אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי שלמה סירליאו

פרק ז · הלכה ב

הלכה א

לפני סוחרי בהמה. בירושלים:

לעולם מעשר. בין בשעת הרגל בין שלא בשעת הרגל כן פירש רש"י ז"ל:

מעשר. שרוב בשר הנאכל בירושלים דמי מעשר לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשר שני שלו ונותן מעות המעשר הנותרים לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר ורוב הוצאת מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים כדגמר שם שם מעשר משלמים במס' מנחות והקשו בתוספות בפרק אלו מציאות וליחוש דמן המוכרים נפלו וכבר נתחללו קדושת המעות על הבהמה וי"ל דאזלינן בתר לוקחין דהוו רובא דמוכר אחד מוכר לכמה בני אדם ועוד דמוקמינן להו אחזקתייהו דהיו מעשר:

ובהר הבית לעולם חולין. ואפילו בשעת הרגל פירש רש"י ואע"ג שרוב מעות שבעיר מעשר שעולי רגלים מביאין מעות מעשרותיהן לאכלן בעיר לא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בתר רגל אלא אמרינן מלפני הרגל נפלו כאן וחולין הן והקשו בתוספות והא תנן לא יכנס אדם בהר הבית במעות הצרורין לו בסדינו א"כ מסתמא של הקדש הן ונפלו מן המביאין ללשכה בניסן וי"ל דאין אסור ליכנס אלא במעות צרורין לו בסדינו דנראה שנושא אותן לסחורה וגבאי הוא ובענין זה אפילו של הקדש אסור אבל בכיס שתחת בגדיו אפילו של חולין מותר ליכנס ובגמרא פריך וליחוש שמא נפלו מן הגזבר כשהוציא שקלי הלשכה לקנות קרבנות ומשני לה:

ובירושלים. בשאר שווקים שבה:

בשאר ימות השנה חולין. דרוב מעות שבעיר חולין:

ובשעת הרגל הכל מעשר. שרוב מעות העיר מעשר בזמן הרגל כדפרישנא ומפרש טעמא בגמרא דילן פרק אלו מציאות הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואם נפלו שם לפני הרגל כבר מצאום מכבדי השווקים ובתר בתרא אזלינן כדאמרינן התם והר הבית אין צריך להתכבד בכל יום שאין טיט ועפר נקלט שם מתוך שהוא משופע ועוד שאין אדם נכנס שם במנעליו, ובאבק שעל רגליו לפיכך אין אבק מצוי שם:

אברים עולות. דכיון שמנותחין כדרך שמנתחין העולה דתנינן לה במס' תמיד ותניא בתו"כ ובפ"ק דחולין אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים בידוע שהן עולות:

וחתיכות חטאות. דאין אוכלין בעזרה אלא חטאות ואשמות והיינו למי שעבר ואכלן דאי אכיל אותן ליום ולילה דלית בהו משום נותר:

זבחי שלמים. דרוב בשר הנאכל בירושלים זבחי שלמים:

תעובר צורתן. לא ישרפו הבשר בעודו במראיתו שהוא בזיון קדשים אלא יניחוהו עד שתפסד צורתו דהייני עיבור צורת מראית הבשר בלינת לילה א' וכיון שלן בלילה הוי נותר וטעון שריפה ובגמ' מפרש לה וכתב הרא"ש ז"ל דשלמים עיבור צורתן עד יום הג' דבהכי הוי נותר:

נמצא בגבולים. בערי ישראל:

אברים נבילות. שכן דרך לחתכה לאיברים ולהשליכה לאשפה:

וחתיכות מותרות. דודאי לאכילה קיימי ולקדרה ובגמ' מפרש נבלה דקתני למאי אי ללקות אי לאכילה ומותרות דתנן אי לענין אכילה או לענין דלא לקי אי אכיל לה:

עד שהוא מחללו על הבהמה. ומשעה ראשונה הוו מעות מחוללין:

היסח הדעת טעון צורה. טעון עיבור צורה לפי שהסיח דעתו מן החתיכות וקסבר כמ"ד בפ' כל שעה דהיסח הדעת פיסול טומאה הוי ואם יבא אליהו ויטהרנה שומעין לו:

מתני' אמרה כן. דהיסח הדעת פיסול טומאה הוא ולא פיסול הגוף דאי אמרת פיסול הגוף הוי אמאי בעי צורה הא הסיחו דעתן הכהנים מהאי בשר דאין מכירין אותו דבאומדנא דבי דינא הוא דאמרינן אברים עולות ואי פיסול הגוף הוי הא תנן כל שפיסולו בגופו ישרף מיד וכי האי גוונא נמי מוכח לה בפ' כל שעה:

ויאות. שפיר קאמר ר' הושעיא:

לאכלו אי אתה יכול. כלומר מתניתין דקתני תעבור צורתן מיירי אפילו בבשר דעומד מראיתו בו ונראה דנשחט היום ואשמעינן מתני' דאסור למיכליה שמא נתקלקלה צורתו דאמרינן ישנו מין בשר דעומד מראיתו בו אפילו נשחט אתמול ומשום דהדבר ספק דיותר קרוב לומר דנשחט היום ואסור לשרוף קדשים טהורים בעי עיבור צורה דבהכי שרפינן לה כדין והשתא דייקא כר' אושעיא:

אברים לוקין עליהן. משום נבלה לא תאמר איסור נבלה מספק ולא למלקות אלא דודאי נבלה הוי ולקי:

חתיכות מותרות לא ממש. בתמיה וברוב טבחי ישראל מיירי ובפ' גיד הנשה פליג רב ואמר דמותרות משום נבלה ואין לוקין עליהן ואזיל לטעמיה דס"ל התם בשר שנתעלם מן העין אסור:

אם היו מחרוזות. אם החתיכות היו מחרוזות שרו והכי איתא פ' אלו מציאות ובפ' גיד הנשה אמרינן דאפילו רב מודי דבחרוזין הוי סימן ושרי אע"ג דנתעלם מן העין והכא אליבא דר' יוסי ב"ר חנינא דאפילו הוו אברים דחמירי כיון דהוו חרוזים שרו באכילה ופסק הרמב"ם ז"ל פי"ט מה' פסולי המוקדשין רישא דמתני' וז"ל בשר הנמצא בעזרה איברים עולות וחתיכות חטאות והנמצא בירושלים שלמים והכל תעובר צורתו ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא וא"כ מה הועיל שתהא חזקתו עולה או חטאת. או שלמים למי שעבר ואכל ע"כ:

נתחלפו לו חושש. שלא ידע ממי לקח אסור ואע"ג דחד מינייהו מוכרת נבלה וט' מוכרין כשרה הא קי"ל בפ"ק דכתובות ופ"ק דפסחים כל קבוע כמחצה על מחצה דמי:

ולנמצא. בקרקע שאינו מקום קביעותו:

הולכין אחר הרוב. דכל דפריש מרובא פריש:

בשר הנמצא ביד גוי כנמצא בפליטא. ואי רוב טבחי ישראל נינהו שרי דשוינן ליה כמו פריש ומרובא פריש ואע"ג דגוי אוכל נבלות הוא כיון דמשתמר בידו ורוב טבחי ישראל הן ולא הכריזו טריפה היום מודי רב דשרי כדאיתא פ' גיד הנשה:

מקטע בסוסיא ומפיק לשוקא. היה חותך בשר סוסו ומוציאו לשוק למכור ורוב טבחי ישראל הוה:

הדא היא דא"ר יוחנן. בתמיה כלומר היכי מכשר ר' יוחנן דמשוי ליה כפריש כיון דמוחזק לאכול נבלות כל בשר שבידו קבוע מקרי דאע"ג דרוב טבחי ישראל הם הא איכא זה דמוכר בשר סוסו:

ומשני שראו אותו יוצא וכו'. בההוא דוקא מכשר ר' יוחנן וכתבו המפרשים דאם בא גוי ונטל לפנינו ולא ידעינן ממי נטל הוי כלוקח מן הקבוע ואסור אלא כשנמצא בידו וידענו דרוב טבחי ישראל הם אז נחשוב אותי כפריש ושרי:

לחד דרומאי. צוה לגוי אחד דרומי והביא לו:

לאו כולא מיניה מיסור מקולין דצפורין. לאו כל הימנו של טבח לאסור כל המקולין שהיונים לוקחין בשר מישראל ששוחטין ומוכרין ובנמצא ביד גוי שרי:

נחת לתמן. לבבל:

נחת משזגא אסקופתא גו נהרא. אסקופתיה בלשון יון כובע אישקופיא ירד לרחוץ כובע לנהר שהיה הבשר בתוכו ונפל הבשר משם כשהיה רוחץ הכובע ובפ' גיד הנשה אמרינן הוה מחזיר רישא ונפל מיניה וכו':

וסלק ליה חור. עלה בידו אחר:

אסור לך. רב לטעמיה דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור:

וחטפה דיותא. חטפו עוף ששמו דיה:

וטלקתיה. והשליכו ותשלך את הילד תרגם ירושלמי וטלקתה ית רביא:

גינאי. שם נהר כדאמרינן פ"ק דחולין פגע בו בגינאי נהרא:

שטף זיקין. שטף נודות:

יחכמון שפוכיא קוטריהון. יכירו שופכי היין קשריהן האיך קשרו הנוד דקשר הוי סימן באלו מציאות ואי של ישראל הן שרי ואי לא בעו מילוי ועירוי:

נקאביקא. שם איש:

אשכח בכנישתא קוליתא. מצא חתיכה שיש בה כליות בבית הכנסת שמתכנסין שם רבים ולא מקום תפילה שהיו באין לשם גויים להתוכח עם חכם הדור:

יחכמון סיקוריא עבידותן. לשון יון גרזן סיקוריא כלומר בעלי הגרזן יכירו חתיכתן וחתיכה הוי סימן באלו מציאות ויש ספרים דגרסי יחכמון נתחי עבידתון:

איסטרטא. שוק בלשון יון איסטרטיא:

ומשונית הים. שן שבתוך הים:

מסרטיה. איסטרטיא מקום שהולכין בו רבים והוא דרך המלך:

ומפלטיא. שוק גדול של מקח וממכר וזה איסטרטיא מצא ושרי משום יאוש:

ומשום רוב מהלכי דרכים משום שחיטה. דלא הוי נבלה דרובא ישראל נינהו:

עיגול דגובנין. עיגול של גבינה:

ואנא חמאי לרבנן. אני ראיתי לחכמים שהיו מכריזין אפילו היו מוצאין בפלטיא:

לא נסבתה. בתמיה דהא איכא יאוש ודאי ורבנן דמכרזי מדת חסידות היא:

מן הפיוסרוס ולפנים. קרן זוית שפונין בו למזרח ולמערב צפון ודרום שמו פיוסרס וכ"ש חוץ לעיר דאיכא יאוש טפי דדילמא משכחי ליה אינשין דלא מעלוי:

אפילו כן אשכח ולא נסיב. אע"פ שאביו היה מתיר הוא היה מחמיר על עצמו וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"א מה' גזלה ואבדה:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה