פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו
פרק י · הלכה ה
ה"ג בכל הספרים דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל. ונ"ל דלאיסורא קתני לה וה"פ כל גרב ששיערו וכו' ונפל בו דג שמשקלו י' זין מספיק לאסור הגרב וה"ק כשכבש הדג טמא עם דגים טהורים שמלא הגרב כן ונתערב בהן איסור ובאינו מכירו מיירי דאינו יכול לסלקו ובשלם דהוי האיסור משום בריה והוא קטן דאין ראוי להתכבד בו לפני האורחין והכי איתא בת"כ בהדיא דגבי תערובת קתני לה דתניא התם ושקץ יהיו לכם לאסור את עירוביהן וכמה יהא בו ויהא אסור משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל בגרב שהוא מחזיק סאתים ע"כ:
גרב. חבית כמו הלין גרבייא דכותחא:
גרב שהוא מחזיק סאתים. מפ' בגמ' דמשקל סאתים תשעין ושש ליטרין: עשרה זין ביהודה: ואית דגרסי זוז והכל עולה לטעם א' דעשרה זוז שני סלעים וחצי דזוז הוי דינר והוו חמש סלעים בגליל דמשקל של יהודה הוי כפלים בשל גליל כדאמרינן בכתובות פ' אע"פ. ואם הדג הטמא משקלו עשרה זוז דהיינו עשרה דרהם דמאה דרהם לליטרא במלכות טורקיאה הוו עשרה דרהם בתשעים ושש ליטרין אחת בתתק"ס דהא צ"ו ליטרין תשע אלפים ושש מאות דרהם נמצא לדג טמא שמשקלו עשרה דרהם יש לכל דרהם ודרהם עם דרהם האיסור תתק"ס דרהם ואסור עד שיהו יותר דהא עשר פעמים תתק"ס תשעת אלפים ושש מאות ואיכא לעיוני דהא גרב זה אינו מחזיק אלא תשעת אלפים ושש מאות ומשום דהאיסור בתוך מנין התתק"ס אסור אבל אי הוי תתק"ס והוא משמע דשרי. ונראה דוקא משום דאינו ראוי להתכבד אבל בראוי להתכבד ואפילו בחתיכה הראויה להתכבד בהדיא קתני בתוספתא דאפילו באלף לא בטלה וכן שור הנסקל שנתערב אפילו ברבוא כולן ימותו, וקשה דתני בפ' גיד הנשה דגיד שנתערב אינו בטל ותני ליה בהדי חתיכה הראוייה להתכבד ובחתיכה קתני בתוספתא דמכילתין דאפילו הן אלף כולן אסורין ומפ' טעמא התם משום דהוי בריה שיש בה חיות וא"כ דג טמא נמי אפילו באלף ליתסר. ונראה בעיני דהאי תנא סבר דשאני בריה טמאה דמים מן בריה טמאה דיבשה דבריה טמאה דמים הותרה מכללה דהא בריות דכלים או דבורות שיחין ומערות. אע"ג דלית בהו סנפיר וקשקשת שרו וכיון דהותרה מכללה קילא ועוד דנברא מטהור דחזי לאכילה דהיינו מים דאקילו בהו רבנן בתתק"ס אבל גיד הנשה לא אשכחן דהותר מכללו דאפילו בעולה איכא מ"ד דחולצו לתפוח כדאיתא התם ומשו"ה איצטריך קרא דשקץ יהיו לאסור עירוביהן דכיון דהותר מכללו הוה אמינא נתערבו ואינן ניכרין שרו קמ"ל והיינו טעמא ומש"ה אחמירו ביה ואתא ר' בון והורה במקום ששמו עכברא שנתערב דג טמא עם דגים טהורים ואסרן ואפילו באלף ואשכחן הוראה לאיסור כדאיתא בפ"ק דכתובות ולא רצה להקל אלא ששוין בריה טמאה דמים לבריה טמאה דיבשה וכן דעת הרמב"ם לפסוק כר' בון ולא פסק המשנה הזו בהלכותיו:
דג טמא צירו אסור. ולא דמי לציר חגבים טמאים. בת"כ ילפינן לה מדכתיב שקץ תשקצום לאסור צירן ורוטבן והיינו הזיעה היוצאה מהן דחשיבא לאסור וכיון דציר דגים טמאים בעיניה אסור מן התורה כשנתערב ציר טמא בציר דגים טהורים פליגי ר' יהודה ור' יוסי עד כמה יהא אוסר ור' יהודה סבר רביעית לסאתים:
רביעית לסאתים. מפ' בגמ' דהוא קרוב למאתים ואיתא נמי בפ' כל הבשר דגרסינן התם א"ר יוסי בר חנינא לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים. ופירש"י ז"ל רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעית נמי תמני דהא קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות שש עשרה לקב וסאה ששה קבין לשלשת קבין מ"ח רביעיות וכן ד' פעמים הרי קצ"ב ואסור אלא דצריך תוספת להיתירא על שיעור קצ"ב ונקט מאתים דהוי יתר ממאה וצ':
ור' יוסי סבר. דאינו אוסר אלא חלק א' מציר תוך י"ו כגון לוג ציר טמא תוך י"ו לוגין דהיתירא אבל יותר מי"ו דהיתירא שרי ובטל. ע"כ פירשתי לפי עניות דעתי. ודינא קמא דמתני' מושך עד בגליל. ודקתני דג טמא צירו אסור היינו בבא אחריתי ופלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בתערובת ציר בציר וכדפרישנא. ומדברי הראב"ד ז"ל בת"כ משמע דמושך הדין הראשון עד צירו אסור וסובר דהדין הראשון בנתערב ציר בציר נמי איירי וכ' נמי דר' יהודה לא פליג ומושך הלשון כן דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שמחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא, צירו אסור ר' יהודה וכו'. וז"ל שם לאסור עירוביהן פי' שלא תאמר כשאסרנו הציר ה"מ בפ"ע אבל אם נתערבו טמאים עם הטהורים ונמלאו יחד לא יהא הציר שלהם אוסר את הטהורים לכך נאמר ושקץ יהיו לכם בהוייתם יהו. וא"ת הרי אמרנו למעלה הם פרט לשאין בהם נותן טעם אלמא כשאסרנו צירן ורטבן אפי' ע"י תערובת אסרנו ואיכא למימר לרוטבן הוא דאתא אבל ציר דזיעה בעלמא הוא אימא ניבטול בכל דהוא קמ"ל. א"נ איכא למימר חד לאסור ציר לציר וחד לאסור ציר לדגים וציר. כמה יהא בו ויהא אוסר משקל עשרה זין ביהודה שהם חמש סלעים בגליל. זין גרסינן ול"ג זוז. והכי איתא בירושלמי ובמשנת תרומות. ומפ' לה בגמ' תרומות ירושלמי כמה סאתא עבדא כ"ד לוגין כמה לוגא עבדא תרתין ליטרין כמה ליטרא עבדא מאה זינין נמצא כל זין וזין א' מתשע מאות וששים. פי' נמצאו עשרה זינין לסאתים א' מן תתק"ס והזין משקל ידוע הוא אצלם בענין טרטא ואוזיא. סדר הלשון כך הוא שנוי במשנת תרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור, וכאן אינו שנוי כסדר הזה ואין הלשון מכוון כלשון המשנה לפי ששנה כאן דג טמא סמוך לכל גרב שמחזיק סאתים ומשמע שהגרב מחזיק סאתים יהיה דג טמא ואינו אלא דג טהור ותערובת דג טמא שבו הוא משקל עשרה זין לפיכך זה הלשון השנוי כאן צריך לדחוק אותו ולומר דהאי דג טמא דהפא ארישא קאי אמשקל עשרה זין. ר' יהודה אומר רביעית לסאתים פי' רביעית לוג והוא קרוב למאתים שהוא א' ממאה וצ"ב ולפי מה שאמרו בתוספתא דתרומות נר' דר' יהודה לא פליג את"ק אלא פרושי קא מפ' דקתני בתוספתא א"ר שמעון בן מנסיא אין לך גרב שמחזיק סאתים שיש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעי' בגליל דג טמא שאין בו רביעי' אלמא ר' יהודה פרושי קא מפרש מה טעם עשרה זין של דג טמא אוסרין גרב שמחזיק סאתים דג טהור וציר טהור מפני שהוא פולט רביעית ציר טמא לסאתים וס"ל דציר טמא אוסר כשיעור קרוב למאתים ע"כ. והרב ז"ל משום דקשי' ליה היכי שרו בריה ומבטלין אותה פי' בעירוב ציר קמיירי וקאמר דר' יהודה מפרש לת"ק ואינו מחוור דציר דגים טמאים לקמן יליף לה בת"כ מקרא דשקץ תשקצו והשתא דריש קרא דיהיו. ועוד השתא דריש עירוביהן. ועוד מה שפי' דר' יהודה מפ' לת"ק קשה, היכי מפרשי בגמ' דלת"ק עולה החשבון לתתק"ס ובר' יהודה פירשו שהוא קרוב למאתים. ועוד מה שהמשיך הלשון עד צירו אסור ק"ו הלא בגמ' חולין א"ר יוסי בר חנינא לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור וכו' ואם איתא היכי אתחילו מהתם לשון המשנה לא הוה לי' למימר אלא דתנן ר' יהודה אומר רביעית בסאתים אלא ודאי דמהתם מתחיל דינא דציר ורישא בעירוב גופו של דג מיירי וכדפרישנא ועוד דברייתא דת"כ סייעתא לדידי דקתני בגרב שהוא מחזיק סאתים בסיפא והדר קתני דג טמא צירו אסור לאשמועי' דאינו סמוך וכבר ראה הרב ז"ל זה וכמו שאתה רואה והתירוצים שתירץ הרב ז"ל כולם דחוקים והנכון כמו שכתבתי. והשתא אסיקנא למתני' אליבא דהילכתא. ושלשה דינין הן חתיכת דג טמא שראוי' להתכבד שנתערבה בחתיכות אפי' באלף לא בטלה והיינו מתני' דגיד הנשה. נתערב דג טמא עם דגים טהורים והדג טמא הוא קטן שמשקלו עשרה דרהם אחד מתתק"ס לדעת בעלי התלמוד משום דהותר מכללה, ולר' בון שיעורא לאו דוקא ואפי' באלף אסיר ושוין נינהו. וציר דגים טמאים בציר דגים טהורים שיעורו קרוב למאתים לר' יהודה ולר' יוסי א' מי"ו. והיה נראה לומר דהלכה כר' יוסי דקי"ל הלכה כר' יוסי מחברו ונקט ר' יוסי בר חנינא כר' יהודה משום דבעי לאקשויי עליה מדר' יהודה אדר' יהודה. דפריך והא"ר יהודה דמין במינו לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. כלומר ואיצטריך קרא לרבויי לאיסורא דגבי שאר איסורין זיעה לא חשיב כדאיתא בפ' העור והרוטב וכי אמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל ומשני היינו כגון חלב בחלב וחלב בחלב דאינהו גופייהו אסירי וחמירי וחשיבי הלכך מסתיין לאוסרו עד מאתים. והיינו טעמא דר' יוסי דמקל בו טפי משאר איסורין. והרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו דהלכות מאכלות אסורות פסק כר' יהודה ואפשר הטעם מדנקיט ר' יוסי בר חנינא בפשיטות ציר שיעורו קרוב למאתים ולא קאמר לר' יהודה שיעורו וכו' משמע דהכי קים ליה לר' יוסי בר חנינא:
לא פסלו את צירן. ומותר באכילה כדקתני טעמא העיד ר' צדוק וכו' וטהור דקאמר מותר באכילה ובת"כ קתני טעמא דתניא התם גבי חגבים טמאים שקץ הוא פרט לעירוביו מכאן אמרו חכמים חגבי' טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן העיד ר' צדוק וכו'. וה"פ דמדאורייתא עירוביהם שרו וכ"ש צירן דכתיב הוא ומשמע מיעוטא כדדרשינן בי"ט הוא ולא מכשיריו דדוקא גבי דגים טמאים רבי רחמנא עירוביהן וצירן אבל גבי חגבים עירוביהן שרו וכ"ש צירן ומדרבנן עירוביהן אסירי אבל צירן אפילו מדרבנן שרי ומייתי ראיה מעדות ר' צדוק. א"נ דר' צדוק פליג ארבנן דסבר דציר חגבים טמאים בעיניה ובלי תערובת שרי וכ"ש נתערב ציר בציר שרי אפילו מדרבנן דמסתיין דלגזרו רבנן בעירוב גופן אבל צירן לא ושרו ואפי' בעיניה והכי משמע לשון משנת עדויות. והרמב"ם ז"ל פסק כר' צדוק פ' ג' דמאכלות שכ' הכובש דגים טמאים צירן אסור אבל ציר חגבים טמאים מותר מפני שאין בהן לחלוחית ע"כ. והטעם מפני שכתוב עדותו בעדויות שקרוייה בחירתא. והראב"ד ז"ל חולק עליו דסבר דלשון הגמ' שפירשו מהו טהור מלהכשיר חולק לומר שאין פי' טהור מותר באכילה ואינו כן כיון דדרשי' הוא למיעוטא פרט לעירובו ורבנן לתת טעם למשנתנו קצרו המדה ולא רצו להתיר כשהוא בעיניה, ומדרבנן. ור' צדוק לא רצה לקצר כל כך מכריע הוא ושומעין לו ולשון הגמ' לאו למעוטי היתירא קא אתי אלא למעוטי כשהוא טמא דאינה בטלה טומאתו וכמו שיתבאר שם. ובפ"ק דבכורות אשכחן דאיכא תנא דסבר דדבש דבורים שרי אע"ג דמתמצות מגופן ושרי ליה מקרא דזה כדאיתא התם:
מדיחו ומותר. וס"ד דסתמא קתני לה ואפילו דג טהור תפל וטמא מליח וס"ל דכיון דשלם הוא דג טהור לא בלע:
ומשני מ"ד מותר בשכבשן שתיהן כאחת. דתרוייהו פלטי כאחת והדר לא בלעי דשלימין הן. אבל כשכבש האיסור תחלה כבר הוציא מימיו ומיד שנתן הטהור בלע מן הכבש ואפילו הוי שלם בלע:
או במי תרומה אסור. ומשמע דאפילו בשלימי חולין. וברייתא דר' יהודה בן פזי זה אחר זה מיירי ולפ"ז כי אמרינן בפ' כל הבשר דשניהן מלוחין אסורין היינו שפתחום ואינם שלימים דאילו שלימים ומנחום כאחת בלעי המלא והדר פלטי כאחת ותו לא בלעי לפי סוגיא דהכא דמדמי דגים לזיתים. ואיכא למידק דהכא משמע דכבוש לאו כמבושל הוא אלא בפצועין והשתא מתני' קשיא לר' יוחנן וקשיא לשמואל. קשיא לר' יוחנן דאמר פ' כל הבשר כבוש לאו כמבושל הוא סיפא שפיר ורישא קשיא ולשמואל דאמר התם כבוש כמבושל הוי רישא ניחא סיפא מאי איכא למימר. ונ"ל דר' יוחנן יתרץ לטעמיה דמתני' לא אסרה אלא כדי קליפה בפצועי חולין ואיהו לא קאמר אלא דלאו כמבושל דיינינן ליה דמפעפע בכולו אבל כדי קליפה מיהא מודי. ושמואל מתרץ לטעמיה דאיהו לא קאמר אלא בחתיכת דג או בחתיכת בשר אבל בדג שלם לא קאמר והיינו דאשמועינן ר' יונה דשלימין בולעין ופולטין ואין חוזרין ובולעין לומר דעורן מפסיק וכשהן קשים וחלקים שאין בהן שום פצע וכ"ש בקעים. ובהכי מיתרצא ההיא דתניא בת"כ אותם תאכלו לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא יכול אע"פ שנימוק ת"ל אותם פי' לרבות את הטהור כשהטהור שלם וקשה שלא פעל בו הכבישה דעורו מפסיק ובכבשן שניהן כאחת מיירי ובולע ופולט ושוב אינו בולע ומדיחו ומותר ושמא היינו ההיא ברייתא דתני ר' חייא דמייתי הכא בגמ' יכול דשרי אע"פ שנימוק הטהור והטמא שלם כשנתנו בכבש דדמי לפצועי חולין ושלימי תרומה דמתני' ת"ל חותם משמע מיעוטא אותם ולא דבר אחר למעוטי בשבלע ממי הכבש דהטהור פצוע והטמא שלם וה"ה טהור וטמא פצועין וה"ה כשכבשו שלם הטהור בציר דג טמא כדתנן במתני' אלא דברייתא חדא מינייהו נקט. כן נ"ל והראב"ד ז"ל כ' על ההיא דת"כ וז"ל כבישה זו אינה במי מלח דאילו במי מלח הא קיי"ל כבוש הרי הוא כמבושל וחמור הוא מן המליח במלח לבדו דזה כרותח דצלי וזה כרותח דמבושל אלא הכבישה האמורה כאן או בחומץ או ביין. ובתוספתא דתרומות ובתוספתא דשביעית שנו הרבה בכבישת יין וחומץ ואינו צריך לכותבן וכן הכבישה הזו אינה במי מלח אלא או ביין או בחומץ ובשניהן תפלין או אפילו טהור מליח וטמא תפל כגון זה מותר אבל אם היו שניהן מלוחין וכבשן אסור מפני שהמליח מפליט את הטמא והטהור בולע ממנו ע"י אותה מליחה עצמה וכ"ש בנתנו בכבישה עמו והכי אי' במס' חולין פ' כל הבשר ע"כ וההיא דנימוק פי' הרב ז"ל דנמוק הטמא וכמו שכ' בפירושיו ואין לשון הברייתא מוכיח כן דמיעוט אותם גבי טהורים קאי ונמוק עליה קאי. והחילוק שפי' הרב ז"ל בין חומץ למלח אין דעת רש"י ז"ל כן דבפ' גיד הנשה פי' רש"י ז"ל כבוש בחומץ ותבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד ע"כ. ויש מחמירין עוד וסוברין דאפילו בחלב גרידא הוי כבוש ומבליע ומסייעין דבריהם מההיא דפ' כל הבשר דאמרינן דבשר בחלב חידוש הוא והיינו כדמפ' בפ' ג' מינין דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי אע"ג דשוהה בתוכו ונבלע החלב בבשר ומן הדין היה אסור מטעם כבוש ורחמנא שרי ליה דדרך בישול אסרה תורה. וראיתי לפוסקים ז"ל כשכתבו ההיא דשניהם מלוחים לא חילקו בין שלימין ללא שלימין ושמא ס"ל דגמ' דילן פליגא ולא דמי דגים לזיתים דדגים רפו קרמייהו ולא כתבו נמי ברייתא דת"כ שסוברין דאתיא כדעת הירושלמי דמדמי דגים לזיתים ואינה הלכה:
כמה סאתא עבדא וכו'. פירשתי במשנתנו:
אורי ר' בון בעכברא וכו'. טעמא דר' בון דקסבר דכי קתני הך שיעורא לחומרא קאמר דאף בגרב גדול כזה אסור וה"ה יותר מכן. בעכברא שם מקום קרוב לצפת כמו ג' שעות:
רביעית ציר בסאתים ציר. ואפי' אין בגרב אלא ציר לחודיה אסור עד מאתים. ולא תימא דמשקל של דג טמא כמשקל רביעית הלוג הוא דקאמר ר' יהודה ואגרב דרישא קאי ובמשקל רביעית אוסר גרב של דגים ואפילו מחזיק סאתים אלא לת"ק דאנתערב ציר בציר הוא דקאי ומטעם מין במינו הוא דאיירי ר' יהודה:
והלא אין ציר דג טמא מציר. אם אין בו דגים אינו מתחזק ומחליש כחו כמו מים. וה"נ אמרינן חגב טמא אינו עומד ואמאי אסור ציר לחודיה:
וא"ר אבהו. כלומר כיון דא"ר אבהו דשיעורא דמתני' קרוב למאתים הוא כדפרישית במתני' א"כ בציר לחודיה מפ' לה והיכי אחמירו ביה כולי האי והא כיון דאין דגים כאן ציר של דג טמא מחליש כחו והוי מים ונותן טעם לפגם הוא:
ור' אילא גריס רובע דהיינו רובע הקב והוא אחד ממ"ח:
בסאתים דגים וציר. דהדגים מחשבי ליה לציר ומחזקינן אותו אבל בלא דגים לא בעי' שיעורא דסאתים:
והורי כן. דאין ציר טמא מציר אלא בדאיכא דגים כר' אילא:
ומניח לפניו. לפני הגרב, כלומר בפי הגרב שנוטל דגים וצוברן סביב פי הגרב:
ומצא. שנפל בו צור של דג טמא כשיעור הזה השנוי במשנה כיון דיש דגים בפי הגרב שנוטל צירן לתוכו אז אסור עד שיעורא דמתני':
אבל אם מניח לאחריו. לאחורי הגרב וכגון שהגרב היה מוטל לארכו לארץ:
אפילו יותר מכשיעור הזה מותר. ובתוספתא קתני אבל אם היה נוטל וזורק ראשון ראשון אפילו יותר מכשיעור הזה מותר וטעמא דמוציא הדגים לחוץ ונשאר הציר לחודיה בטל הציר ואפילו ימצא יותר מרביעית לסאתים שרי וכדמפ':
ע"י עילה. דעילה מצאו והקלו דהיינו משום דאמרינן לעיל דציר דגים זיעה בעלמא הוא ומש"ה הקל בו ר' יהודה יותר משאר איסורין ולא אזיל ביה כשיטתיה דסבר בכולי תלמודא מין במינו לא בטיל וכי נתערב ואין בו דגים לא בעי שיעורא דמתני' ושמא יהא בטל ברוב א"נ מודי לשיעורא דר' יוסי. ובגמרא דילן פירשו הא מתני' ציר בציר לחודיה ואפ"ה אסור והיינו דר' אבהו דהכא:
גבינתא איקלקלת. נתקלקל חותמה כדלקמיה שהיה כתוב בחותם שמות גוים גיוס ולוקוס ומי שהביאה שלח יד בחותם שנתירא שאותם גוים יקחוה:
דבר של רבים אינו נאסר. היינו עילה דעיקר הטעם הוא משום דקי"ל חלב טמא אינו עומד:
ואת אמר ע"י עילה. ומשום עילה דלעיל נקט לה הכא:
מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפילו כל שהוא מטמא. אם נתן בו מים טמאים בכל שהו מטמא הציר. לכאורה משמע דבעי תלמודא דלאו להתיר לאכילה קא"ר צדוק אלא דוקא לענין טומאה וטהרה הוא דקאמר וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות. ופירש דהא דר' צדוק ה"ק שהציר של חגבים טמאים אין דרך בני אדם לכנסו וכל כך הוא נמאס שאפילו המים שבו הוא מבטל מלהכשיר מפני שהוא כמשקה סרוח וכ"ש שאינו אוסר את עירובו בציר חגבים טהורים אבל לטמא טמא בכל שהו דקסבר ר' צדוק דלענין טומאה כיון שכבר היו המים טמאים קודם עירובן ועדיין הוא ראוי לאכול ע"י תערובת לא בטלה טומאתן מהן אבל הכשרן שהוא מכאן ולהבא אחר שנתערבו בציר בטלו מלהכשיר נמצא מעדותו של ר' צדוק למדנו שאפילו להכשיר אינו ראוי אפילו ע"י רוב מים שרו ואילו למשנה הראשונה מכשיר היה שלא היו חושבין אותו כמשקה סרוח ע"כ. ואין זה נכון דלקמן פ' בתרא אמרינן אמרו לו לר' אליעזר אין משקין יוצאין לא ידי עופות ולא ידי פרה וא"כ אמאו אינו מכשיר ומבטל המים שבו. אבל הנכון בעיני משום דתנן בפ' בתרא דמכשירין ומייתי לה לקמן פ' בתרא ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ומפרש לה בבכורות פ' הלוקח בהמה דציר לאו בר קבולי טומאה הוא דזיעה בעלמא הוא אלא משום דנחשדו עמי הארץ לערב בציר מחצה מים וכשנתן בו מעט מים טמא טהרה עוררת טומאה ונעשו המים רוב וטמאים. הילכך גבי ציר חגבים טהורים דחזק הוא דבלאו דגים שבתוכו מציר. הוא דאמור דנחשדו בו לערב מחצה מים משום דהציר של טהורים סובל כל כך אבל דטמאים דחלש הוא בכל שהוא מים טמא דכולו הוא מים וחדוש הוא לומר דבלא מים דלא יכשיר דבלא מים הוא מים. א"נ דכיון דקי"ל דלגבי איסורי אכילה נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה לדעת הראב"ד ז"ל דסובר דמטעם משקה סרוח הוא דאכשיר ר' צדוק כ"ש דשרי לגבי איסור ולדידן דטעמא הוא משום מיעוטא דהוא כדתני' בת"כ החידוש הוא דדמי לציר טהור שיש בו רוב מים דבכל דהוא מים שיטמא ואינו בטל ברוב. ור' צדוק לא בא להשמיענו טהור דכיון דאינו מציר כ"ש דאינו מכשיר דזיעה בעלמא הוא ותו דרחמנא שרייה ולהא לא איצטריך עדות ר' צדוק דמק"ו דציר דגים טהורים ילפינן אלא היינו דאשמועינן דלטמא בכל שהוא מים שנופל לתוכו מטמא כמו ציר דגים טהורים ואפילו ידעינן ביה דלא נפל בו מים אלא האי כל שהוא ולא בעינן הכא טומאה עוררת טהרה כי התם: