אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו

פרק ו · הלכה א

פרק ו

האוכל שוגג. זר שאכל תרומה שוגג ומפ' בגמ' דבעינן שיהא שוגג בחומש ובתרומה:

משלם קרן וחומש. דכתי' ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש ומפ' בת"כ דבתרומה משתעי קרא:

ואחד השותה. דילפינן במס' יומא דשתייה בכלל אכילה הילכך שתה יין של תרומה משלם קרן וחומש:

ואחד הסך. דסיכה איתקש לשתייה כדאיתא בפ' ר' עקיבא מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ותניא בת"כ ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה ומייתי לה במס' מעשר שני פ"ב הילכך סך שמן של תרומה משלם קרן וחומש ואילו לא חשיבא אכילה אלא הפסד דומיא דהשליכה לאור אפילו שוגג אינו משלם חומש אלא קרן בלחוד דאמר מר כי יאכל פרט למזיק:

וא' תרומה טמאה. שאסורה באכילה לכהן בעשה כדכתיבנא בריש פירקין דלעיל ואפ"ה אם אכלה זר שוגג משלם קרן וחומש וטעמא משום דלפי מדה משלם ואע"ג דלאו בת דמים היא וכדאיתא בפ' כל שעה ועוד דכתיב וכל זר לא יאכל קדש וסמיך ליה ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו' כל מאן דמוזהר בלא יאכל איתיה בקרן וחומש ותרומה טמאה לזרים במיתה היא כדלעיל:

וחומש חומשה. לפי שהתשלומין נעשין תרומה כדתנן לקמיה ואם חזר ואכל אותו חומש ראשון בשוגג חוזר ומשלמו וחומש עליו וטעמא מפ' בפ' הזהב דכתיב ויסף חמישיתו עליו קרי ביה חמישיתיו:

אלא חולין מתוקנין. דכתיב ונתן לכהן את הקדש ודרשינן וכי היאך אפשר כלומר דהא אכליה אלא יתן לו טבל לקדש דהיינו דבר הראוי להיות קדש:

והן נעשין תרומה. בגמ' פליגי תנאי אי משעת הפרשה אי משעת נתינה לכהן:

והתשלומין תרומה. דאם אכל זר אותן החולין שנתן בשביל קרן אשמועינן השתא דתשלומי קרן נמי הוו תרומה:

ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל. דלא הויא ממונו דהא תרומה מיחייב לשמים ואילו מחיל כהן תרומה אינה מחילה ובגמ' מפ' לה:

בת ישראל שאכלה תרומה. שהפרישה תרומה משל עצמה ואכלתה:

שלא זכה בה כהן. שלא נתנה לכהן:

ואח"כ נשאת לכהן. דראויה השתא לאכול בתרומה:

משלמת קרן וחומש לעצמה. דתרומה דאכלה נמי אם היתה בעין לא היתה מחוייבת ליתן לכהן דנעשית כהנת בנישואיה ולכך מוכרת התרומה והחומש לכהנים בדמי תרומה והדמים לעצמה:

קרן לבעלים. דממון כהן הוא ויכול לקדש בו את האשה כדתנן בקידושין:

וחומש לעצמה. כדתני סיפא חומש לכל כהן שירצה. ונראה דנפקא לן דכתי' ונתן לכהן בפתח דהיינו הבעל את הקדש קדש שאכל ולא החומש וכיון שנשאת כהנת היא:

שיהא הוא וחומשו חמשה. דדריש ויסף חמישיתו חומשא מלבר על ארבעה רבעים מוסיף החמישי מן החוץ דלעולם החלק הנוסף יהא קרוי חומש וא"כ חולקין הקרן לארבעה חלקים ובפ' הזהב פליג ר' יונתן אהך דרשא. ופסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ"י כמ"ד הוא וחומשו חמשה כי הכא:

מזיד בחלב ושגג בקרבן. כגון דידע דהוי חלב ואכלו אבל לא ידע דמיחייב כרת כי היכי דמחייב קרבן:

מתרין בו ולוקה. כלומר אם התרו בו לוקה על זדון לאו:

ומביא קרבן. דקסבר ר' יוחנן בפ' כלל גדול דשבת דבשגגת כרת חייב קרבן ואע"ג דאיכא זדון לאו וריש לקיש פליג עליה התם:

ושוגג בחומש. דלא ידע דמיחייב חומש דחומש מיקרי קרבן בעלמא:

שתהא כל אכילתו בשגגה. והכי אמר אביי התם דמודי ר' יוחנן בתרומה שאין חייבין עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה:

מזיד בספקו כשוגג בודאו. היה מסופק בככר אי הויא תרומה ואכלה במזיד ואח"כ נודע לו שהיא ודאי תרומה משלם קרן וחומש דכשוגג בודאו דמי:

השב מידיעתו. מביא קרבן על שגגתו בת"כ ובפ"ק דחולין פליגי תנאי בקרא דמעם הארץ מר דריש פרט למשומד ומר דריש אשר לא תעשינה בשגגה השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו. וה"פ הפורש ונבדל מתחלה אם היה יודע שאסור ואינו עובר אז בשגגתו מביא קרבן. ומפ' התם מאי בינייהו דבין למר בין למר משומד אין מקבלין ממנו ואפילו שוגג דהא אילו היה יודע מתחלה נמי היה אוכלו ואינו שב מידיעתו ומסיק משומד לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו דלמר דדריש פרט למשומד משומד שמו ולא מקבלינן מיניה ולמר שב מידיעתו קרינן ביה ומקבלין ממנו קרבן על הדם ואשמועינן ר' יוסי דהאי תנא סבר כי הך דרשא דאע"ג דהוי רשע על הספק דהא גבי ספק כרת בשגגה אחמיר ביה רחמנא דמייתי קרבן אשם תלוי אפ"ה כיון דעל ודאי הוי שב מידיעתו שוגג מיקרי ולא מזיד וחייב קרן וחומש והתשלומין תרומה כדתנן במתני':

ואינו פורש מכחצי זית. דקיי"ל כר' יוחנן בפ' בתרא דיומא דחצי שיעור אסור מן התורה וזה האיש דהוא רשע לחצי זית אכל זית בשוגג מי חשיב שב מידיעתו או לא:

נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וכו'. דאע"ג דכל הזית אכל בשגגה מ"מ כיון דהוה אכיל בכוונה חצי זית נעשה כאילו אכל חצי זית בשגגה וחצי זית בזדון:

בהעלם א' פטור. ואין זה מחלוקת דרבן גמליאל ורבנן בפ' כלל גדול ודפ' הבונה דהתם כי יש ידיעה לחצי שיעור היה שב והכא יש ידיעה ואינו שב וקאמר ריש לקיש דלא מצטרפי ופטור מן הקרבן דכל הזית בעינן בשגגה ונראה דטעמא דריש לקיש דאע"ג דאית ליה חצי שיעור מותר מן התורה וזדון דחצי זית לאו זדון הוא דהא אינו חוטא כלל הוא והוי כאילו כל הזית בשגגה אפ"ה כיון דאכילה הויא כזית רחמנא גזר דכל האכילה הויא בשגגה:

שני חצאי זיתים וחסר כל שהוא פטור. אזיל לטעמיה דס"ל בפ' בתרא דיומא חצי שיעור מותר מן התורה ואסור מדרבנן:

באיסורי הנייה. כגון תקרובת ע"ז וערלה וכלאי הכרם דאפילו חצי שיעור מן התורה וטעמא כדאמרינן בפ' כל שעה דבכלאי הכרם לוקין עליהם שלא כדרך הנייתן דהא לא כתיב בו אכילה ותקרובת ע"ז כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וערלה נמי כיון דכתיב לא יאכל ואסרו בהנייה חצי זית הנייה הוא:

ביום הכפורים. דרחמנא אמר תענו את נפשותיכם ואין כאן עינוי:

בעתיד להשלים. השיעור דמתרינן ליה ומהנייא התרייתו למלקות דאי לא שייכא התראה היכי מלקינן ליה והיכי מיחייב אי אכל שני חציי זיתים זה אחר זה והא חצי זית קמא כיון דבחצי שיעור אין מתרין אותו וחצי זית אחר לא שייך ביה התראה דעל התראתן אינו אוכל אלא חצי זית אמאי לקי אלא דחשיב התראה דחצי זית קמא אי עתיד להשלים וכבת אחת דמי:

האוכל כלאי הכרם לוקה. משום לא תאכל כל תועבה ואפילו שלא כדרך הנייתן:

מגמע חומץ לוקה. דמשיב את הנפש הוא כר' ולוקה משום אוכל ולרבנן דפליגי אדר' פטור דדרשינן פ' בתרא דיומא כי יאכל פרט למזיק:

כוסס חטה של תרומה. כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך אכילתו קרוי כוסס:

לוקה. דהא מתהני ונהום כריסיה הוי ליה:

משלם את הקרן ולא את החומש. דמזיק הוא ולא אוכל ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"י דאם כסס חטים וגמע את החומץ משלם קרן וחומש והיינו כר' יוחנן דפסק הכא כר' ובפ' בתרא דיומא בגמ' דילן גרסינן אמר רב גידל אין הלכה כר' ואע"ג דאוקימנא סתם מתני' כר' מ"מ הלכה כר' יוחנן. וגבי כוסס את החטה פסקינן בפ' כיצד מברכין דמברך בה בורא פרי האדמה דאכילה מיקרי. והראב"ד ז"ל פסק דאין הלכה כר'. ונראה לי דברי הרמב"ם ז"ל גבי כוסס חטים כיון דאשכחן גבי ברכה דאכילה מיקרייא והכי נמי אשכחן בגמ' דא"ר יוחנן זר שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק ומשמע שאני שעורים דלית בהו ברכה כשאוכלן חיים דסתמן לבהמה קיימי. אבל בהל' שביתת עשור משמע דפסק דלא כר' שכת' שתה חומץ חי פטור מן הכרת ולא מיחייב אלא כי מזגו והכא גבי תרומה פסק כר'. וצ"ל דמגמע לחוד ושותה לחוד והכא מיירי דוקא במגמע והתם בשותה דלאו שתייה היא:

במגמע. אחר טיבולו כגון שהיה אוכל ירק חולין והיה מבטל בחומץ של תרומה ושתה כדי גמיעה מן החומץ כדי לתת טעם אל הירק שבפיו מודו דבודאי כה"ג משיב את הנפש הוא וחייב קרן וחומש. וה"נ אשכחן במס' ביצה בפ' יום טוב שחל דמוקי מתני' דלא יגמע בהן את החומץ לאחר טיבולו דהיינו לאחר אכילה וטובל מאכלו בחומץ דמוכחא מילתא דמשום רפואה קא עביד אלמא דעבידי אינשי לטבל ולגמוע אחר האכילה:

אכל תרומה טמאה בשוגג משלם חולין טהורים. האוכל תרומה שוגג אין משלם מעות אלא פירות והן נעשין תרומה הילכך יהיב חולין טהורים דיעשו תרומה:

ואם שילם חולין טמאים. בין בשוגג שלא היה יודע שהן טמאים בין שהיה יודע שהם טמאים תשלומיו תשלומין ונעשין תרומה טמאה וממון כהן. ובגמ' דילן בפ' הניזקין תני וחוזר ומשלם חולין טהורים משום קנס ואינם נעשים תרומה:

מזיד לא עשה ולא כלום. ולא הוו תרומה:

תמן תנינן. ראש פ' הוא במכילתין:

מן הטמא על הטהור. דבעינן מוקף. וקתני התם דאם תרם במזיד לא עשה ולא כלום:

מה שעשה עשוי. דהוי כמו תורם מן הרע על היפה ותרומתו תרומה:

יחידאה דהכא כסתמא דתמן. דסומכוס קאמר דבמזיד לא הוו תרומה כיון דאפשר לשלם טהורים והוו תרומה טהורה:

יחידאה דתמן. דהיינו ר' יוסי:

כסתמא. דהך ברייתא דאפילו במזיד הוי תרומה. ובפ' הניזקין פרכינן אהך ברייתא ואמרי במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין תבא עליו ברכה דאכיל מיניה מידי דלא חזי ליה טומאתו וקא משלם ליה מידי דקא חזי ליה בימי טומאתו ואע"ג דסוף סוף הן נעשין תרומה טמאה ותרומה טמאה לכהנים טהורים בעשה ולטמאים בלא תעשה מיהו האי חולין טמאים מיכוין לשלומי ולא ידע דהן נעשין תרומה ומוקי לה דחסורי מחסרא כדאיתא התם ותלמודא דהכא סבר דמזיד גמור הוא דידע דהוו תרומה טמאה הילכך לא חזי ליה לא בימי טומאתו ולא בימי טהרתו ואין צריך לשבש הברייתא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל הך ברייתא כלשונה בפ"י ולא חש לההיא דהנזקין מטעמא דאמרן:

היך עבידא. אמתני' קאי דתנן דהתשלומין תרומה היכי דמי דלהוו תרומה מי נימא דלכל מילי אמור ואפילו לגבי זריעה גזור בהו נמי דגידולי תשלומין תרומה וכ"ש לטומאת ידים דאית בהו שלישי בתרומה:

ומפ' דגידוליהן חולין. דאע"ג דגזור רבנן על גידולי תרומה דהוו כתרומה כדתנן לקמן בפ' הזורע ומפ' טעמא בפ"ק דשבת גזרה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה ביד כהן ואתי לידי תקלה כדאיתא התם והכא בגידולי תשלומין לא גזור דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזור בה רבנן:

דתנינן גידולי תרומה תרומה. אם זרע כהן תרומה לא בטלה אגב קרקע והגידולין הוו תרומה ודייקינן הא גידולי תשלומי תרומה הוו חולין:

וחייבת בלקט ובשכחה ובפאה. דמדאורייתא חולין גמורים הוו וא"כ שלישי לית בהו כדין חולין שאין שני עושה שלישי. וכן פי' רבנו שמשון ז"ל בפ' הזורע:

אין משלמין מהן קרן וחומש. ישראל שירש מן אבי אמו כהן תשלומי תרומה ואכל תרומה אין משלם מהן קרן וחומש דהא הוו תרומה. וצריך לשלם חולין דלהוו תרומה:

ה"ג ומשלמין עליהן קרן וחומש. והכי תנן במתני' דבחומש עצמו משלם חומש וכ"ש קרן. ואי גרסינן ואין משלמין עליהן קרן וחומש מיירי דלא מטו ליד כהן אלא שהפריש התשלומין בלבד והא מני ר' היא. והך גירסא ליתא דהא קתני ואין חייבין בחלה ובהא כדין תרומה נינהו דתניא בסיפרי דתרומה פטורה מן החלה וא"כ משמע דבמטו ליד כהן עסקינן:

ואין הידים פוסלות. דרבנן גזור דידים להוו שניות ופוסלות את התרומה משום דידים עסקניות הן כדאיתא בפ"ק דשבת ואהאי לא גזור דמותרין הכהנים לאכלן בלא נטילת ידים אי הוו פירות וטעמא דידים דרבנן היא ואמילתא דלא שכיח' לא גזור:

ואינן נפסלין בטבול יום. כלומר שאם נגע טבול יום בהן לא פסלן דרבנן גזור דטבול יום פוסל את התרומה אבל פשיטא דהטבול יום אסור לאכול את התשלומין עד שיעריב שמשו דתשלומי תרומה מדאורייתא הוו תרומה אי מטו ליד כהן כדכתיב ונתן לכהן את הקדש:

כדרך שפוסלות בחולין. נ"ל בחולין שנעשו על טהרת הקדש דגזור רבנן בהו טומאה דאית בהו שלישי ורביעי כדאיתא בפ' השוחט וקאמר דלא גזור אתשלומי תרומה כי היכי דגזור אחולין שנעשו על טהרת הקדש ואי גרסינן כדרך שאין פוסלות בחולין א"ש. והרמב"ם ז"ל כתב בפי"א מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותרין לטבול יום כחולין. ולא ידעתי אם גורס הרב כאן גידולי תרומה וזה הדין אמת שהרי אמרו גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים. אבל כ' הרב פ"י כל המשלם קרן וחומש הרי התשלומין כתרומה לכל דבר אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין. והכא משמע דלית בהו דין ידים שניות ואינן נפסלין בטבול יום:

ואף ר' אלעזר בר שמעון ור' מודו בה. פלוגת' היא לקמן דאע"ג דקסבר ר' אלעזר ב"ש דאף הפרשה לחודה מקדשתו מלאכלו ולחייב עליו קרן וחומש כתרומה אפ"ה מודי דמאי דתקון רבנן בתרומה כגון ידים ופיסול טבול יום הכא לא גזור. וזה פירשתי משום ששנינו אלו פוסלין את התרומה ומני בהדייהו טבול יום ובמס' שבת ירושלמי מני לכלהי דההיא מתני' בי"ח דבר. אבל בגמ' דילן במס' שבת פריך אההיא דטבול יום טבול יום דאורייתא דכתיב ובא השמש וטהר ומסיק סמי מכאן טבול יום. פירש"י ז"ל ובא השמש וטהר ומקמי הכי לא ואוקימנא להאי קרא בתרומה ביבמות פ' הערל ואפילו לנגיעה אשכחן קרא התם כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר והאי נגיעה היא דבעינן ליה הערב שמש אלמא פסיל בנגיעתו דאי לא פסיל למאי קרי ליה וטהר השתא מכלל דמעיקרא לא הוי טהור גמור והאי כלי לאו בר אכילה הוא ומיהו טמויי לא מטמי דהא לאו טמא איקרי ע"כ. ולפ"ז תשלומי תרומה נפסלין בטבול יום דמדאורייתא הוא ושמא דההיא מיירי בשנטמא בטומאה דאורייתא והכא מיירי בנטמא בטומאה דרבנן וסבר הכא דטומאה דרבנן בעיא הערב שמש ובמס' ביצה לא אמרינן הכי ובמס' שבת נמי לא אמרינן הכי ובת"כ נמי לא אמרינן הכי:

כשלא הפריש. התשלומין מודו כו"ע דאין יכול למחול דתשלומין דקרן וחומש כפרה לנפשיה הוי וכדאמר רבא בפ' כל גדול במס' שבת חומש במקום קרבן הוי הילכך כפרה הוי ואינו ממונו של כהן, ובמוחל לאחר הפרשה לקמיה מפרש:

הפריש ואח"כ אכל. הפריש תשלומין ואכלן קודם שזכה בהן כהן אי מחיל להו כהן פלוגתא וכו':

יכול תהא הפרשתו מקדשתו וכו'. ברייתא היא בת"כ ופירשה הראב"ד ז"ל משום דקיי"ל דהתשלומין נעשין תרומה לחייב עליהן קרן וחומש כדאיתא במס' תרומות ונפקא להו טעמא מהאי קרא ונתן לכהן את הקדש כפשטיה דקרא מה שיתן יהא קדש וקא בעי השתא יכול משעת הפרשת התשלומין יהו קדושים שאם אכלן זר יהא משלם עליהן קרן וחומש ת"ל ונתן לכהן את הקדש משעת נתינה ולא משעת הפרש:

ואף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו וכו'. מ"ט את הקדש כתיב שהיה כבר קדש קודם נתינה. ומאן דמפ' להא מילתא על תרומה עצמה דעלה קאמר ר' שלא תהא הפרשתו מקדשתה לחייב עליה קרן וחומש עד שיתננה לכהן טועה הוא דהכא מוכח בהדיא דאתשלומין קאי ועוד האריך שם הרב ז"ל:

מחל ואח"כ אכל. מחל לו הכהן אחר הפרשת התשלומין:

גזל תרומה משל אבי אמו כהן ומת. אבי אמו והוא יורשו:

משלם לשבט. לכהנים ולא לעצמו:

וריש לקיש אמר ישלם לעצמו. דהא יורשו ואין צריך לשלם וה"נ אי מחלם לו הכהן אחר הפרשתם לר' אלעזר ב"ש הוי כירושה ולר' יוחנן מ"מ משלם ולריש לקיש לא משלם אלא מוכרה לכהנים בדמי תרומה והדמים לעצמו:

תרומת הקדש. כגון שהקדישה לבדק הבית ואכלה חייב שני חומשין חד משום הקדש וחד משום תרומה:

וישלם שלשה. חומשין וכגון דכפר לכהן ונשבע והודה דאפילו הוו חולין איכא חומש ומצי תנא לאשכוחי תלתא חומשין חד דשבועה וחד דתרומה וחד דהקדש ובשלמא אי משלם לעצמו משו"ה לא תני לה דלא פסיק ליה דהא אי מחל ואח"כ אכל משלם לעצמו וכדפרישנא א"נ אי גזל מן אבי אמו כהן ומת הדמים לעצמו הילכך אינו משלם ומש"ה לא תני אלא שני חומשין דהני פסיקן ליה דגבי הקדש ליכא מחילה אלא לדידך כיון דמהדר תנא לטפויי חומשין באכילה א' ניתני שלשה וניתני הכי גנב תרומת הקדש וכפר ונשבע והודה משלם קרן וג' חומשין:

התורה אמרה יצא בו ידי גזלה. לקמיה מפ' ליה ואזיל:

לית אתון אמרין להן. אין אתם מפרשין אותן:

ר' אסי תלמידו של ר' יוחנן הוה:

במקום שחיטתה שם תהא שריפתה וכו'. היו אומרים בשם ר' יוחנן שבמקום שחיטת הפרה צריכין לשרפה ואם לא שרפוה שם פסולה והיה מוכיח כן מן המקרא ולא היו יודעין היאך:

ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו בו יצא ידי גזלו. דהוה ליה למכתב ונתן לכהן קדש מאי את הקדש משמע זה יתן מה שחייב מצד התרומה ולא יתן יותר משמע דבחומש של התרומה יצא בו ידי גזלה ובחומש הזה עולה לו לתרומה ולשבועה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"י הגוזל תרומה ואכלה משלם קרן וחומש א' שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא בו ידי גזלה שנא' ונתן לכהן את הקדש אינו חייב אלא חומש של קדש בלבד ע"כ. ובודאי דמיירי שכפר ונשבע והודה דבהכי הוא דמיחייב חומש הגזלן כדאיתא פ' הגוזל קמא ובפ"ו דהיל' גזלה ואבידה פסק א' הגוזל או העושק או הגונב או שהלווהו או שהפקיד אצלו א' מצא אבדה וכחש בה או שהיתה ביניהן שותפות ונשאר לו אצלו ממון או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו כללו של דבר כל שאילו הודה חייב לשלם בדין וכפר ונשבע משלם קרן וחומש ע"כ. ואם כ' כאן הגוזל לשון הגמ' נקט שאמרו בו יצא ידי גזילה ועוד דכולהו מתני' דתנינן בהו משלם חומש גבי גזלן הוא דתנינן כדתנן הגוזל את חברו ונשבע לו יוליכנו אחריו וכו' חמשה חומשין הן וכו' וכן אמרו גזל הגר. והראב"ד ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל וחשב שהיה מחלק בין גנב לגזלן ואין כן דעת הרב ז"ל:

על פרשה ישרוף. האי קרא הוא דקא דריש ר' יוחנן ביה במקום שחיטתה וכו' כדמפרש ליה ר' ירמיה במקום פרישתה מחיים שם וכו' דהאי על פרשה על מקום פרישתה מחיים קאמר דאי על פרש דכריסה בלחוד קאמר לכתוב רחמנא ואת פרשה כדכתיב ואת בשר הפר ואת עורו ואת פרשו וכו' אלא על מקום פרישתה מחיים ובמקום קפיד נמי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד שרפה חוץ ממקום מערכתה שנשחטה עליה פסולה:

ר' יוחנן כר'. דאינה תרומה עד שתבא ליד כהן הילכך משלם לשבט דאינו קדש עד שיזכו בו ובא ליד כהן והתורה אמרה ונתן לכהן את הקדש:

ריש לקיש כר' אלעזר ב"ש. דמיד הוא קדש ויצא ידי חובתו ומוכרה לכהנים בדמי תרומה:

בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן. כגון פדיון הבן לכו"ע ופדיון פטר חמור לר' אליעזר:

בדבר שאינו זקוק ליתנו לכהן. כגון שירש אבי אמו כהן אפילו ר' מודי דאינו משלם אלא לעצמו והיינו דמשלם לכהן בדמי תרומה והדמים לעצמו:

הפריש פדיון וכו'. משנה היא בסוף פ"ק דבכורות:

ומת. השה בבית ישראל קודם שזכה בו כהן:

כחמש סלעים של בן. דאינו נפטר עד שיתנם ליד כהן דתנן בפ' יש בכור המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנא' יהיה לך אך פדה תפדה ופירש"י ז"ל כשיהיה לך הפדיון אז יהיה פדוי:

מפדיון מ"ש. דאם אבדו מעות הפדיון בי גזא דרחמנא נינהו והכא נמי החמור מותר בהנאה דכבר נפדה ונתפסה קדושתו ונתחלל והתם מפ' טעמייהו:

מכיון שהפריש פדיונם קדשו. וטעמא דכמאן דאתו ליד כהן דמו דהא הוא יורשן:

מוסר טהרותיו לע"ה. תשלומין תרומה הוו ומוסר תרומה לע"ה הוא ואסור כדאיתא במס' דמאי:

ונוטל דמי א' מהן. שמוכרה לחבר בדמי תרומה ואותן הדמים נותן לע"ה:

הפרשתה מקדשתה. דמשו"ה איקרי מוסר טהרותיו דתרומה הן מיד קודם שיבאו לידו ולדידן דקיי"ל כר' אין כאן מוסר טהרות:

בלא כן אינו צריך זכייה. בתמיה והלא צריך זכייה שיזכה בה הכהן ע"ה כי היכי דליחול עלה שם תרומה:

ובמזכה לו ע"י אחר. מיירי האי דפרכינן ולא נמצא מוסר טהרות וכו' דהא חייל עלה שם תרומה. והתימא על הרמב"ם ז"ל למה פסק בפ"י אכל תרומת ע"ה משלם לחבר נוטל דמיה ממנו ונותן לע"ה שאכל תרומתו שאין מוסרין טהרות לע"ה דכיון דקיי"ל כר' מחברו ופסק כר' יוחנן דמשלם לשבט היה לו לומר כן משלם לע"ה דאין בה קדושת תרומה עד שתבא לידו בד"א שלא זיכה לו ע"י אחר אבל אם זיכה לו ע"י אחר נותנה לחבר ומוכרה לו בדמי תרומה והדמים נותן לע"ה שאין מוסרין טהרות לעם הארץ ויש בזה קיצור גדול:

לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה. בעיא היא ובתרומה שלא זכה בה כהן. מי אמרינן הא זכתה בה ולא פקע מינה ומוכרה לכהנים והדמים לעצמה:

שמא אינן שלה. דפשיטא דמהני לה תפיסה משל בעלה וה"נ אהני:

ודחי תמן מעשרות מסויימין. ומשו"ה אהני תפיסה:

הכא תרומה אינה מסויימת. דאינה בעולם כשנתגרשה וזכיית אכילה לאו זכייה היא דהא באיסור הוות ולא אהני' מידי:

מה דמי לה פטרי חמורים. נ"ל דהיינו האי דגרסינן בפ"ק דבכורות תניא ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאי שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עשרה שיים מעשרן והן שלו. וה"פ דכשנפלו לו לאבי אמו כהן מאבי אמו ישראל דחייבין בפדיון דברשות ישראל נולדו מפריש עליהן עשרה שיין לאפקועי איסורייהו. והן שלו דמאי דמיחייב כהן המורישו לעשות מהן עושה זה מהן דכהן המוריש היה צריך להפריש עליהם שיין להפקיע קדושה שחלה עליהן בבית ישראל ונוטל השיין לעצמו שהרי כהן הוא ואין צריך לחזור אחר כהן וה"נ עושה ישראל זה היורשו דדמי כמי שהורישו כהן השיין. והא הכא דלא הפריש הכהן השיין ולא פדאם דלא הספיק עד שמת ואפ"ה חזינן כאילו הפריש ופדאן וה"נ גבי הך איתתא אע"ג דלא הפרישה התרומה ולא נתנה לכהן ולא קדשה עדיין כיון דאילו היתה מפרשת זכתה בקרן וחומש לעצמה חשבינן לה כאילו הפרישה וזכתה לה. והרמב"ם ז"ל פ"י כתב לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה והרי היא כמי שלא נשאת לכהן. וקשיא עליה ההיא דפטרי חמורים והוא ז"ל כתב ההיא דפטרי חמורים בהי' בכורים פי"ב:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה