פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו
פרק יא · הלכה ה
כרשיני תרומה מאכילין. הכהנים אותן לבהמה בגמ' נפקא לן מקרא. וטעמא דכרשינין עיקרן למאכל בהמה ובימי רעבון של דוד אכלום מפני החוסר גזרו עליהן תרומות ומעשרות כדאיתא פ' בתרא דחלה. והיינו דמיבעיא לן התם אימתי גזרו על הכרשינין משום דמשמע לן דלאו מדינא איכא למיגזר בהו דלא חשיבי כי אוכל אדם דאי עיקרן למאכל אדם פשיטא דאסור למיהבינהו לבהמה דהא דרשינן ולא להפסד. ועוד דהא דרשינן הם יאכלו ודרשינן ואין הבהמה אוכלת ומ"מ על כרחין לאדם חזו דאין חיוב תרומה ומעשר אלא במידי דהוי אוכל אדם דתנן לקמן בריש מעשרות כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ואוכל לאדם הוא דקתני דמפרש בפ' כלל גדול דמס' שבת דטעמא דלא תני כלל גדול גבי מעשר היינו משום דגבי מעשר במאכל אדם איתיה במאכל בהמה ליתיה:
מאכילה כרשיני תרומה. דהא פרה דכהן הויא. ומקשו הכא דכיון דסיפא דרישא תני אע"פ שמזונותיה עליו וכו' משמע דברישא דרישא סתמא קתני בין אין מזונותיה על השוכר בין אם מזונותיה עליו. ותימה כיון דמזונותיה על השוכר דררא דממונא איכא ואמאי מאכילה תרומה שהיא ממונו של כהן. והיה נראה לתרץ דמתני' בדיני תרומה הוא דקא מיירי בדררא דממונא לא קא מיירי. אבל רש"י ז"ל כתב בפ"ק דע"ז וז"ל יאכילנה כרשיני תרומה ואע"פ שמזונותיה על השוכר אינו גזלן אם האכילה תרומה לפי שתרומה ממון שאין לו תובעין היא שהרי נותנה לכל כהן שירצה ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה כרשיני תרומה הרבה דמה לו להקפיד והלא אינה מיוחדת לו לפי' שריא שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין בעין יפה יותר משאילו הויא שלו ניחא ליה ואינו גזלן א"נ שנפלו לו מבית אבי אמו כהן והשתא ממונו מאכילה ע"כ:
לא יאכילנה כרשיני תרומה. דפרה דישראל היא ולא רבי רחמנא אלא נפש של כהן דהיינו בהמתו דכתיב וכהן כי יקנה נפש ודרשינן נפש בהמה כדדרשינן במס' ביצה אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע. ומשמע דוקא בהמת כהן ושאר בהמה דישראל לא:
ששם פרה מכהן. ששאלה הימנו ושם אותה בדמים שאם תיאנס או תמות משלם דמיה וכשישראל שם אותה מכהן קיימא ברשות ישראל וכשהכהן שם אותה קיימא ברשות כהן. והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ט כן ישראל ששם פרה מכהן לפטמה ולהיות השבח ביניהן לא יאכילנה בתרומה אע"פ שיש לכהן חלק בשבחא אבל כהן ששם פרה מישראל לפטמה אע"פ שיש לישראל חלק בשבח הואיל וגופה לכהן שהרי שמה על עצמו הרי זה מאכילה בתרומה ע"כ. פי' אותו הרב ז"ל כי ההיא דאי זהו נשך דתנן שמין עגלים וסייחין וכו'. ואין נראה דההיא לדמיה שם אותה לקחת חלק השבח אבל הבהמה גופה קנין כספו דבעלים היא והיכי ממעטי' לה מטעם דקנין כספו ומ"ט דרישא ומאי טעמא דסיפא ועיקרן של דברים כמו שפירשתי וכן מצאתי לרש"י ז"ל ביבמות פ' אלמנה לכ"ג:
מדליקין שמן שריפה. מפ' בפ' במה מדליקין מאי שמן שריפה שמן של תרומה שנטמא וקתני במתני' דמדליקין שמן של תרומה טמא בבתי כניסיות וכו'. בגמ' מקשה דא"כ נדלק ואתי שמן שרפה בכה"ג ובטלת מתנה לכהן ופליגי אמוראי בהכי אי הוי דוקא כגון שנפל לו לישראל בירושה כגון מבית אבי אמו או אפילו הוי ממונו של ישראל ולא מסרו לכהן:
בבתי כניסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין. מפ' בגמ' ואפילו שלא ברשות כהן הני ג' וטעמא דכיון דהוי מצוה ודאי ניחא ליה מסתמא כדאיתא בפ"ק דפסחים ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופי' בין בממוני':
וע"ג חולים ברשות כהן. וכגון דאין בהן סכנה: והיא למודה לבוא אצל אביה ומביאה שמן שריפה עמה לבית אביה:
אביה מדליק ברשותה בידיעה שלה וברצונה. ואפילו שנהנה אביה בנר דנר לאחד נר למאה:
בבית המשתה. של כהן ומשמשין שם ישראל מדליקין שמן שריפה: בבית האבל של כהן. וטעמא דכולהו מפרש בגמרא:
קנין כספו. דאם נאנסה או מתה כספו הוא דנאנס יצתה זו דאם נאנסה ברשות ישראל נאנסה:
ואין הבהמה אוכלת. דהם מיעוטא שאין מאכילין אוכלי אדם לבהמה. והאמת דמטעמא דלאכלה ולא להפסד נפקא לן כמו בשביעית אלא דאסמכוה אקרא:
יכול לא תאכל בכרשינין ובתלתן. דהני תרתי תנן בפ"ב דמעשר שני דקילי תרוייהו דקתני התם גבי תלתן מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה אלא השרייה בלבד וגבי כרשינין קתני ומאכילין וכו' ואין בהן אזהרה שלא לטמות התרומה ומש"ה תני דמאכילין שניהן לבהמה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב. התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינן מאכל אדם הרי זה מותר לעשות כל מעשיהם בטומאה ע"כ:
תלתן דבר תורה. דס"ל דדוקא גבי כרשינין הוא דאמרינן בפרק בתרא דחלה דדוד גזר עליהן אבל תלתן דבר תורה דחשיב לאדם דהא נותן טעם לקדרה כדאמרינן לעיל פרק בצל הילכך לא יאכילנה לבהמה. ולא ידענא מתני' דמעשר שני דתנינן בה לתרוייהו בהדי הדדי מאי עביד לה ר' יוחנן ושמא דלא גריס לה הכי אלא כרשינין בלחוד הוה גריס ומשנתנו שנויה אליבא דתנא בתרא:
לא כן תני וכו'. אמתני' פריך דאמאי כהן ששם פרה מאכילה בתרומה דהא אילו רצה שואל לתת לו דמיה וליקחנה לעצמו אינו רשאי דהא ג' שבועות משביעין אותו וחדא מינייהו שמא עיניו נתן בה כדאיתא בפרק המפקיד והוי האי זכותא כאחד ממאה שבו ואחד ממאה שבו קתני בהך ברייתא דסגי שלא יאכילנה:
ת"ל וכהן כי יקנה. קנין כספו שיהא קנוי לו לגמרי משמע:
ומסיק דבר קפרא תני דלא שנא שם ולא שנא שכר כהן מישראל אין מאכילה בתרומה. ומגיה בר קפרא למתני'. ותנא דידן סבר כיון דבכולי תלמודא אמרינן דכי קם ליה ברשותיה כדידיה דמי הכי נמי כדידיה דמי ולא חשיב ההוא דאינו יכול לעכבה לעצמו שיור:
על גבי חולים. דכי תנן ברשות כהן לא קאי אלא אחולים דוקא:
ביקור חולים אין לו שיעור. מפרש בפ' אין בין המודר ואפילו גדול אצל קטן:
מתני' אמרה כן. דאפילו גדול אצל קטן דהא מדליקין שמן שריפה ע"ג חולה ואפילו דהוי החולה פחות ממנו:
עד כדון בתרומה וכו'. כלומר עד כאן לא שמענו אלא הפשוט במשנתנו והיינו היכא שירשו דממונו הוא. וא"ל ר' ירמיה מי נימא ה"נ דאפילו בתרומת גרנו: ופליג עליה ר' זעירא דמאן יימר לך בתרומת גרנו אלא דוקא מתני' בתרומה של אבי אמו:
ר' יונה ור' יוסי. פליגי נמי בהא כדפליגי ר' ירמיה ור' זעירא ור' יונה הוה אמר כר' ירמיה וכו:
נדלק ואתי. בתמיה. דא"כ ביטלת מתנת שמן שרפה לכהן דלעולם ידליקו אותו בבתי כניסיות ואין כאן לכהן כלום: ולא משני לה דלא חשיב לה פירכא וכמו שכתבתי:
אתיא למ"ד וכו'. כלומר למ"ד דדוקא איירי בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו אתי שפיר דלמ"ד תרומת גרנו קשיא:
ובלא כן אינו צריך זכייה. בלאו הקושיא שהקשיתי לך דלדלק ואתי אפילו הוי חולין נמי היכי מדליק בבית הכנסת והא בעינן מתנה לכהן וצריך לזכותו בה ובשלמא אי מיירי שנפלה מבית אבי אמו אתי שפיר דהא זכה בה ומת וירשה זה: ומשני במזכה לו ע"י אחר וחשבונן כאילו מטא ליד כהן דזכין לאדם שלא בפניו. ולענין הלכה נקטינן כר' ירמי' דאפילו בתרומת גרנו קאמר דסוגיין דלעיל רהטא כוותיה דאמרינן דרישא דאפילו שלא ברשות כהן קאמר ואי בירושה עסקינן מאי שלא ברשות כהן איכא וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ' י"א דהיל' תרומות:
אבל לא של ישראל. שאין שותפות לכהן באותה מלאכה אסור אבל אם יש לו שותפות מותר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדליק מכהנת. בלילה אע"ג דאפשר דאתי בה לידי עון מיתה:
שעת משלחת זאבים היתה. שהיתה מכה משולחת ואיכא סכנה בלילה בתוך העיר התירו השמן אע"ג דאפשר שיזלזלו בו ואתו לידי עון מיתה חמירא סכנתא מאיסורא:
ולא עמד ב"ד וביטל. לא מצינו ב"ד של אחריו שיבטל דברי הראשונים אלא עכשו נמי שרי דהנאה בתרומה שרייא לזרים:
כמא דתימר תמן לא עמד ב"ד וביטל וכו'. ל"ג ליה הכא אלא במס' שביעית פ' בראשונה והסופרים העתיקוהו כאן:
בקרו של כהן. פטם שמפטם פרותיו של כהן:
שהיה מאכיל אצל ישראל. שהיה מאכיל לבהמת הכהן אצל בהמת ישראל:
מדליק על גביו שמן שריפה. ואפי' שלא לדעת הכהן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל:
ועמד לו והלך לו. הכהן ונשארה הנר דולקת:
אין מחייבין לכבותו. דודאי מפקר ליה כהן גביה:
ר' חנינא בר עכברי כהן היה. והיה עושה מלאכה בבית ר' חייא מן צפורי שהיה ישראלי:
מי אזל ליה. משהיה הולך הכהן היה ממלא הישראל הנר שמן שריפה:
די לא עבד ליה כן לא הוה אתי. אם לא היה עושה כן לא היה בא הכהן בהשכמה לעשות המלאכה:
סברין מימר כד מטי לביתיה הוה מטפי לה. כשהיה מגיע הכהן לביתו הוה מכבה את הנר ומה שהיה עושה כשהיה הולך ממנו הוא כדי להפחידו שלא יתעצל:
ע"י כן הוה שהר. עושה מלאכה בתחלת הלילה וכן בלשון ערבי העושה מלאכה בלילה אומרין יצהר בלילה:
ועל ידי כן הוה קרץ. תרגום ותקם בטרם יכיר איש וקמת בקריצתא כלומר שעל ידי אותו נר היה סומך עליו בהשכמה ולא היה מכבהו. וטעמא דחשיב הכל לצורך:
אנא צבע פתילה מן חולא. אני טובל הפתילה בשמן חול:
מהו. שאדליק שמן שריפה בשבת:
בטל הוא וכו'. דאע"ג דאמרינן בפ' במה מדליקין ואיתא נמי לקמן דבעינן מוסיף שמן חולין ומדליק. הכא שאני דבטל הוא השמן ע"ג הפתילה והעיקר הפתילה היא:
נסב פתילה. מבית כהן טבולה בשמן שריפה:
ובלא מן הדין שמשא מבזבזא בהקדשא. ובלא טעם גזל ירא שלא להתיר כן בפני השמש שלא יבזה הקדשים ויפרוץ גדר:
להוסיף שמן חולין. ולהדליק בשבת שמן שריפה והכי איתא נמי בפ' במה מדליקין:
אין מחייבין אותו למצותו. ששריפת קדשים מצוה הוא כדכתיב ושרפת את הנותר ואין עולה לחיוב שריפתו שריפה זו שמדליקנו בשבת דאסור לעשות כן בשבת וביו"ט וכיון דאיכא שמן חולין שרי דכי מדליק אההוא מדליק ואידך תוספת בעלמא הוא:
מה טיביה דיונתן בן עכמאי. שאתה אומר שמועה משמו:
ופרשיה רבי חייא דכפר תחומין קמי ר' ומניתיה חכים. שמינהו פרנס על הצבור לפני רבי:
על ידי דמאניהון נקיים לא מתעסקין. כלומר לא חיישינן שמא יבא ישראל אחד ממשמשי הסעודה ויוליך הנר להדליק לעצמו בלא צורך דירא הוא בשמן הטמא שלא יטמא כליו הטהורים מה שאין כן בבית האבל דהא מאניהון צואין וטמאין:
דאינון כניעין. מחמת אבל לבם דואג בקרבם:
דאינון פחיזין דקלות ראש ויין איכא וכתיב לשחוק אמרתי מהולל ויין ותירוש יקח לב:
דלא כן מה אנן אמרין. דאם לא כן מה אנו אומרים וכי אין אנו יודעים דר"מ ור"ש הלכה כר' שמעון בפ' התורם קישות:
של כת קודמין היא. זו מחלוקת של כת החכמים שקדמו לר"מ ור"ש היא דהא ר' יהודה אומר מעין שניהן ור' יוסי אומר מעין שניהם דמר נקיט חד מאינך וחד מאינך וקי"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי הילכך איצטריך לאשמועינן הלכה כר' שמעון. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"א דהילכות תרומות כר' שמעון:
מדליקין שמן שריפה בחנוכה. שלא ברשות כהן דמצוה היא דומיא דבתי מדרשות:
אנא לית אנא חכים לאבא. איני מכיר לאבי דקטן הייתי כשמת:
אבל אימא אמרה לי וכו. תרגום ירושלמי הכר נא חכים כען:
הדרן עלך אין נותנין וסליקא לה מסכת תרומות בסייעתא דשמיא
וסימניהן דפירקי חמשה תורמין קישות המפריש סאה שוגג ומזיד ואשה וזורע ובצל נותנין:
סוף הספר