פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי שלמה סירליאו
פרק ח · הלכה ב
בולד הטומאה. כגון משקין דשרץ דאע"ג דהן ראשון ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב אפ"ה גזור דליטמו משקין לכלים משום משקין זב וזבה:
מטבילין אותה בפנים. מיירי בנטמאת בפנים ומטבילין אותה בבית טבילה של פנים דתנן בתמיד וביומא דטבילת בית הפרוה היתה בקדש:
באב הטומאה. שנגעה בשרץ או בנבילה שטומאתן מן התורה:
מטבילין אותה בחוץ. ולא בפנים כיון דיש לה טהרה במקוה חייב כרת אם הכניסה בפנים והכי ס"ל לשמואל בפרק בתרא דעירובין והכי תניא בתו"כ בפ' אחרי מות ואם לא יכבס בגדיו ובשרו לא ירחץ על כבוס בגדים לוקה ועל גופו ענוש כרת והנבלה אב הטומאה הוא וגוף האדם הנוגע בה ולד הטומאה הוא וענוש כרת אם נכנס למקדש:
שוטחין אותה בחיל. דעד כאן מותרין טמאין ליכנס כדתנן פ"ק דכלים:
על גב האיצטבא. בהר הבית שעשוי כולו איצטבאות כדאמרינן בעלמא הר הבית סטיו על גבי סטיו:
שיראו העם את מלאכתה. דשתים היו צריכין בכל שנה כדתנן במתני' ויתנדבו מעות לממונה על הפרוכות:
נירין. הן כלי האורגין שעולין ויורדין ופותחין השתי ונכנס הערב דרך הפתיחה ליצו"ש בל"ע והיו לה כל כך ליצו"ש מפני עובי החוטין שכפולין לכ"ד חוטין כדתנן ועוד מפני הכרובים שמציירין בה שני פרצופין כדאיתא בגמרא ומפני חילוק הציורין צריך מנין הליצו"ש כפי ידיעת האורגין וצא ובדוק ותמצא שכך הוא:
על כל ניר כ"ד חוטין. כלומר החוט העובר בכל ניר וניר ונקב ונקב של שזורין בו כ"ד חוטין ד' חוטין לכל נימה כדאיתא בגמרא:
ארכה מ' אמה ורחבה כ'. כך גובה ההיכל עד התקרה ורחבה עשרים כנגד עובה רוחב ההיכל והיא הפרוכת המבדלת בין ההיכל ובין קדש הקדשים תחת אמה טרקסין שהיה בבית ראשון ושתים היו וביניהם אמה:
ובשמנים ושתים ריבות. נערות שאורגות ומסייעות למלאכתה ואית דגרסי ומשמנים ושתי רבוא שמנה מאות אלף ועשרים אלף ככרין זהב היו מוציאין עליה להוצאותיה:
ושתים היו עושין בכל שנה. שתים היו צריכין כדפרישנא למקום אמה טרקסין וצריכין חדשות בכל שנה שמחמת עשן הקטרת משחירין:
ושלש מאות כהנים היו מטבילין אותה. גוזמא קתני ומקשו הכא למה היתה מקבלת טומאה והלא וילון אינו מטמא אלא מפני שהשמש מתחמם בו דאיתא פ"ק דביצה וא"כ פרוכת דליכא למימר בה האי טעמא שהרי אסורה בהנאה למה היתה טמאה ותירץ הראב"ד ז"ל דלאו פירכא היא דאע"ג דאסורה בהנאה מ"מ כיון שאם היתה של חול היתה ראויה לשמש להתחמם לפיכך אע"פ דהיא אסורה בהנאה מ"מ תורת כלי עליה וראיה לדבר דהא כלים של הקדש אע"ג דאסורין בהנאה מקבלין טומאה מפני שראויין לתשמיש ושם כלי עליהן:
אלו נאמר חוט. בפרשת תרומה כתיב ועשית פרוכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חושב שהיו בה ד' מינין ג' של צמר וא' של פשתן והוה מצי למיכתב ותולעת שני מעשה חושב וחוט משמע שכל מין ומין חוט אחד כדכתיב מחוט ועד שרוך נעל:
כפול לשנים. ואילו נאמר ושש משמע שני חוטין לכל מין:
שזור לשלשה. אלו כתיב ושש שזור משמע ג' חוטין לכל מין:
משזר לששה. ומדשני וכתב משזר מרבה כפלו של שזור:
ארבעה הרי כ"ד. וד' מינין הן שש חוטין לכל מין הרי כ"ד ולאורויי דכל כ"ד חוטין בעינן שזורין ביחד דלא תימא דכל מין ומין לעצמו ממשמעות דמשזר נפקא לן א"נ דמשזר דכתיב בפ' ויקהל הוא דדרשינן דהאי דכתיב בפרשת תרומה לגופיה איצטריך וכן כתבו התוס' פרק אין מעמידין גבי ואבני שהם:
תני שלשים ושנים. כל חוט הנכנס תוך עניבת הניר היו בו ל"ב חוטין שזורין לאחד וכן כל חוט וחוט והשתא מפרש היכי נפקא ליה:
משזר שמנה. דמשזר מרבה כפל של שזור וד' מינין ח' חוטין לכל מין הרי ל"ב:
קלוע לשלשה. דנכתוב קלוע וקליעה מג' חוטין היא כדתניא פ' לולב הגזול הדס קלוע כמין קליעה והיינו תלתא בחד קינא:
משזר תריסר. כדלעיל דמשזר מרבה על שזור כפלו:
מעשה חושב. כתיב בפרוכת:
מעשה רוקם. כתיב במסך:
פרצוף אחד. פרציף א' ושני פרצופין לקמן מפרש להו ר' יהודה ור' נחמיה:
ארי מכאן. מעבר זה הנראה למשכן:
וחלק מכאן. מצד חוץ והיינו פרצוף אחד:
ארי מכאן וארי מכאן. והיינו ב' פרצופין:
מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן. וכיון דכולה חדא צורה היא מקרי פרצוף אחד:
ארי מכאן ונשר מכאן. היינו ב' פרצופין דחלוקין הן ורש"י ז"ל פירש בפרשת תרומה כי האי תנא וז"ל מעשה חושב כרובים היו מצויירין באריגתן ולא ברקימה שהוא מעשה מחט אלא באריגה בשני כותלים פרצוף א' מכאן ופרצוף א' מכאן ארי מצד זה ונשר מצד זה כמו שאורגין חגורות של משי מעשה רוקם הצורות עשויות בו מעשה מחט כפרצוף של עבר זה כך פרצוף של עבר זה ע"כ:
גוזמא. שפת יתר שלא היו צריכין כל כך כהנים להטבילה:
תמן תנינן. במס' תמיד פרק ראוהו אחיו:
על גבי תפוח. הוא צבור גדול של אפר שהיה באמצע המזבח שהאפר מתקבץ שם כל זמן שיש מקום לסדר המערכה סביבו כל דבר מקובץ ועגול וגבוה קרוי תפוח ובמס' ע"ז כ"ז שלא נתן על התפוח:
גוזמא. הא דתני כשלש מאות כור ולא קא חשיב מתני' דהשקו את התמיד בכוס של זהב אע"ג דבפ' גיד הנשה חשיב לה דס"ל דלא הוי גוזמא דאין עניות במקום עשירות והכי איתא פ' ראוהו אחיו: