אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו

פרק י · הלכה ב

הלכה א

הרודה פת חמה. של חטים או של שעורים מן התנור ובגמ' מפרש דבצוננת נמי פליגי ואפילו בחבית מגופה. וחמה דנקט בגמ' מפ' לה:

על פי חבית. בגמ' מפ' אף בחבית מגופה וכ"ש בחבית פתוחה:

ר' מאיר אוסר. בגמ' מפרש טעמא:

שאין בה טעם כמון. פי' רש"י ז"ל בפ' בתרא דע"ז ואי משום דהוסק לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנייה ובפ' כלל גדול זוטא אמרי' דהניית תרומה מותרת לזרים:

על פי חבית מגופה. שהיתה החבית מגופה מי ס"ל לר"מ דשואבת שם וכגון שלא היה הפסק בין הככר למגופה וכגון שהמגופה אינה שקועה והיא מלאה יין דנוגע למגופה ולא סברי הכא כמו שפירשו בגמ' דילן משום ריחא דהא בסיפא מוכחא דריחא לאו מילתא היא אלא משום בליעת זיעה נגעו בה:

יגיד עליו רעו. כדמפ' ואזיל:

כי הדא דתנינן תמן. פ"ג דמס' מכשירין והכי תנן התם חבית שהיא מלאה פירות ונתונה לתוך המשקין או מלאה משקין ונתונה לתוך הפירות ושאבו כל שישאבו בכי יותן באלו משקין אמרו במים וביין ובחומץ וקתני בתר הכי הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין ר"מ מטמא ור' יהודה מטהר ר' יוסי מטהר בשל חטים ומטמא בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות ע"כ. וה"פ ושאבו ונתלחלחו הפירות ומשקה טופח עליהן הרודה פת חמה שנילושה במי פירות ולא הוכשרה במים ופליגי השתא אם הוכשרה ביין של חבית או לא א"נ ביין טמא ופליגי אם נטמאת כאילו נגעה ביין טמא או לא. ואזיל ר' מאיר לטעמיה ור' יהודה לטעמיה ור' יוסי לטעמיה וכיון דתני לה בהדי הדדי משמע דדמיין להדדי וכי היכא דרישא בצוננת סיפא נמי בצוננת. וכי היכי דרישא מיירי דנוגעין הפירות בחבית ודופני החבית מפסיקי ומחמת זיעת המשקין שואבות הפירות ה"נ הכא והיינו חבית מגופה אפילו בצוננת דהא חבית דלעיל מינה בצוננת קאי:

מילתיה אמרה וכו'. דאי לא מאי אשמעינן ר' מנא הא ר' יוסי נמי ה"ק:

וההבל כובש. כובש ריח היין שלא יעלה ששורפו ומשום חידושא לר"מ נקט לה:

אמר ריש לקיש מים עושין פירות ומשקין אין עושין פירות. מפ' למתני' דמס' מכשירין דתנן דמים ויין וחומץ מכשירין כשהחבית נתונה לתוך הפירות וחלב ודבש ושמן לא ומפ' דר' יהודה דפליג. ארישא נמי קא פליג את"ק וגבי יין דדוקא כי מליאה מים ונתונה לתוך הפירות מודי ליה אבל משקין אחרים אין עושין וכו' דקסבר דמשקין ואפי' יין וחומץ שוים הם לחלב וכו' דאינן עושין פירות ואין זיעתן זיעה דליתחשיב זיעתן כמותן ושייכא כהא דאסיקנא דפליגי נמי בצונן כמו בחמין:

ופריך א"כ לא צורכא דא אלא כר' יהודה. לא תתישב מימרא דריש לקיש אלא כר' יהודה דהא פרישנא לעיל דבבי דמתני' דמיין להדדי ומרישא שמעינן לסיפא דבצונן נמי מיירי וא"כ ר' יהודה דפליג אסיפא דמטהר ס"ל דאין כאן זיעה כלל ואפי' רישא נמי ובודאי דאפי' כשהיין נוגע במגופה נמי פליג דהא אוכחינן דכי היכי דהתם בעינן שיהו המשקין נוגעין בחביות כדי שיזובו לתוך החבית שמליאה פירות כן הכא בעי' שהככר נוגע במגופה ואי היין רחוק מהמגופה מאי קא מדמי אלא בסמוך ונוגע במגופה עסקינן ופליג אסיפא וארישא ומש"ה אמרינן דפליגי נמי בצונן ופלוגתייהו הוי אי מזיע היין או לא וא"כ טעמא דר"י היינו משום דס"ל דיין אינו עושה פירות והכי ריש לקיש אמרה למלתיה [?(א) בפ' בתרא דע"ז]:

ומשני אלא ריש לקיש. אלא אי איתמר הכי איתמר ופי' הוא דקא מפרש וה"ק לר"מ נמי אינן אסורין. והחילוק הוא ר"מ סבר מים עושין פירות וחסרין ומכשירין דגוף המים נבלע בפירות של תוך החבית או של חוץ לחבית ומשקין אחרים דהיינו היין והחומץ אע"ג דאינן חסרים מ"מ עושין פירות כלומר זיעתן זיעה היא ותולדת משקה היא ומכשירין ור' יהודה סבר כי היכי דמודיתו לי דאינן חסרים ה"נ אין עושין פירות כל עיקר כלומר וזיעתן לא חשיבא ומש"ה ביין וחומץ שרי בתרומה ומטהר בהכשר:

חמיטתנו. לחם דק ובלע"ז פונצ"א ובריש טבול יום האופה חמיטה עד שלא קרמו פניה בתנור:

קבוטין של מוריוס. שם כלי מורייס. שמנונית היוצא מן הדגים שכבושין במלח שני חלקים דגים וחלק א' מלח. והיו טועמין בה טעם מורייס דהיה הכלי מזיע:

דלא כר' יהודה. דס"ל דאין שום משקה עושה פרי:

מהלימין היו. מלשון הילמי דפ' שמונה שרצים ומפ' התם דהיינו מי מלח אלא כל שנותנין בתוכה ביצה ושוקעת זו היא מי מלח אינה שוקעת זו היא הילמי והן היו מטבלין החמיטה בהילמי שהיו עושים וכח המלח שואב המורייס. אבל לעולם אין שום משקה עושה פרי:

ואין אסור משום גזל. דכיון שהיו שואבין המורייס מכח ההילמי גזלנין היו ומעבירין על דעתו של בעל הבית: ומשני נוטלין היו רשות מבעל הבית, ע"כ פירשתי סוגיא זו כפי הנראה לעניות דעתי דהכי ס"ל למערבאי הכא אבל בגמ' דילן סברי דטעמא דמתני' משום ריחא ומתני' דכמון פליגי בה מר סבר דהוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ומר סבר דלעולם מילתא היא ושאני הכא דמיקלא קלי איסורא ומתני' דהרודה פת חמה הכי מיפרשא בפ' בתרא דע"ז והכי איתא התם אמר רבה בר בר חנה בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותרת לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה ובפת צוננת וחבית פתוחה:

חטים מלמעלן ושעורין מלמטן. פת של חטים ע"ג פת שעורים והשעורים סמוכים על פי חבית של תרומה:

מהו לצלות. בגמרא דילן בפרק כיצד צולין הסכימו דאין פלוגתא דרב ולוי אלא בדיעבד ולא לכתחילה דמודי לוי בלכתחילה. וכן פי' הרי"ף ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פט"ו דמאכלות אסורות:

רב ירמיה בשם רב אמר אסור. מפרש בפ' כיצד צולין דאפילו בשר שחוטה שמן עם בשר נבלה כחוש אסר רב בתנור א' בשני שפודים והטעם שהריח של השמן נכנס בכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא וכ"ש שחוטה כחושה ונבל' שמנה:

ושמואל בשם לוי. אמר מותר מפ' התם דאפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר דאע"ג דנבלה ריחה נודף ומפטמת השחוטה אפ"ה שרי דריחא לא מילתא היא:

מפני התערובות. תערובת גופין כדמוכחא סיפא דקתני בה ואפילו גדי וטלה שלא יתערבו זה בזה דלא מיתערבי דגדי אין אליתו קריבה ופסח טלה אליתו קריבה. כדמוכחא עובדא דר' יהודה בן בתירא וכשצולהו בלילה אין לו אליה שהרי קרבה ביום שנשחט: וטעמא דאפילו גדי וטלה זימנין דלאו אדעתייהו ומיחלפי ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו:

שלא מפני התערובת לא. ולא חיישינן אריחא אי הוה קים לן דאין מתערבין. ובגמ' דילן אקשו מינה לרב ודחיקו אנפשייהו לתרוצה. לענין הלכה פסק רש"י ז"ל פ' כיצד צולין כלוי. וכן רי"ף ז"ל פ' גיד הנשה וכן הרמב"ם ז"ל סוף פט"ו דמאכלות אסורות:

מי צתרי. שפוד א' של בשר שטבלו אותה במיץ סיאה של תרומה וצלו בצדו שפוד אחר של בשר צלי:

רב אמר אסור. דאע"ג דאמרינן פ' כיצד מברכין דזיעת פירות לא חשיבא ואין כאן אלא ריח אפ"ה אסור כדעתיה. ואשמעינן דאפילו גבי תרומה דלאו שאינו שוה בכל הוא פליגי:

שמואל אמר מותר. דזיעה בעלמא הוא ולא חשיב משקה תרומה:

בחרותא. מין תבשיל:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה