אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו

פרק י · הלכה ו

הלכה ה

כל הנכבשין זה עם זה. קומפושטא בלעז. כגון לפתות שנותנין בחרדל וחומץ בין שלמין בין חתוכין או שרשי תרדין או קונרסין וכבש של תרומה עם של חולין לא שנא כאחת ל"ש זה אחר זה ואשמעינן מתני' דדוקא מי זיתים דלעיל דחריפי מיבלעי אבל מי כבשין דשאר ירקות דעלמא לא חשיבי ולא מידי אלא עם החסיות. ומפרש בתוספתא אלו הן מיני חסיות הלוף והשום והבצלים והקפלוטות והחסיות הן של תרומה דחורפייהו מיבלעי וחשיבא וסבר ר' יוחנן בגמרא דנשלקין הוא דתנינן כלומר דאפילו שלקן אלו עם אלו נמי שרו דלא חשיבי מי שלקות כלל. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר בפרק כל הבשר כבוש אינו כמבושל ותלמודא פליג עליה ואמר כבוש כרותח הוא ומשנתנו אינה חסרה היא דהיינו כבוש היינו מבושל ואסיקנא בפ' כל הבשר דר' יוחנן הדר ביה מההיא פינכא דר' אמי כדאיתא התם:

חסית של חולין וכו'. אשמועינן גוונין כדאשמועינן גבי שלימין ופצועין דבעינן דוקא דפצועין להוו דחולין וה"נ בעינן דוקא חסיות דתרומה כי היכא דלהוי אסיר:

חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר. דפועל טעמו באחרים ואחרים לא מיבלעי ביה:

כל הנשלקין עם התרדין אסורין דאמרינן בכיצד מברכין אניגרון מיא דסלקי ומברכינן עלייהו בורא פרי האדמה וחשיב מים שלהם ולא הוו כשאר מי שלקות הילכך תרדין דתרומה ששלקן עם שאר ירקות דחולין או עם תרדין דחולין אסורין. תרדין אסילגאש בלעז והיינו סילקי דכולי תלמודא והכי מפורש בריש בכל מערבין. ומפרש התם דתבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכ"ש לבני מעים ואמר אביי והוא דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך. ופי' רש"י ז"ל אבי תפי מקום שפיתת הקדרה. ועביד תוך שמבושל יפה ונצטמק כולו עד שנימוח וכשהוא רותח דומה כמשמיע קול זה תוך תוך ע"כ. ומש"ה קאמר הכא ר' יוסי נשלקין דהוא טפי ממבושל כדאיתא פ' כיצד צולין דאמרינן התם כל הנאכל בשור הגדול בשליקה נאכל כגדי הרך בצלי. ופי' רש"י ז"ל בשליקה מבושל ביותר ע"כ:

כרוב של שקיא. של שדה שמשקין אותה תדיר והיינו בית השלחין דהויא רכה:

של בעל. שאין בה אלא מטר השמים והיא קשה ומפרש בגמ' דשל שקיא בולע ושל בעל היא דתרומה. דאורחא דמתני' דהעיקר הוי האיסור והנטפל הוי היתר:

מותרין אלא עם הבשר. דטעם הבשר מחשיב לטעם הירק אבל אי ליכא בשר זיעה בעלמא חשיב ולאו מידי הוא ופליג אכולהו ואפילו בכרוב ואפילו בתרדין. ופסק הרמב"ם ז"ל כר' עקיבא דר' יוסי ור"ש תלמידיו היו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ונר' ודאי דבין מי שלקות ובין מי כבשים כי נתערבו שרו דתנן מי כבשים ומי שלקות של תרומה אסורין לזרים ואי ס"ד דכי נתערבו אסורין בעינייהו מיבעיא אלא דוקא בעינייהו אסירי אבל בתערובת שרו. וכן פסק בה' תרומות פ' ט"ו:

אלא עם הבשר. קס"ד דבשר שנתבשל עם הירק של תרומה קאמר ובגמ' מפרש להו:

הכבד אוסרת. כי הויא כבד דאיסורא מיירי ומשום שמנוניתא אבל מטעם דם כגון שנתנוה בקדרה בלא מליחה מיבעיא לן בפרק כל הבשר:

ואינה נאסרת. שאם נתנו כבד של היתר בקדרה של איסור אינה נאסרת:

משום שהיא פולטת ואינה בולעת. דמתוך שהיא טרודה לפלוט מריבוי דם שבה לא בלעה. והתם בפ' כל הבשר פליגי תנאי במתובלת ובשלוקה כדאיתא התם:

בתבלין אסורין. כגון תבלין של ערלה או של תרומה כגון בצל ושומין:

חלמון שלה אסור. האדום שקורין מויואילא בלעז. ובגמ' מפ' דכ"ש החלבון שהוא מבחוץ דאסור:

מי כבשים של תרומה או מי שלקות של תרומה אסורין לזרים. כשהן בעינייהו כדפרישנא:

לית כאן נכבשין. פי' במשנתנו:

כבוש כרותח הוא. סתמא דתלמודא קאמר לה חסית בחסית מין במינו. בצל של חולין בבצל של תרומה:

ר"ע מתיר וכו'. דכי תנן ר"ע אומר כל המתבשלין זה עם זה מותרין אפילו חסית בחסית קאמר דמין במינו הוא וליכא למיקם אטעמא בטל ברוב מן התורה ועוד דתרומה של ירק לכ"ע דרבנן והקלו:

בשר בבשר שהוא מותר. בשר שנתבשל בירק חסית של תרומה והדר נפל האי בשר שבלע טעם התרומה בקדרה רותחת שיש בה בשר של חולין:

מותר. בשר השני זה דבר בר נותן טעם הוא:

ידעין דהוא כן. דמתני' דתנן חוץ מן הבשר לא משתמע אלא בבשר הראשון שנתבשל עם ירק של תרומה:

שהוא אסור. גם בשר השני דציר בשר הא' טעם אית ליה הלכך יש להחמיר בו:

הא בשר בבשר אסור. דכי תנן חוץ מן הבשר לאו בשר הראשון עם הירק קאמר דההוא פשיטא דאסור לזרים אלא בשר שני קאמר וכדפרישית ואע"ג דבר בר נותן טעם הוא:

של בעל בולע. דהוא קשה ובלע טעם חשוב מן כרוב שקיא ומרככו והדר פלט ומבליע בשל שקיא:

סב מן איבא והב לפלופא. שנשלק פעם א' כרוב של בעל חולין עם כרוב של שקיא של תרומה וא"ל רב הונא לר' יוסי קח תוכו שהוא פריו ואכלהו:

והב לפלופא. ותן לכהן לולבי הכרוב החיצוני, שנתחבר עם התרומה ואי ס"ד דבעל בולע כוליה הוה ליה למיהב אלא ודאי של שקיא הוא דבלע:

לפלופא. כמו לבלובא. לולבי החיצוני'. א"נ לשון חבור מה שנתחבר תן לכהן תר' חוברות אשה אל אחותה מלפפן חדא עם חדא. וטעמא דר"ש דמתני' דאסר שקיא של חולין אע"ג דבלע טעם של בעל דתרומה והוא קשה ולא חשיב ודמי לנותן טעם לפגם הוא הא אסיקנא לעיל מהכ' דר"ש מודי היכא דאינו לא לפגם ולא לשבח דאסור:

שלקה בחלב מהו. לקי שום מבשל בשר בחלב או לא כיון דלא בלעה:

לא אכל כבד. מבושל מימיו משום דם דפירש ממנו והדר בלע:

שלקה ר' בא ואוכלה ליה. שחלטה ברותחין ונתבשל דמה בתוכה בענין שאינה פולטת עוד כשתתבשל עם בשר והדם המובלע בתוכה מותר כל זמן שלא יצא והכי איתא בגמ' דילן דרב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ומפרש התם דרב נחמן חלטיה ליה ברותחין:

חלב ביצים. חלבון ביצה:

ומצא בה אפרוח בנותן טעם. דהא אפרוח לבנה הוי שהבשר נותן טעם הוא ול"ש ביצה טמאה ול"ש ביצה טהורה. ודוקא שנמצא בה אפרוח אבל ביצה טמאה ששלקה עם ביצים טהורות מסקינן בפ' גיד הנשה דאין צריך שיעור וכולן מותרות דמיא דביעי לאו כלום הוא:

ששים וא' אסורות, ששים ושתים מותרות. והכי מסקינן בגמ' דילן פ' גיד הנשה א"ר חלבו אמר רב הונא ביצה בששים והיא אסורה, בששים ואחת והיא מותרת וטעמא פירשו המפרשים ז"ל. הרמב"ם ז"ל כתב פ' ט"ו דמאכלות דהטעם מפני שהיא כבריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה. ויש מפרשין משום דאין כל הביצים שוות ויש מהן קטנות ולכך הוסיפו א' להשוותן ומש"ה בעינן ששים וא' דהיתרא מלבד ביצה האסורה ונמצא בה אפרוח הוא דקאמר:

העיד אדא חברנו לפנינו בששים. דהיתרא וחדא דאיסורא דשריא דומיא דשאר איסורין: אומר את הכין באדא חברנו דר' שמעון בר ווא מקל בה וכדלקמן:

אבא לא מורי בארבעים ושבע. מעשה בא לפניו מביצה שנמצא בה אפרוח וביטלו במ"ז ושיערו להתיר דלאו ס' בעינן ואני אתירנו בארבעים וחמש דס"ל דאפילו הכא נימא מיא דביעי לאו כלום נינהו ואפרוח מת בביצה, נבלה שאינה ראויה לגר היא ושריא. ורש"י ז"ל פי' בפ' גיד הנשה דכחצי זית קאמר ואינו נכון כדמוכח הכא: אית תמן חמשים דבחמשים לחוד היה מתירו:

הירק והקליפין והמים מצטרפין. לשיעור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואפילו קליפי האיסור מלטרפין:

א"ר זעירא והאיסור מתוכן. כלומר דאין משערין ביצה האסורה אלא לפי האוכל שבתוך הקליפ':

קליפי איסו' מעלין את ההיתר. שאף הקליפה של ביצה האסורה מסייעת לבטל מה שבתוכה. ועיין במה שכתב רבינו שמשון ז"ל על זה בס"פ סאה תרומה:

שלוקות בשלוקות. דביצים דאיסורא וביצים דהיתירא היו שניהן שלוקות קודם שנתערבו ונתערבו וחזר ושלקם בההוא הוא דלא בעי' ששים:

ביצים קלופות. דאיסורא:

בשאינן קלופות. דהיתירא דיהבי טעמא. א"נ שאינן קלופות דאיסורא בקלופות דהיתירא אין הפסק בהיתר ובלעי ודמי לשלימין של תרומה עם פצועי חולין דתנן עלה דאסורות. וכ"ש קלופות בקלופות דדמו לפצועי חולין עם פצועי תרומה דתנן דאסורות:

שלוקות בשאינם שלוקות. ותרוייהו בקליפיהן ואינן שלוקות הוו דהיתירא והדר שלקן כולן:

צריכין שיעור אחר. דדמי לכבשן זה אחר זה דבלעי ודאי וצריכין ס' וכן הסכימו התוספות וכמו שפירשתי כאן ראוי לפי' ההיא דפ' כל הבשר ולא כדברי רש"י ז"ל שם. וכתב הר"ן בפירושו להילכות הרי"ף ז"ל בפ' גיד הנשה בגמ' ירך שנתבשל משמע לכאורה דביצים טמאות ששלקן עם הטהורות אפילו קלופות מותרות אבל בירושלמי לא משמע הכי דגרס התם ביצים טהורות ששלקן עם הטמאות מותרות הדא דתימ' ששלקן בקליפיהן אבל שלקן כשהן קלופות שיעור אחר יש להן, והרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהילכות מאכלות לא חילק בין קלופות לאינן קלופות וראוי לחוש ולהחמיר כדברי הירושלמי ע"כ. וכן פסק רבנו יעקב בעל הטורים דכי אמרינן דאינה אוסרת ה"מ שאינה קלופה אבל קלופה בעינן ס"א דהיתירא. והשתא ההיא ברייתא דקתני ביצים טהורות ששלקן עם הטמאות בנותן טעם לא מידחייא דמצי' לאוקומה בקלופות וה"ה דבפ' גיד הנשה הוה לן לאקומה הכי אלא דלא חש והתוספות כתבו שם כן:

גיעולי ביצים מותרות. הנכון מה שפי' בו בעל הערוך ז"ל דהכו התרנגולת על בית רחמה והפילה ביצים שלא נגמרו ואתא לאשמועי' דלא חשיב אבר מן החי אע"פ שלא נגמרו לגמרי:

שורו עיבר ולא יגעיל. פסוק הוא באיוב וכן דרך הירושלמי לכתוב הפסוקים לפ' עניינו כמו כי נאפו ודם בידיהן דלעיל דפ' האשה ובכמה דוכתין. וה"פ אמאי קרי לפליטת הרחם מצד מאורע שארע גיעול ומשני דלישנא דקרא הוא דכתיב שורו עיבר ולא יגעיל כלומר משגיח ה' על הרשע שמעבר הזכר את הנקבה בזמן העיבור ולא קודם ולא אחר בענין שלא יגעיל ושב אל ה', השם אין ברצונו להגעיל הרחם הזרע הנקלט בו אלא שעולה לעולם לפרי, הרי כאן שכשהזרע נפלט מן הרחם קרוי גיעול לשון פליטת כלים שקרויה כן אף כאן גבי רחמה של תרנגולת:

שריקמו. שנוצר אפרוח בתוכן אסורות משום נבלה:

מוזרות. שאינן של זכר ואין אפרוח נקלט בהן לעולם:

נפש היפה תאכלם. שאינו איסטניס ואין דעתו קצה בהן תאכלם ואע"פ שישבה עליהן תרנגולת ימים:

קולף מקום הדם. והביצה מותרת:

לא שנו. דהדם עצמו אסור:

אלא בלובן חלמון. קשר החלמון קצת לבן:

אבל בלובן חלבון. אף הדם מותר כדתניא בפרק דם שחיטה דם דגים ודם ביצים מותר:

הוא סבר. ר' זעירא:

דהוא גביה מן אבהתיה. שהיה בידו דר' חייא בר' יצחק קבלה מאבותיו:

בין חלמון בין חלבון אסור. כדמפ' ר' זעירא לקמיה כשנמצא בקשר:

כשנמצא במקום זכרותו חלמון. בא ר' זעירא לפ' דלא פליגי ר' חלפתא בן שאול ור' יוחנן דמאי דא"ר חלפתא דחלמון אסור במקום הזכרות קאמר וכל הביצה אסורה ומאי דא"ר יוחנן דחלבון אסור במקום זכרות קאמר והדם הוא דאסור והיינו דקאמר ר' חלפתא חלבון מותר אבל במקום אחר אפילו הדם שרי דדם ביצים מותר. נמצא עכשו דבקשר החלמון אפילו הביצה אסורה כדאיתא בגמ' דילן פ' אלו טרפות. ובחלבון כשנמצא בקשר דהיינו זרע של התרנגול הקשור בראש הכד של ביצה ומשם יצירת האפרוח מתחלת אז הדם הוא דאסור והביצה מותרת. כן ראוי נפ' הלשון הזה כפי סוגיית גמ' דינן פ' אלו טרפות דאמרינן התם נמצא על קשר שלה זורק את הדם ואוכל את השאר וה"מ בחלבון אבל על החלמון אפילו ביצה נמי אסורה מ"ט דשדא תיכלא בכולה. וכתב רמב"ש ונ"ל דמתני' מיירי כשבשלה או צלאה באנפי נפשה ואח"כ נתן עליה תבלין אם בעודה חמה אפילו בקליפתה ואם היתה צוננת דוקא בלא קליפתה. והשתא אשמועינן רבותא דאפילו החלמון שהוא באמצע אסור ואע"ג דמשמע בפ' גיד הנשה דמיא דביעי לאו כלום הוא וביצה טהורה שנתבשלה עם ביצה טמאה מותרת אלא אם יש בה אפרוח איברא דביצה דלית בה אפרוח לא פלטה מידי ולכך הטהורה מותרת אבל תבלין אגב חריפותייהו נותנין בה טעם ואפילו נתבשלה עם טמאה אם היו בלא קליפה אסורה וכן אם נתבשלה עם ביצה אסורה מחמת שנמצא דם במקום הקשר אפילו בקליפה בעינן ס"א להתירה והמים וכל מה שבקדרה מצטרפין להתיר. ור"י ז"ל סובר דגם בתבלין דיינינן בהו דינא דדם ביצים:

תמן תנינן. במס' מקואות פ"ז:

אלו פוסלין ולא מעלין. התם מפ' לה כיצד פוסלין ולא מעלין מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב ונפל מהן קורטוב לתוכו לא העלוהו ופוסלין בג' לוגין וקתני התם דמי פירות אין מעלין ולא פוסלין אין מעלין דמקוה שיש בו מ' סאה חסר א' ונפל מהם סאה לתוכו לא העלוהו. ואין פוסלין דאם נטל סאה ונתן סאה כשר ובתנאי שלא שינו מראיו ובזה חלוקין מי פירות מן המים דאילו היו מים בג' לוגין פוסלין וצריך להוציא כל המים נעשותו מקוה חדש וקאמר דמים שאובין בין טהורים בין טמאים פוסלין בג' לוגין אם המקוה חסר ואי לא נפלו ג' לוגין אלא קורטוב והיה המקוה חסר קורטוב ונפלו מים שאובין כמדת קורטוב אין מעלין את המקוה והטובל שם לא עלתה לו טבילה:

וכן מי כבשים ומי שלקות. פוסלין ולא מעלין:

והתמד. מים הניתנין בחרצנים ולכשמחמיץ ותוסס נעשה יין וקאמר דקודם שהחמיץ מים בעלמא הוא ואין עליו דין מי פירות:

והשתא פריך מתני' דהכא אמתני' דהתם הכא את עביד ליה אוכל. גבי תרומה דקתני דאסורים לזרים אלמא דמי כבשים נהפכו למיץ של הזיתים הכבושים בהן:

וגבי מקוה את עביד ליה כמים בעלמא דאילו הוו מי פירות הא קתני דלא פוסלין ולא מעלין. והא דקרי ליה אוכל לגבי תרומה דאין שם משקה אלא ז' משקין מש"ה קרי ליה אוכלא וגבי מקוה קרי ליה משקה קרי ליה מים ומשום דהפך אוכל הוא משקה נקט משקה:

ומשני כאן בקשין כאן ברכין. כלומר כששהו הזיתים או הירקות לתוך מי הכבישה עד שנתרככו כלומר שנפצעו בהנהו אמרינן דפעל בהן הכבישה ואסירי גבי תרומה וגבי מקוה נמי חשיבי מי פירות ולא פוסלין ולא מעלין וכי קתני גבי מקוה דפוסלין בקשין שעדיין עומדים הזיתים בקשיין ובחזקם בענין שלא פעל בהן הכבש ואז הוו כמו מים בעלמא: כאן באוכל כאן במשקה פירושי קא מפרש כלומר מאי נפקא לן דהוו רכין דהוו להו אוכל. ובקשין הוו להו משקה כמות שהיה. ורבינו שמשון ז"ל פי' במס' מקואות כלומר קשין שנתערבו המים מראיתן מחמת הכבש רכין צלולין מים בעלמא:

ור' יוסי בר בון משני דתרומה תנייא איסור דילה בנתינת טעם דאוסר באכילה לזרים אבל משום הכי לא נפקי מתורת מים לענין מקוה. הילכך לענין תרומה ל"ש קשין ול"ש רכין אסירי ולענין מקוה ל"ש קשין ול"ש רכין דינן כמים ופסלי דלא אזלינן התם בתר טעמ' ואזלי' הכא לחומר' והכא לחומרא ורבנו מאיר ז"ל פי' דגבי מקוה עיקר המים פוסלין לא מפני נתינת טעם וגבי תרומה לאו אוכלין נינהו אלא משקה שיש בו טעם תרומה ע"כ:

הדרן עלך פ' בצל בס"ד

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה