פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו
פרק י · הלכה א
בצל שנתנו לתוך העדשים. מפ' בגמ' דבבצל יבש עסקינן שיש לו קליפה יבשה שאין בה לחות ובבצל של חולין ובעדשים של תרומה עסקינן ואוקמוה הכי משום דקתני אם שלם מותר משמע דקאי אבצל דאי אעדשים ה"ל למיתני מותרות ומש"ה נמי קתני לתוך העדשים ולא קתני לתוך עדשים. ונראה דמודו נמי דכשהבצל של תרומה והעדשים של חולין דשרו דסבירא לן דכשם שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע ה"נ צופדות אותו שלא יתן והשתא אתיא סיפא דצחנה שפיר. וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל הדין שוה בין שהיו עדשים של תרומה ובצל של חולין או בצל של תרומה ועדשים של חולין ובתנאי שיתן הבצל שלם בעדשים אחר בישולן או שיצאו מהם מימיהם כו' אח"כ הם כובשין ואין מניחין להטיל הבצל מכחו דבר בעדשים ולא יקבל ג"כ מכח העדשים ע"כ:
אם שלם מותר. וכדאוקימנא דהוא יבש ובקליפה קשה כעץ ושלם עם פיטמתו לתוך העדשים של תרומה ומפ' בגמ' והוא שהוציאו העדשים מימיהם כלומר שנתבשלו כבר והוציאו כחן וטעמן לחוץ דהשתא כי יהיב האי בצל צופדין אותו שלא יבלע כדאיתא בגמ':
ואם חתכו בנותן טעם. ואם חתך הבצל אז אינן צופדין אותו ובלע ומפרש בגמ' דה"ה אם ניטלה פיטמתו כדי שעושים להטיל הבצל בקדרה דמחותך מיקרי:
ושאר כל התבשיל. כגון שנתנו לתוך תבשיל של פולין או של לפתות אפילו בתנאים הנז' קים להו לרבנן דאינן צופדין אותו שלא יבלע או שלא יפלוט והוי בנותן טעם ואם נותן טעם אסור. והיינו דטעים להו כהן כדאיתא בפ' גיד הנשה. ואע"ג דקי"ל התרומה עולה בק"א ה"מ דהוי מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע"ג דליכא אלא ששים סגי דהיינו שאינו נותן טעם. כך מפורש בפ"ב דערלה ואיתא נמי בפ' גיד הנשה:
מתיר בצחנה. פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה הוא הסרחון והביאוש כדכתיב ותעל צחנתו ודרך הבצל כשמבשלים אותו עם דבר מוסרח שמסיר זוהמתו ומתקן ריחו קצת תקון ואמר ר' יהודה דכשנתבשל בצל של תרומה בתבשיל מוסרח שמותר לאכול אותו התבשיל לפי שהוא לא נתן הבצל לתוך התבשיל לתת בו הבצל טעם אלא נתנו שם להסיר זוהמתו לפיכך אנו מקילין בו אף בנותן טעם ע"כ. ובגמ' משמע דהאי צחנה דגים קטנים דמייתי עלה מתני' דפ"ב דמעשר שני דתנן דגים שנתבשלו עם הקפלוטות כי ההיא דפרק הנודר מן המבושל דתנן הנודר מן הצחנה וכן פירש בערוך דגים קטנים כבושים וסתמן ריחן נודף כדברי הרב ז"ל ולא הטיל הבצל בהן אלא לשאוב זוהמתן והוא שלא נתערב הבצל עם הצחנה והבצל בצורתו:
תפוח שריסקו. תפוח של תרומה שריסקו שיצאו מימיו:
ונתנו לתוך עיסה. של חולין:
שעורים שנפלו. שעורים של תרומה:
מימיו מותרין. אע"פ שקלטו טעם השעורים מותרין המים דנותן טעם לפגם הוא. ואינו אלא סרחון ובפ' כל המנחות באות מצה אמרינן דחמץ נוקשא הוי:
משהוציאו עדשים מימיהן. פי' הרמב"ם ז"ל שנתבשלו כבר שהוציאו כחן קודם הטלת הבצל:
שעדשים צופדין אותו שלא יבלע. בערוך לא פירשו ונ"ל כי הוא מלשון צפד עורם על עצמם דמתרגמינן אדיק משכיתון על גרמיהון וכן העדשים מחזקים ומהדקים אותו שלא יבלע והוא כמו אבן שאינו בולע. וראיה לדברי מצאתי בפסחים פ' כל שעה דתניא התם בירושלמי ר' יוסי אומר שדה שעורים נתבקעו הרי אלו אסורות שראן בחומץ מותרות מפני שהחומץ צופדן ובגמ' דילן מייתו להך ברייתא וקתני בה מפני שהחומץ צומתן מלשו צומת הגידים אישטרגייר בל"ע ואינו מניחן להחמיץ והיינו כדפרישנא:
עד שלא הוציאו מימיהם. כיון שלא היה לחוץ מימיהם לא שלטו לא לחזקו ולא להדקו שלא יבלע ואסור:
דכוותה עדשים צופדות אותו שלא יתן. כגון שהבצל של תרומה והעדשים של חולין והיה הבצל יבש ושלם ובקליפה קשה ועדשים הוציאו מימיהם העדשים מותרות דכי היכי דאמרינן מי העדשים פועלים שלא יבלע כך פועלים בו שלא יפלוט ע"כ לשון ר' אבא בר ממל: ומיבעיא להו בגמ' היכי מיתפרשא מתני' דאיצטריך ליה למימר הכי לימא דמתני' בהכי עסקינן בבצל של תרומה דומיא דסיפא דצחנה דההיא הבצל של תרומה דצחנה דגים הוא ואין בדגים תרומה ולהכי קאמר היך עבידא:
ומשני רישא בבצל של חולין הוא לתוך עדשים של תרומה. דאע"ג דרוב מה שבקדרה עדשים דהוא צד האיסור אפ"ה קים להו דלא בלע:
אבל בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין לא בדא. אינו שנוי בזאת המשנה ומש"ה איצטריך ר' אבא בר ממל ללומדו מטעם דכוותה וכו' ומה שהכריח לר' אבא בר ממל לפרש כן משנתנו היינו משום דקתני מותר ולא קתני מותרות וכדפרישנא במתני':
ביבש. הוא דאמרינן דצופדין אותו שלא יבלע ושלא יפלוט:
אבל בלח. אין ריחו וטעמו חזק כל כך ואין צופדין אותו:
בקפלוט. פי' בערוך כרישין שיש להן ראש שמן קפלוט בלשון יון קורין לראש קיפאלי:
פיטמתו. כמו חוטין דקין שיש בראש הבצל וכן השרשים שבהם יונקין לחלוחית הקרקע וכשנטל אותן החוטין הרי הוא כמחותך:
שנים ושלשה קטנים. שהיו רכים וכן פי' הרמב"ם ז"ל ומצאתי נוסחא דלא גריס אלא היו שנים שלשה כמחותכין הן כלומר דכשהן שנים אין כח בעדשים לצופדן:
כשאין בקליפתו החיצונה כדי ליתן טעם. דהשתא אותה קליפה חוצצת בין העדשים לבצל שלא יפלוט טעמו לתוכן דהוי טעמו אגור לתוכו:
אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם. אין כאן דבר חוצץ ופולט ואסור. ונמצאו כללי השמועה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ' ט"ו וז"ל כבר ביארנו שאם נתערב מין בשאינו מינו בנותן טעם לפיכך בצל מחותך שנתבשל עם התבשיל אם הבצל של תרומה והתבשיל חולין ויש בו טעם הרי התבשיל אסור לזרים ואם הבצל חולין והתבשיל תרומה ונמצא טעם התבשיל בבצל הרי הבצל אסור עדשים שנתבשלו ואח"כ השליך לתוכן בצל יבש אם היה שלם הרי זה מותר ואם היה מחותך בנותן טעם ואם בישל הבצל עם העדשים בין שלם בין מחותך משערין אותו בנותן טעם. ושאר כל התבשיל בין שהשליך הבצל אחר שנתבשל בין שבישלו עם התבשיל בין שלם בין מחותך משערין אותו בנותן טעם. ומפני מה בצל שלם לתוך עדשים אין משערין אותו בנותן טעם לפי שאינו שואב מהן שהרי הוא שלם ולא פולט לתוכן שכבר נתבשלו ואם היו בצלים דקים הרי הן כמחותך וכן אם ניטלה פיטמתו וקליפתו החיצונה שניטלה או שלא היתה קשה ויבשה או שהיה לח הרי הוא כמחותך. והקפלוט בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך בנותן טעם ע"כ. וכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:
תמן תנינן. פ' שני דמעשר שני:
דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מ"ש והשביחו. הדגים, כגון דדגים היו שוים שני דינרים וקפלוטות של מ"ש דינר והשביח התבשיל ועמד על ד' דינרין אותו דינר הנוסף מחלקין אותו לפי חשבון ואמרינן דשני שלישי דינר השביחו הדגים ושליש דינר השביחו הקפלוטות ואם בא לאכלן חוץ לחומה פודה התבשיל בדינר ושליש דינר אלמא דדגים וקפלוטות משבחי דלא כר' יהודה וה"ה בצל ודגים דמשבחי:
ר' אבהו בש"ר יוחנן. בפ' גיד הנשה מייתי לה ופי' רש"י ז"ל משערין אותו כאלו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם באיסור הזה אוסרו ובאיסורין דלא מצי למטעמינהו קאמר כגון מין ומינו ע"כ אלמא דבצל וקפלוט לתת טעם נותנין אותן ולא לשאוב הזוהמא:
בבצל של הקדש ושל ע"ז. כלומר ר' יהודה פשיטא דלא פליג בנתינת טעם של הבצל אלא דמקל גבי תרומה אבל גבי הקדש וע"ז דחמירי דאיסורן שוה בכל פשיטא דחוששין לטעמן:
ר' יוסי מתיר. דלא חשיב ליה חימוץ:
תמן אין תבשילו תבשיל ברור. דבפ' כירה שרי גבי שבת בישול דחמי חמה דבישולו אינו ברור דתנן ולא יפקעינה בסודרין ור' יוסי מתיר. איתא להך סוגיא התם:
כל נותני טעם בין לשבח בין לפגם. הך ברייתא מיתנייא בפ' בתרא דע"ז בגמ' דילן:
בהשביח ולבסוף פגם. כגון חומץ אסור או של תרומה שנפל לתוך גריסין של חולין שהשביחן ולבסוף הרתיחן דפגים להו כדאיתא התם. אבל פגם מעיקרא דברי הכל מותר והכי ס"ל לעולא:
ר' יוחנן אמר לא שניא. בפ' בתרא דע"ז מסקינן דר' יוחנן ה"ק בפגם מעיקרא דוקא מחלוקת אבל השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור וכדאיתא התם:
הדא מתני' מה היא. דמתני' פגם מעיקרא היא: