה', (כך הדין), אפשר לכם להביא קרבנכם מן הבהמה, כלומר מן הבקר ומן הצאן. בחוק זה היה נרמז גם שבני אדם רבים אפשר להם להביא קרבן במשותף. ובאמת מלמדת המסורת שעולת בהמה קרבה לא לבד בנדבה בשותפות, אלא גם בתורת נדבת ציבור. לפי הספרא מרומזים בפסוק זה הדינים האלה, כלומר ב"תקריבו" מרומזת נדבת שותפין, ובהכפלת המלה "קרבנכם", נדבת ציבור.

הקרבנות הנזכרים כאן יכולים לבוא "מן הבהמה", כלומר מבין בעלי חיים בני ארבע רגלים. המלה "בהמה" מציינת כל מיני בעלי חיים בני ארבע רגלים (השוה יא ב), לרבות חית השדה ("חיה בכלל בהמה", ב"ק יז:). "בקר" ו"צאן" שנאמרו אחרי כן הם הפרט של הכלל "בהמה". זהו כלל ואחר כך פרט. "בקר" משמעו "בוקע", "מפריד" (ממנו נגזר הפועל "בקר" – בחן). מציין את הבהמה הבוקעת את הקרקע, הבהמה החורשת.

שמות העצם הכלליים בה"א הידיעה אם אינם מכוונים לפרט מסוים, מציינים את הסוג כולו. כך, למשל, משמעות הכינוי "הגמל", יכולה להיות גמל מסוים שהפרשה עוסקת בו, או, כמו בויקרא יא ד, כל המין. אם אין הכוונה לדבר על המין כולו אלא רק על פרטים מתוך המין, משתמשים או בשם העצם בלי ה"א הידיעה, כמו דברים טז ב: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", או שמקדימים לשם העצם בה"א הידיעה את המלה "מן", כגון בפסוק שלפנינו. אילו היתה כוונת התורה להתיר את הבהמה והצאן בכללן למזבח, היתה אומרת "הבהמה הבקר והצאן – תקריבו", כמו שהיא משתמשת בחוקי המאכלות האסורות בשמות העצם בצירוף ה"א הידיעה (השוה ויקרא יא).

אולם לא הרי המינים האסורים באכילה, שהם אסורים בלי יוצא מן הכלל, כהרי המינים המותרים שאינם כוללים את המין כולו שכן כדי להתירם באכילה יש להוציא את הטריפות והנבלות. ולכן כתוב בספר דברים יד, בענין המינים המותרים, רק: "איל, צבי, ויחמור וגו'", ואילו בענין המינים האסורים נאמר: "הגמל, השפן, וגו'". היעדרה של ה"א הידיעה ממעט חלק מן המין. אך אם ניתוספה אל שם העצם בצירוף ה"א הידיעה המלה "מן", הרי זה מרמז באורח חיובי, כי הפסוק אינו מתכוון לכלול את המין כולו. בצדק העירו חכמינו בתו"כ, שהגבלה חיובית זו מלמדת אותנו חידוש מה. אילו באה התורה רק להוציא ולפסול אותם בעלי חיים הידועים לנו ממקום אחר, הרי היתה מודיעה לנו את זאת בצורה שלילית על ידי השמטת ה"א הידיעה. ההגבלות החיוביות בפסוק שלפנינו באות ללמד: "מן הבהמה" להוציא את הרובע ואת הנרבע, "מן הבקר" להוציא את הנעבד, "מן הצאן" להוציא את המוקצה, "ומן הצאן" (-תוספת הו') להוציא את הנוגח (אדם למוות). ב"רובע, נעבד, מוקצה ונוגח" נכללות העבירות החמורות ביותר – כפי שמעיר הרב הירש: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולכן נזכרו בראשונה. אחרים שפסולים לקרבן: טריפה, חולה וכדו' נלמדים ממיעוטים הבאים אחרי כן. לכן לא רק בעלי חיים שנעשו בהם העבירות החמורות ביותר, אלא אף אלה שיש בהם מומין קלים אסור להעלות על המזבח. ואין להעלים עין מן העובדה כי בשורת הסוגים הפסולים שנזכרים בראשונה יש דירוג ההולך ויורד מן החמור אל הקל. ברובע ונרבע עשה אדם עבירה חמורה באמצעות הבהמה, במוקצה עבר עבירה קלה מזו, כנגד זה בנוגח יש אשר לא עשה האדם שום עבירה.

(התלמוד (תמורה כח:) תמה, מדוע אינו מקדים "נעבד" ל"רובע", מכיון שע"ז עבירה חמורה מג"ע. אפשר אולי לבאר זאת בכך, כי ב"רובע" הבהמה משתתפת בפועל בעבירה, בעוד שבהמה "נעבדת" במצב סביל, או אולי בזה ש"רובע" אסור אף בהנאה לשם חולין ("ואת הבהמה תהרגו" כ טו), בעוד ש"נעבד" אסור רק למזבח. אולם התלמוד מתרץ באופן יותר פשוט: כפי שהסברנו לעיל נמסרו כל ההלכות שבדרשות למשה רבנו בעל פה, הרמז בכתב בא רק לסמוך את המסורת בזכרון. לכן סובר התלמוד: "מן הבהמה" מזכיר בנקל את הרובע והנרבע, מכיון שהכתוב אומר: "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה" (כ טו), ואילו ע"י המלים "מן הבקר" יזכרו בנקל את "הנעבד", משום שעם ישראל עבד שור, כמו שכתוב (תהלים קו כ): "וימירו את כבודם בתבנית שור וגו'").

על השאלה מדוע הותרו רק בשר וצאן או יונים לקרבן ולא מיני בעלי חיים אחרים, ניתנו תשובות שונות. הרמב"ם (מורה נבוכים ג מו) הסביר, שהמינים האלו שמשו לפולחן ע"ז, וכדי לעקור את פולחן הע"ז ציותה התורה להקריב בעלי חיים אלו דוקא. אולם הטעם הזה אינו מספיק במה שנוגע לתורים ובני יונה, והרמב"ם היה מוכרח להוסיף עוד נימוק, היינו שהמינים האלה קלים להשיגם. לטעם זה האחרון מסכים גם רלב"ג, וכן קנובל ועוד מן החדשים. בצדק חולק עליהם ביר וטוען, כי נוחותו של המקריב אינה יכולה לשמש יסוד לקביעת המינים הראויים להעלות אותם על המזבח, ועוד: אין הנימוק הזה הולם גם את סוגיית מיני הצמחים הקרבים, מפני שחוץ ממיני הצמחים הכשרים לקרבן אפשר בנקל להשיג גם מינים אחרים. ביר מצדו סובר, כי החמרים הכשרים לקרבן מהווים את רכושו של עם ישראל. הבקר והצאן היוו את משק בעלי החי, ו"דגן תירוש ויצהר" את משק תנובת הצומח. תורים ובני יונה באו אצל העניים במקום בהמות, באשר גם גידול יונים היה נפוץ בין העברים. לבונה ומלח שימשו רק תוספת לסולת מנחה. הדעה הזאת נראית לי נכונה רק במקצת. שכן: א) אין מתבאר על ידי זה, מדוע דורשת התורה פעם בהמה זו, פעם בהמה אחרת (לתמיד: כבש, לאשם: איל, לחטאת: שור, עגל כבש), ולפי אותו הנימוק היו צריכים בעלי החי כולם להיות כשרים באופן שוה בכל המקרים. ב) כבר הוכחנו לעיל (מבוא לקרבנות, בסוף הקטע: 'ערכם של הקרבנות ומשמעותם'), כי רק המנחה מייצגת את רכושו של המקריב ואילו קרבנות בעלי חיים מציגים את עצם אישיותו של המקריב. לכן נכונה הדעה שהובאה למעלה ביחס אל הקרבנות מן הצמחים, אך בענין הקרבנות של בעלי חיים אינה מספיקה.

בכדי להשלים את ההסבר צריכים אנו לדברי אברבנאל (בהקדמה לספר ויקרא), האומר, שבעלי חיים אלה נבחרו מפני שבהם יש רמז סמלי לאומה הישראלית. הנביאים המשילו תכופות את עם ישראל לבעלי החי הנזכרים. והרב הירש העיר אל נכון, כי דווקא בעלי חיים שקרבים למזבח מסמלים את המידות של בני האדם, שבאות לידי הבעה סמלית על ידי הקרבן (בנוגע לפרטי הענין עיין בביאור הפסוקים הנידונים).

קרבנכם. השבעים והשומרוני מנסחים "קרבניכם", בוודאי לשם תיקון, כדי להתאימו ל"תקריבו".

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה