פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו
פרק ו · הלכה ב
ואת אורחיו. מדקתני והוא משלם להם משמע דאורחיו שחייב להם קתני והיינו שעשה להם אכסניא שנתחייב להן לתת להם סעודה:
וחכ"א הן משלמין קרן וחומש. בגמ' מפ' במאי קא מיפלגי:
משלם להם דמי סעודתן. בגמ' מפ' לה:
דמי תרומה. שאין דמיה יקרים כחולין לפי שאוכליה מועטין וגם יכול לשלם קרן וכפל במעות ואין צריך לשלם פירות הראוין להיות קדש:
קרן וחומש מן החולין. כלו' בדמי חולין פירות מתוקנין וקרן האחר כדמי תרומה דהכפל אינו תרומה דמחמת אכילה הוא דחייב רחמנא קרן וחומש ראוי להיות קדש וקרן השני שהוא בא מחמת הכפל של קנס הגנבה משלם דמי תרומה כלומר בזול כמו שמוכרין תרומה לכהנים. ומהך מתני' דייק בפ' הזהב דחומשא נמי נריך לשלם מן הפירות המתוקנים ומשום דתרומה נכסי כהן דיינינן בה כפל כהדיוט:
תרומת הקדש. פי' הרמב"ם ז"ל שהקדיש תרומתו לבדק הבית:
שני חומשין. חד משום דתרומה וחד משום נהנה מן ההקדש. וכ' הרב ז"ל בפ' י' ומפני מה חל איסור התרומה מפני שהתרומה אסורה לזר ומותרת לכהן הקדישה נאסרה על הכהן ומגו דחייל על הכהן איסורא נוסף בה איסורא אף על ישראל. משמע מתוך פירושו דבהקדישה אחר שהיתה תרומה דוק' מיירי ובפ"ק דמכילתין לא משמע הכי מדקאמר עלה דתורם אותה הגזבר משמע דההקדש קדם. ועוד אמרינן התם דתני ר' אושעיא עלה דמתני' א' המקדיש טבלו וא' המקדיש תרומתו כדאיתא התם והקדיש טבלו היינו דאחר שנתמרח הקדישו למנחת נדבה וחייב הגזבר לתורמו אע"ג דקדשי מזבח הוי כדאמרינן בפ' אלו עוברין אין מביאין נסכים מן הטבל ודרשינן לה מקרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל והכי נמי אית לן למדרש גבי מנחות דאין מביאין אותן טבלים אלא משום דקרא קאמר משקה דרשינן ליה בנסכים דהוו משקה יין ושמן וק"ו הדבר יין דכוליה לאישים ואין בו אכילת כהנים אסור מנחת הסלת דאיכא אכילת כהנים לא כ"ש ובנין אב הוא לכל מילי. וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ק דדמאי בשיירי מנחות לא גזרו על הדמאי ומשמע טעמא משום דמאי הא ודאי אסירי וצריך להפריש דטבל הוא והא דאמרינן בפ' ר' ישמעאל במנחות מירוח הקדש פוטר וטעמא משום דאמרינן דגנך ולא של הקדש היינו דיגון הקדש שמירחו ההקדש אבל אי מירחו ההדיוט כבר נתחייב ותו לא פקע איסוריה דאי ס"ד דכי אקדשיה אחר שנתמרח ברשות הדיוט פקע מיניה איסור טבל מאי ממשקה ישראל והא פקע מיניה איסורא דטבל כיון דאקדשיה לנסכים אלא ודאי כדאמרן. והיינו טעמא דמתני' דחלה דתנן הקדישן משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין דלאו משום דפדאן הוא דחייבין דאפילו בלא פדאן נמי חייבין וכדאמרן דהקדש לא מפקיע איסור טבל. ונקט פדאן כי היכי דלישתרו דבלאו הכי איכא מעילה כנ"ל:
שני חומשין וקרן. בגמ' מפ' היכי משלם להו:
שאין הקדש פודה את ההקדש. דכתיב ונתן לכהן את הקדש ולא כתיב והקדש יתן לכהן מי שאחר נתינה יהיו קדש יצאו אלו שכבר היו קדש קודם נתינה. כיצד לקט ושכחה ופאה והבקר דעניים הן ומנתא דרחמנא נינהו ולא היה בהן זיקת תרומה ומעשרות ואינן ראויין ליעשות תרומה על פירות אחרים הילכך אין תשלומיהן נעשין תרומה:
ומעשר ראשון. שהקדימו בשבלים שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא שייך ביה תרומה גדולה כדאיתא בפ"ק, א"כ לא תפיסא ביה השתא נמי תרומה:
ומעשר שני והקדש שנפדו. שנתן את הקרן ולא נתן את החומש ואפילו אח"כ מירחן זיקת קדש הויא ביה דאם תרמו מהן על אחרים אין תרומתן תרומה וא"כ אין תשלומין מהן תרומה:
מתירין באלו. בגמ' מפ' מאן נינהו אלו:
מה ביניהון. דהא מודי ר"מ לרבנן דהן משלמין את החומש ורבנן נמי סברי דהוא משלם דמי סעודתן והיינו דמי הקרן לר"מ ומאי בינייהו:
עיקר סעודה ביניהון. אפרש סוגיא זו על דרך שפירשה רבנו שמשון ז"ל. עיקר סעודה ביניהון על מי לטרוח ולהכין להם ולבשל סעודתן ר"מ סבר טורח סעודה על בעה"ב רמי הילכך דמים ושבח הסעודה משל בעה"ב אכלי והוא משלם את הקרן של תרומה עם שבח הסעודה ורבנן סברי בעה"ב נותן הדמים והפועלים יקנו להם צורכי סעודה הילכך שבח הסעודה ממון כהנים הוא דקא אכלי ומשלמין הן קרן וחומש ולר' יוחנן כ"ש דטפלה לפועלים לכו"ע:
טפלה ביניהון. מי מחייב ליטפל להביא סעודתן מן השוק שצריך ליתן פרוט' לשליח:
טפלה לבעה"ב. וקרן דקאמר ר"מ דמים ושבח הסעודה וטפלה קאמר ורבנן אמרי דמים ושבח סעודה עשויה דוקא הוא דמשלם ופרוטה דטפלת הבאה לפועלים רמיא:
למוכר חפץ לחברו. דהכא נמי הרי מכר להן התרומה ונמצאת שאינה שלו וטעמא יהיב למתני' אמאי משלם להן דמי סעודתן:
כריש לקיש אתאמר ניחא. דלריש לקיש לכו"ע שבח ודמי הקרן על בעה"ב הוא דרמי ולר"מ לבעה"ב חייב לתת להן סעודה מוכנת ומשו"ה האי טעמא ניחא לר"מ ולרבנן: אלא לר' יוחנן דאמר דבהכי פליגי דלר"מ בעה"ב חייב לטרוח ולהכין סעודה מצי אתיא האי טעמא כר"מ דהונה אותם הילכך חייב להעמיד להן סעודתן ולשלם להן טורח ודמי סעודה אלא לרבנן מי מצית לאוקומה הרי אין לו אלא לתת דמים ומה שייך לומר חייב להעמיד לו מקחו הכא דמשמע מקחו דלא די להחזיר דמים שלקחו: ומסיק דהך מימרא כר"מ איתאמרא דלרבנן לא מצית לאוקומה עד כאן פירשתי והוא על דרך רבנו שמשון ז"ל. וקשה לי לשון עיקר ולשון טפלה. לכן נ"ל לפ' השמועה בלשון אחר:
עיקר סעודה ביניהון. מיירי באתרא דאיכא דיהבי לפועלים סעודה ואיכא דלא יהבי והוא פסק סתם ונתן להן סעודה של תרומה כגון אורז של תרומה בנדבת לבו וכן לאורחיו דלא נתחייב כלל בהדיא אלא סתם ותניא בפ' הפועלים השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכ"א משמנין ביניהם. ופירש"י ז"ל וא"ל בעל הבית הרי עלי שכרך כאחד מפועלי העיר. משמנים ביניהם לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינוני ע"כ. ר"מ סבר אדעתא דפועלים אזלינן ואינהו סעודה חשובה בעו ואיבעי ליה לבעה"ב לאתנויי ע"מ שאין עליכם עלי סעודה הילכך כיון דלא אתני עיקר סעודה לבעה"ב אית ליה למיהב ובעה"ב מיחייב לשלם קרן דפורע חובו הוא דהוי. ורבנן סברי עיקר סעודה משל פועלים הוא ולא מיחייב בעה"ב מידי הילכך הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להן דמי סעודה קלה דהיינו לפתן קל כגון בצל וצנון וכיוצא בו ואזלי לטעמייהו דאמרי משמנין ביניהם:
וריש לקיש אמר טפלה ביניהון. כלומר בעיקר סעודה כו"ע לא פליגי דבעה"ב הוא דחייב אלא הכא בהא קא מיפלגי בלפתן שנתן להם שהיו פירות של תרומה. הלפתן קרוי טפלה כדתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה וכו' ואיכא דיהבי ואיכא דלא יהבי והוא נתן להם נמי טפלה דומיא דאורחין בנדבת לבו ר"מ סבר בעה"ב מיחייב נמי בטפילה הילכך הוא משלם את הקרן דהיינו עיקר וטפלה ורבנין אמרי לא מיחייב בעה"ב בטפלה הילכך הן משלמין דמי הטפלה הקרן והחומש והוא משלם דמי עיקר הסעודה וכי קתני והוא משלם וכו' אקרן הוא דקאי:
הא למה זה דומה למוכר חפץ לחברו ונמצא שאינו שלו. והכא מאי דיהיב להו ממון כהנים הוא דהוי:
הוא חייב להעמיד לו מקחו. משמע דדמי עיקר הסעודה למקחו ומדקאמר לה סתמא משמע דלכו"ע בעה"ב מיחייב לשלומי לכהנים קרן וחומש על עיקר הסעודה:
אילו כריש לקיש איתמר ניחא. אין ר' אבהו סבר כריש לקיש דאמר דבטפלה פליגי אבל לא בעיקר דעיקר כו"ע מודו דבעה"ב מיחייב אתי שפיר דכולהו מודו דמשלם בעה"ב עיקר סעודה אלא אי סבר ר' אבהו כר' יוחנן דבעיקר הסעודה פליגי דרבנן סברי עיקר סעודה דפועלים הויא היכא אשכחן הכא דחייב לו להעמיד לו מקחו והא אין משלם להן אלא סעודה קלה כגון צנון ולא מה שאכלו. ומסיק דכר"מ איתמר. שבח סעודה ביניהון. שבח שיש בין סעודת חולין לסעודת תרומה:
דובשני תרומה. מלשון הדובשנין והאסקריטין:
כמ"ד נפשו של אדם וכו'. פלוגתא דרבנן ור"ש בן אלעזר היא בס"פ כל פיסולי המוקדשין ור"מ כרשב"א דאמר התם טבלין אין נפשו של אדם קצה בהן:
ורבנן כטעמן דאמרי נפשו של אדם קצה בהן:
חותה. אישקארבאר בלע"ז בא להקיא כמו לחתות אש מיקוד:
טבלין. וה"ה תרומה אין נחשבת להן אכילה הילכך לר"מ לא מיחסרי מידי ונהום כריסייהו אית להו לא משלם להו בעה"ב כלל אלא לכהנים משלם קרן דתרומה דקרן גזיל מינייהו וחומש רחמנא חייבו למאן דאכיל אבל לרבנן דסברי דנפשו של אדם קצה וכו' א"כ חסר להו נהום כריסייהו הילכך משלם להן וכו' ודמי סעודתן דאמרי רבנן דמי סעודתן דחולין קאמרי דזה השבח הוא דתנינן לרבנן דמשלם להו:
יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם לשבט. לכהנים וכדאיתא בפ' כל שעה דלא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה בלבד אבל בתרומה אינו חייב עד שיהא בה כזית דכתיב כי יאכל ואין אכילה פחותה מכזית ובהקדש גרידא ואי אית ביה שוה פרוטה ולית ביה כזית משלם לקדש את הקרן ולא את החומש ומשו"ה היכא דקדשה כי אית ביה כזית אפילו לית ביה שוה פרוטה משלם קרן וחומש לכהנים ופטור מחומש דהקדש דבמעילה פרוטה בעינן:
יש בו שוה פרוטה ואין בו כזית משלם. להקדש קרן וחומש דבמעילה פרוטה בעינן ופטור מחומש דתרומה דבעינן כזית:
משלם לקדש. קרן וחומש ולא חומש אחר לתרומה:
משלם לשבט. קרן וחומש ולא חומש אחר להקדש:
גזרת הכתוב היא. טעמא יהיב לעיל דאמאי כי אית ביה כזית משלם קרן וחומש לכהנים ופטור מן ההקדש נימא דלא מיפטר אלא מן החומש אבל קרן חייב להקדש וכן בסיפא דכי יש בו שוה פרוטה ואין בו כזית אמאי פטור מקרן וחומש לתרומה נימא דחומש דוקא פטור: ומשני דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף הקיש תוספת על העיקר:
למקום שהקרן מהלך שם החומש מהלך. ואי פטרת ליה מחומש פטרת ליה מקרן:
כהנא אמר משלם שני חומשין. משמע לי דפליג אדר' יונתן ואדר' יוחנן וה"ק דהיכא דכזית ופרוטה דשני חומשין לתרוייהו הוא דתנן לקדש ולשבט. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"י כמ"ד משלם לקדש וז"ל ולמי משלם היה בה כזית ואין בה שוה פרוטה משלם לכהנים ואם יש בה שוה פרוטה בין אם יש בה כזית בין אין בה כזית משלם לקדש ע"כ:
ישלם שנים לרעהו. גבי תשלומי כפל כתיב ודרשינן רעהו ולא הקדש והכי איתא בפ' הזהב:
על תרתין אחרייתא. מעשר שני והקדש שנפדו שהם אחרונים במשנה:
ולמה וכו'. דמעשר שני הא נקרא עליו שם מעשר וזיקת מעשר שייך ביה, וכן הקדש שהקדישו בתלוש וקודם שהקדישו מעשר שייך ביה:
ולקט ושכחה אין בהן זיקת תרומה ומעשרות. בתמיה והא עד שלא יגיע לארץ לא הוי לקט ושכחה דתלוש נמי קודם שישכחנה שייך בה זיקת תרומה:
אלא בנשירתן. דקסבר ריש לקיש דמיד הוי לקט בנשירתו. ושכחה מוקי לה ריש לקיש כגון ששכחה במחובר ופאה בקמה דעודה מחוברת עשאה פאה אבל לא שקצרה כולה דאמרינן חזרה לעומרים דא"כ שייך בה זיקת תרומה ומעשרו':
שאלתי' דחילפאי. במס' פאה פ' כל זית ובמס' תמורה פ' כיצד מערימין:
והא תנינן לקט. ר' יוחנן ס"ל כסתמא דתלמודא דקסבר דלא הוי לקט עד שיגיע לארץ וא"כ כל זמן שלא הגיע שייך ביה זיקת תרומה:
ואית לך מימר פיאה כי לקט. מה לקט בתלוש אף פיאה ?(ב) (אף לא בתלוש פליג ר"מ) הילכך שייך ביה זיקת תרומה ומעשר:
פתר לה על כולהו. דעל כולם קתני דשרו רבנן דבכולהו שייך זיקת תרומה ומעשרות. ובת"כ קתני וחכמים מתירין בכולם ואתיא כר' יוחנן. ונקטינן דלקט אינו קדוש עד שעה שיגיע לארץ ושייך ביה זיקת תרומה. ובפאה נמי בתלוש ושייך בה זיקת תרומה ומעשר אבל פאה במחובר לא פליגי רבנן אדר"מ ושכחה נמי בתלוש מיירי דאיתא נמי בתלוש ושייך בה זיקת תרומה וכו' אבל שכחה דמחובר לא פליגי רבנן: