אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו

פרק יא · הלכה ד

הלכה ג

גרעיני תרומה. גרעיני הזרע קרויין גרעינין:

שהוא מכנסן. שהכהן מכנסן ואינו מפקירן ובגמ' מפ' לה:

עצמות קדשים בקדשים הנאכלין דומיא דתרומה עסקינן ובעצמות דחזו קצת לאכילה בשליקה עסקינן כדמוקי לה בגמ' בראשי כנפים וכו' וקמ"ל דלית בהו איסור נותר:

המורסן מותר. פי' רש"י ז"ל פ' בתרא דכתובות מורסן הן סובין היוצאין באחרונה. סובין שהמכתשת מוציאה כשלותתין חטים לסלת כותשין אותן במכתשת ובמתני' משמע דמורסן גרע מסובין. הילכך נראה כפי' רבנו מאיר שפי' המורסן היא הקליפה הגסה היוצאת קודם טחינה ולא חשיבא אוכל אבל בסובין שהוא לאחר טחינה יש חילוק בין חטים חדשות לישנות:

של חדשות אסורות. בגמ' מפ' עד כמה קרויין חדשות:

ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין. דמותר לו שיכבור את התרומה וישליך מן המתולעות מה שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא עושה בחולין וכן יש בני אדם מנפין ומוציאין סובין הרבה כדי לעשות פת נקייה ויש ממעטין ולכך אמר דנוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין ובגמ' מפ' לה:

המסלת קב או קביים לסאה. שמוציא מסאת קמח של תרומה קב או קביים סלת מצניע את השאר ואינו מאבדו. ודריש לה בת"כ מדכתיב כי לחמו מסלת את החטים כל שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה יכול תהא קניבתו חול ת"ל הוא הרי הוא בקדושתו ע"כ. ופי' הראב"ד ז"ל לחמו ולא קאמר לחם ש"מ לחמו הראוי לו שאם הוא מפונק ואינו אוכל את החטים כי אם סלת גמור יכול הוא לעשות כן לאוכלי תרומה ואינו חושש להפסד תרומה ואע"פ שהמורסן והקמח יאכילם לבהמתו כמו הכרשינין ע"כ. ופשיטא דאסורין לזרים דאמר קרא הוא: מגורה הוא מקום שאוצרין בו החטים ובלשון פרס קרוי אמבר:

מכבד כדרכו. יכבד האוצר כדרך שבני אדם מכבדין האוצרות כשמפנין אותם מן החטים:

שנשפכה. בקרקע ואזלא לאיבוד:

יושב ומטפח. כי ההיא דפ היובל והיתה מטפחת ומנחת על ראשה. פי' מטבל ידו בשמן הנשפך ואוסף השמן מלשון טופח ע"מ להטפיח לשון לחלוח דלא מיחייב שיגמור כל לחלוחית השמן אלא כדרך שעושה אילו נשפכה שם חבית של חולין:

וניטף ג' טיפין. כלומר המערה כד שמן של תרומה הרי זה מערה עד שיפסוק העמוד ויתחיל השמן מעט מעט להטיף עד שנופל טיפה אחר טפה וכיון שנטפו ג' טיפין זו אחר זו דיו ומותר ליתן באותו כד שמן של חולין:

הרכינה ומיצת. תר' הטי נא כדך ארכיני כען כלומר הרי שנטפו ממנה ג' טיפין כדין והטה אותה לצדה ונתאסף השמן אל קרקעיתה ומצא בה שמן מכונס:

הרי זו תרומה. ואסור לזרים:

אחד משמנה בשמינית. פירוש שמינית הלוג ולוג תרין ליטרין הוי כדלעיל שהוא מאתים דרהם וא' משמנה ג' דרהם ומעט יותר. ומפ' לה בגמרא דקיימא ארישא אהרכינה ומיצת כמה תהא תרומת המצוי ויחזירנה א' משמנה וכו'. אבל אוכל בכביצה הוי שיעורו. ודוקא בשמן טמא דלא חזי אלא להדלקה. אבל בטהור אפילו כל שהוא ובדמאי אבל בודאי אפילו טמא ואפילו כל שהוא צריך להחזירה לכהן:

בגלעיני אגסים וקרוסטומלין. דראויין לאכילה ומטעם הפקר. שרינן להו אבל בגרעינת הרוטב אפילו מכנסן הכהן נמי שרו דלא חזו לאכילה:

בגרעיני הרוטב. בפ' שני דעוקצין תנן גרעינה של רוטב אע"פ שיצא מצטרפת. ופי' בערוך תמרים שאינן מבושלות קורין בלשון ישמעאל רוטב ואע"ג דקשין הן ואין ראויין לאכילה אם מכנסן אסורין והוא שיש בהן לחלוחית למצוץ אותן:

אית לך מימר במחוסרות למצמץ. בתמיה. והא קי"ל דמוח הרי הוא כבשר לכל דבר בתוספתא דאהילות והכי תני לה התם פ"ק המוח בין באדם בין בבהמה בין בחיה בין בעופות בין בנבלות בין בטרפות בין בשקצים בין ברמשים טמא וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא ע"כ: ומוקי לה בראשי כנפים והסחוסין ואמרינן בפסחים פ' כיצד צולין דראשי כנפים והסחוסין נאכלין בשור הגדול בשליקה. ופי' רש"י ז"ל ראשי כנפים שקורין טינרוס שבראש גף הכתף שבבישול הרבה מתרככין ואפשר לאכלן ולטחנן בפה ולפעמים מפקירן:

רגילין לחבוט. בשבט בבית הגרנות:

שלשים יום משעת קצירה:

כן היא שיעורה. עד שלשים יום:

מסלת בחטים כל מה שהוא רוצה. שאם ירצה לנפותו בהרבה נפות הרשות בידו. ומתני' תנן כדרך שהוא נוהג בחולין ותו לא:

ומקנב בירק. היינו להסיר העליון דלא חזו קצת לאכילה כדאמרינן בעלמא קניבת ירק:

במעמידו על תמרתו. כלומר יכול לקנב בירק של תרומה עלה אחר עלה עד שיעמידנו על הקלח עם העלין הקטנים שזהו תמרה של הירק. וכן פי' רמב"ש וז"ל יכול לקנב כל העלין עד שישאר העמוד האמצעי ובסוף העמוד יש בו הרבה עלין קטנים ואותו אם יקנבנו הוי הפסד גמור ע"כ ור' אבהו לפ' ברייתא דת"כ אתא:

ר' ירמיה וכו' כאן בשני רעבון. אין מסלתין בני אדם בדרך מצת שלמה ואסור. וברייתא דת"כ בשני שובע. כדכתיב נפש שבעה תבוס נופת:

תמן תנינן. במס' עדויות פ"ג:

מעי אבטיח. במקום הגרעינין שקורין פיפיטאש:

קניבת ירק של בעלי בתים. שמסירין עלין יותר מן הגננים כדי לתקן המאכל רבנן אסרי דהא גנן אחשיב להו כיון שלא השליכן כדי שיראה גוף הכרוב או החזרת גדול אבל קניבת ירק של גננים שהגננין בעצמן משליכין כ"ע מודו דשרו לזרים. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק י"א דהלכות תרומות:

לא מסתברא אלא בתרומה גדולה. בההיא פליגי ר' דוסא ורבנן דר' דוסא סבר כיון דבתרומה בעינן מוקף ובעינן יפה לא נתכוונו בעלים להקדיש אותה קניבה:

אבל גבי תרומת מעשר. דלא בעינן מוקף מודי:

אין העלין תלושין וכו'. בתמיה, וכן אם רצה לתרום תרומת מעשר עלין תלושין מן העמוד על העלין המחוברין לעמוד אינו תורם הא ודאי תורם אע"ג דהני כמושין והני לאו כמושין. וכן אם רצה לתרום קלחין תלושין שנתלשו מהן העלין. דכמושין על קלחים שמחוברין העלין בהן דלחין הן מי לא תרים. ודאי דתורם דהא לא בעי' בה מוקף וכיון דאם רצה תורם מודי ר' דוסא לרבנן דקדישי:

תמן תנינן. פ' המוכר את הספינה דתנן וחייב להטיף לו ג' טיפין:

הרכינה ומיצת הרי היא של מוכר. והכא אמרינן דהיא של תרומה:

וא"ר יוחנן לית כאן של לוקח. לא תגיה המשנה לומר דלוקח גרס דאין הגירסא כן אלא מוכר הוא דגרסינן:

משום יאוש בעלים נגעו בה. שהלוקח אפקיר אותו מיצוי וקני ליה מוכר ביאוש ומיהו מן הדין הרי הוא של לוקח וגבי תרומה אף על גב דמיאש בה בקדושתה קיימא ואסורה לזרים:

ואף בקדש כן. גזבר של קדש המוכר שמן למנחות כדתנן בשקלים הרכינה ומיצת אין חייב ליתנה לגזבר. ולקמיה מפרש אי חיישינן לייתור מדה או לחיסור:

בקדשים שיש להן מתירין. כגון שקרב הקומץ דהשתא יש להן מתירין דנאכל לכהנים ואיכא למימר דהוי יאוש:

שאין להן מתירין. לאדם כגון שמן למנורה או למנחת כהן או יין לנסכים לא שייך יאוש:

לוג שמן של מצורע. ניתן לכהנים הוא כדאיתא בפרק הגוזל קמא. ומיבעיא ליה הכי כיון דבעינן לוג שלם ביד הכהן כדי שיתן ממנו מתן בהונות מי חשיב יש לו מתירין כיון דאחר מתן בהונות שרי לכהן או דילמא כיון דאין ניתן לאישים לא חשיב יש לו מתירין לא אמר כן. לא היה שונה כן אבל היה אומר דבהדיא פשיטא ליה לרב הושעיא דמיצוי לוג שמן של מצורע צריך הגזבר להחזיר:

משום חסרון. דאמרינן פ' שתי מדות דכולן נתקדשו בימי משה וחסר מהן כל שהוא פסול:

קדירה. של חרס:

מגעילה בחמין ג' פעמים. דאע"ג דאמרי' בפ' כל שעה התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם בתרומה הקלו כדמפרש לקמיה דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן:

כמ"ד מאיליהן וכו'. פלוגתא היא פ' ג' ארצות:

הרי היא תרומה ואת אמר הכין. דכיון דהמשנה החמירה גבי הרכינה א"כ לא היה לנו להקל:

ומשני שהאור מפליטה ומגעילה ואינו חשוב כמו המתמצה ונאסף מאליו דהוא בעיניה ואין זו קולא. ויש מי שלמד מכאן דה"ה בכלי חרס שנאסר מחמת שאר איסורין דרבנן דיש לו תקנה בהגעלה ג' פעמים כמו תרומה דרבנן וכתבו רבנו שמשון ז"ל:

שמרים של תרומה. בפ' המוכר פירות מייתי לה:

ראשון ושני אסור. שמרים של תרומה שנתן לתוכן מים ושנה ושילש מים הראשונים או השניים שהכניסו והוציאו משם אסורים לזרים וכל הני חומרות בעלמא נינהו מדרבנן:

אבל לא נתן לתוכן מים. אלא שנתן יין של חולין לתוך שמרים של תרומה כדי לחזקו אפילו שנתנו בהן יין ג' פעמים אסור מפני טעם השמרים שמחזקין היין:

שלישי בנותן טעם. אנתן מים קאי וקאמר דאף השלישי אסור אם יש בו טעם יין והכי איתא בפ' המוכר פירות:

של מעשר שני. דאסור לאוכלו חוץ לירושלם ואסור בסחורה ובעי כסף שיש עליו צורה התמד ראשון אסור חוץ לירושלם ולא תני הכא שמרים דמעשר ראשון דקסבר דמותר לזרים הוא. ומפרש בפ' המוכר פירות דהיינו במעשר שני של ודאי דאילו במ"ש של דמאי וכגון שהופרש מפירות הלקוחין מע"ה לעולם מותר ואפילו הראשון:

הקדש כמנייניו. אפילו יותר משלש מאות פעמים כמניין הקדש כלומר לעולם אסור והכי איתא בפ' המוכר פירות והיינו בהקדש של קדושת הגוף כגון שהקדיש יין לנסכים שמרים של הקדש זה אסורים לעולם אבל הקדש של קדושת דמים כגון שהקדיש יין לבדק הבית דנמכר ויקחו בדמיו צרכי הבית מפ' התם דרביעי שרי:

חרסן של זב וזבה. עביט של מימי רגלים של זב וזבה ונשבר וחרסיו בלעו מימי רגלים ומטמאים במשא כדתנן במס' כלים ואע"פ שנבלעו החרסים טמאים ואם נפלו לאויר התנור התנור טמא שסוף משקה לצאת בהיסק התנור: ראשון ושני שכבסום טמא שעדיין לא פלטו מימי רגלים הנבלעים והן אחד ממעיינות הזב:

שלישי טהור. משנתן לתוכו מים ג' פעמים טהור שכבר פלט המים הנבלעים בתוכו:

אבל לא נתן לתוכו מים. אלא מי רגלים של אדם טהור להוציא את של זב הנבלעים בו. ומפ' בפ' התערובות דר' יהודה היא דאמר מין במינו לא בטיל והתם מפ' דר' אליעזר בן יעקב פליג עליה וסבר דשלישי אע"פ שלא נתן בתוכו מים טהור וקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי:

כדי ביצה קלה. היינו ביצת תרנגולת דשיעור אוכלין כביצה:

נותנו בנרו. ואין ליטפל ולהוליכה לכהן דהניית תרומה מותרת כדאיתא לעיל בריש פירקין:

בטמא. שיעורו בשמינית הלוג ופחות מכאן נותנו בנרו בשמן טמא. אבל טהור אפילו כל שהוא:

בדמאי. בדמאי הוא דמיירי מתני' כדתנן אבל בתרומת מעשר ודאי אפילו היא טמאה אפילו שיעור מועט פחות משיעורא דמתני' צריך לחזור וליתנה לכהן ומשו"ה תני מתני' בתרומת מעשר דמצי למיתני בה דמאי דתרומה גדולה ליתה בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ עליה. והרמב"ם ז"ל בפ"ג דהיל' תרומות כתב כל הדינין הללו בהפך וז"ל תרומת מעשר שהיה בה אחד משמנה בשמינית מוליכה לכהן פחות מכאן אינו מטפל להוליכה אלא משליכה באור ושורפה וביין ובשמן אפילו כל שהו מוליכה לכהן ובלבד שתהא תרומת מעשר ודאית וטהורה אבל אם היתה טמאה או שהיתה של דמאי אם אין בה כשיעור אינו מיטפל בה אנא שורפה ע"כ דבריו. נראה מדבריו דשיעורא דמתני' קיימא אאוכל ולא אמשקה. ואינו כן דבהדיא קאמר הכא דמתני' קיימא ארישא ובמשקה עסקינן ולגבי אוכלין שיעורו בכביצה. ועוד ק' דמפרש דטמא ודמאי דקאמר בגמ' קאי אמשקה אבל אאוכל נעולם בעינן שיעורא דשמינית ואינו כן דטהור או ודאי בין באוכלין בין במשקין לית בה שיעורא ואפילו כל שהוא. ועוד קשה דמשמע דגבי משקין להחזיר כל שהוא בעינן תרתי טהור וודאי ואינו כן דבחדא סגי דהא אמרינן דגבי ודאי בין טמא בין טהור בין רוב בין מועט צריך להחזיר. וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב עוד ז"ל וכן אתה אומר בתרומת מעשר של שאר כל הפירות שאם יש בה כשיעור הזה נותנה לכהן ואם לאו משליכה לאור ושורפה. והטעם מפני שתרומת שאר פירות מדרבנן חוץ מדגן תירוש ויצהר והרי הן כדמאי ע"כ. והאמת דהכי גר' בתוספתא ומשמע דבשאר כל הפירות אפילו בודאי בעי שיעור כדי להוליכה. ופי' הראב"ד ז"ל הטעם דתרומת שאר פירות דרבנן והרי הן כדמאי. וזו מחלוקת ישנה להרמב"ם ז"ל ולהראב"ד ז"ל:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה