פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי שלמה סירליאו
פרק ו · הלכה ג
שעליהן היו מדיחין את הקרבים. כדאיתא בפרק לא היו כופתין:
של שיש נותנין עליו את האברים. להקטירן על גבי המזבח וקשה דתנן במס' תמיד פרק לא היו כופתין דהיו מוליכין הנתחים של עולה ומניחין אותן מחצי כבש ולמטה ותירץ הרא"ש ז"ל דהכא מיירי בעולת יחיד דפעמים שכהן אחד מקריב עולה לבד ומניח האברים על השולחן עד שמעלין זה אחר זה אבל תמידין ומוספין הכהנים הזוכין באברים מקבלין אותן מיד ומוליכין אותן לכבש ומניחין אותן מחצי כבש ולמטה והראב"ד ז"ל כתב דטעמא משום דזימנין דהוו נפישי קרבנות ולא היה הכהן המקטיר איברי עולות נדבה מספיק להקטירן לאלתר עד שימתין שיתעכלו קצת מהן על המערכה ואז היה מקבל מן המושיטין לו האיברים ומניחן על השולחן שאצל המזבח והכבש ולפיכך היה עומד במערבו של כבש כדי שלא יצטרך להפוך אחוריו כלפי המקדש כשהיה מקבל מן המושיטין ע"כ:
ועל של כסף נותנין עליו כלי שרת. דאמרינן במס' תמיד נכנסו ללשכת הכלים הוציאו משם תשעים ושלשה כלי זהב וכלי כסף:
אצל פתח הבית. לסוף האולם אצל פתח ההיכל:
על של שיש נותנין עליו לחם הפנים בכניסתו. ולא היו מניחין אותו שם אלא להראות שמעלין בקדש דעכשיו מניחין אותו על של שיש ומיד מכניסו בהיכל ומסדרו על של זהב אותו של משה ע"ה למ"ד אפייתו דוחה שבת:
ועל של זהב ביציאתו. עד שיוקטרו הבזיכין כדאיתא בפ' שתי הלחם ובגמרא מפרש דאיכא נמי בהיכל עשר שולחנות שעשה שלמה והכא לא מני להו משום דלא חשיב אלא אותן שמשתמשין בהן ובאותן של שלמה לא היו מסדרין כדאיתא בגמרא ובג' מפרש דאותן שמדיחין וכן אותן שמניחין האיברים אצל המזבח להקטירן וכן אותן שמניחין לחם הפנים בכניסתו אמאי הוו של שיש לתקנו של כסף כיון שאין עניות במקום עשירות:
שמעלין בקדש ולא מורידין. בפרק שתי הלחם יליף לה מקרא:
תני של כסף היו. איכא תנא דאמר של כסף היו ופליג אמתני' והכי אשכחן לר' יוסי בר יהודה דאמר פ' שתי הלחם שנים היו באולם אחד של כסף ואחד של זהב וכו':
לית כאן של כסף. לא שנינו במשנתנו אלא של שיש:
מפני שהוא מרתיח. ומסריחין הקרבים וא"ת והא אמרינן במס' שבת בפ' שואל דנותן בשבת על כריסו של מת כלי מקר וכלי מתכות אלמא דמקררי ולא מרתחי וי"ל כדאמרינן בפ' לא יחפור גבי חול לחמימי מחמם ולקרירי קריר כלומר דבר שהוא חם כגון קדרא כשטומנין בו לצורך השבת אותה ודאי מחמם ותופש לה החמימות אבל דבר שהוא קר אינו מחמם וה"נ בכסף דבר שהוא קר כמו המת הוא מקרר אבל דבר שהוא חם כמו הקרביים כשמוציאין אותן מן הבהמה הן חמין מחממין הכסף והוא מתחמם ואח"כ נכנס בקרביים החום של הכסף ואם היו נותנין אותן על שולחן הכסף שמא היה הכהן מתעכב מחמת שהיו עסוקין בהרבה מלאכות לא היו יכולין להקטירן מהר והיו באין הקרביים לידי סרחון וכן באותו שמניחין בו האברים אפשר שלפעמים לא היו זריזין כל כך ומרתיח:
ולא הסריח בשר הקדש מעולם. משנה היא במס' אבות פרק בתרא:
אין מזכירין מעשה נסים. כלומר אניסא לא סמכינן:
כך מוציאין אותו חם. וכיון שלא היה מתקרר אלא לעולם בחומו כשעת הוצאתו מן התנור יניחוהו בשל כסף דליכא למיחש שמא ירתיח דכשנתחמם הכסף או העץ מתקרר הדבר החם אז פועל בו החום ומתעפש:
שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו. שהוא חם ביום שנלקח מן השולחן והאי קרא בלחם הפנים כתיב בספר שמואל:
הם מעשה נסים. ולא סמכינן אניסא ואפשר שיבא ומתעפש ואע"ג דסדורו מבפנים היה בזהב ולא חיישינן להתעפש שאני התם דגזירת הכתוב הוא דשולחן שמסדרין עליו לפני ה' להוי דזהב ועוד דשם מקום מצותן מגין עליו הנס שלא יתקרר כלל כדי שלא יתעפש שיאכלו אותו הכהנים וכדי שיראו הכהנים דמשולחנו של מקום קא אכלי מגין עליו וסילוקו נמי היה חם אבל ההוא דאולם לא הוי במקום מצותו וחיישינן דלמא מתקרר ויפעל בו החום ולא סמכינן אניסא דכתיב לא תנסו את ה' אלהיכם ובפ"ק דיומא גבי הא דתניא לא היו מניחין אותו לאכול דברים המביאין לידי קרי פריך ולא זה אחד מן הנסים הנעשים בבית המקדש דתנינן תמן לא אירע קרי לכהן גדול ביוה"כ ומשני ר' אבין על שם לא תנסו וגו' והיינו תירוצא דהכא ור' יוסי בר אבון משני דההיא מתני' דאבות במקדש ראשון ומתני' דיומא במקדש שני והכא לית להו תירוצא דר' יוסי בר בון אלא מתני' דאבות במקדש שני נמי מיתנייא אלא טעמא על שם לא תנסו וכדפרשינן ובגמרא דילן במס' תמיד פ' לא היו כופתין מייתי לה ופריך הכי מכדי אין עניות במקום עשירות נעבדו דכסף נעבדו דזהב כלומר ההוא דאולם שמניחין עליו לחם בכניסתן להיכל לאשמעינן דמעלין בקדש להוי דכסף דלבסוף יניחו על של משה דזהב וזה שנותנין עליו האברים להווי דזהב וכן הנהו דקרביים אבל ההוא דנותנין עליו כלי שרת דהוי של כסף לא קשיא דההוא לא משמש לעבודה אלא להכנת כלים בעלמא ומשני מפני שהוא מרתיח ואיכא דמפרשי התם דלא פריך אשולחן דאולם דמניחין לחם הפנים בכניסתו אלא אשולחן דקרביים דוקא הוא דפריך וגרסינן האם במתני' גבי שולחן דאולם אחד של כסף וכו' וליתא דהא בפ' שתי הלחם גרסינן של שיש ועוד דבגמרא דהכא משמע בהדיא דאכולא מתני' פריך הילכך ההיא דתמיד נמי הכי מיפרשא וכן פירש שם המפרש מפני שהוא מרתיח את הלחם ומתחמם וממהר להתעפש ע"כ והוא הולך על דרך פירושנו:
לא היה שם לחם. טהור אלא טמא מהו להכניסו לשבת הבאה:
תמיד. ואפילו פסול דטובא תמיד כתיבי גבי לחם הפנים והכי תנן בפ' כיצד צולין חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין וחד מינייהו לחם הפנים ועוד נראה לפרש לא היה שם לחם חדש שלא אפו בשבת זו מהו להניח הישן של שבת שעברה כגון לסלקו והדר לסדרו לקיים מצות ביום השבת יערכנו ואסיקנא דשרי וזה עיקר דלפירוש קמא מאי קא מיבעי להו מתני' היא ועוד נראה דשייכא הך בעייא לסוגיין דלעיל דכיון שהוא חם בשעת סילוקו אע"ג דישן הוא הוי חדש:
ואם תאמר חמשה בדרום וחמשה בצפון. כלומר חמשה מימין הפתח וחמשה משמאל הפתח דפתח ההיכל במזרח נמצאו ה' שולחנות בדרום:
חמשה בימין לשולחנו של משה. בפרק שתי הלחם מפרש דתרי דרי הוו שולחן משה באמצע ופליגי תנאי לקמן אי ראשן וארכן לצד ארכו של בית דהיינו מזרח ומערב או ארכן לצד רחבו של בית ומשמע דהאי תנא סבר דצפון ודרום היו מונחים ואורך השולחן שתי אמות ורחב הבית עשרים נמצא שעשר של צד צפון יש להן דין צפון ועשר של צד דרום יש להן דין דרום וכשתשים חמשה שולחנות מצפון לדרום בשורה אחת וריוח שתי אמות ומחצה ביניהן לשל משה והדר שורה אחרת מן הצד האחר של שולחן משה נמצא שולחן משה באמצע וכיון דאי אפשר לצמצם שיהא סמוך ראש שולחן לראש שולחן ובהכרח נשאר הפסק וריוח בין שולחן לשולחן נמצאו נכנסין קצת מהשולחנות לגבול העשרה אמות דרומיים ומש"ה ס"ל להך תנא דלא היו מסדרים אלא על של משה וא"ת לוקי חמשה מימין הפתח לצד דרום כיון דלא היו מסדרין עליהן וי"ל דהתם כל החמשה היו לצד דרום שלא כהלכה אבל הכא תחלת סדרן בצפון ובהדי צפון שדינן להו אלא שנמשכין קצת לדרום וכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן:
ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים. במלכים בבנין שלמה ע"ה עליו מיעוטא הוא:
על כולם היה מסדר. האי תנא סבר דמזרח ומערב היו מונחין בתרי דרי והתם בפ' שתי הלחם מפרש דהיו מופלגין מן הכותל שתי אמות ומחצה ואמה דרוחב השולחן שתי אמות ומחצה בין שורה זו לשורה האחרת ואמה דרוחב השולחן הרי שבשבעה אמות של רוחב הבית נכנסין כל השולחנות ושולחן של משה היה לצד מערב משוך מהן בין אויר שבין שורה לשורה ובכה"ג מקרי ימין ושמאל ואורך השולחנות משולחן משה עד סופן כמו י"ג אמות בקירוב או י"ב ומחצה ושיעור ערך עשרים יש להם דמחצי הבית ולפנים מונחין כדאיתא לקמן ורש"י ז"ל פירש הטעם כנגד שני הכהנים המסדרין שסילוק של זה בסמוך לסדור של זה ולהלוך שני בני אדם בעי ב' אמות ומחצה:
והשולחנות ועליהם לחם הפנים. בד"ה בבנין שלמה ובפ' שתי הלחם מפרש דת"ק דס"ל דלא מסדר אלא על של משה מפרש האי קרא כנגד שתי שולחנות שהיו באולם בסופו כדתנן במתני' שהיו מניחין על של שיש בכניסתו ועל של זהב ביציאתו ופירש רש"י ז"ל בפ' שתי הלחם דמ"ד על כולן היינו פעמים על זו ופעמים על זו ונכון הוא:
מזרח ומערב היו מונחין. כל עשר שולחנות בתרי דרי:
כולן ראויין לשירות. כדפרישית:
נמצא שולחן בדרום. כדפרישית דמשוך קצת לדרום ופסול וכיון דעל החיצון לא מסדר לא היה מסדר אלא על של משה:
מנורה בצפון. לקמן אמרינן דעשר מנורות עשה שלמה ונראה דברוחב הקנים בראשה של מנורה היו בה ב' אמות כמדת השולחן וכי מנחי מנורות ארכן לרחבו של בית בתרי דרי נמשכין לצפון כמו בשולחן ופסולה החיצונה ומשום הכי לא מסדר אלא על של משה ובפ' שתי הלחם אמרינן דפלוגתייהו דר' ור' אלעזר בר שמעון תליא במנורה של משה היכי הוה מנחא דר' סבר מזרח ומערב מונחין ור' אלעזר סבר צפון ודרום מונחין ונראה דהילכתא כר' דמזרח ומערב מונחין חדא דקי"ל הלכה כר' מחברו ועוד דמחלוקת בברייתא וסתם במתני' הלכה כסתם מתני' ובפ' שתי הלחם תנן כל הכלים ארכן לארך הבית ובסדר תמיד נמי תנן מצא שתי מזרחיים דולקין וכן דעת התוס' והראב"ד ז"ל ואני תמה על הרמב"ם ז"ל שלא פסק כן בפ"ג דהילכות בית הבחירה אלא כר' אלעזר בר שמעון ואחר מצאתי סעד לדבריו דגרסינן פ' הקורא עומד אמר רבא אמצעי שקרא הרי זה משובח דתניא אל מול פני המנורה יאירו מלמד שמצדיד פניהם כנגד נר מערבי א"ר יונתן מכאן שאמצעי משובח ופירש רש"י ז"ל סבר לה כמ"ד התם במנחות דנרות צפון ודרום היו עומדין ואמצעי הוי נר מערבי לפי שפונה כלפי קדש הקדשים שהוא במערב ושאר הנרות פונין כולן כלפי נר האמצעי שהוא מערבי והיינו דכתיב אל מול פני המנורה יאירו ונמא שאמצעי משובח ע"כ וכיון דאשכחן דר' יונתן קאי כר' אלעזר הוו להו תרי לגבי ר' ואין דבריו של אחד במקום שנים ואע"ג דסתם משנה כר' הא קי"ל כרבא דבתרא הוא ורבא נקיט כר' יונתן והרי"ף ז"ל פסק במס' מגילה מימרא דרבא כנ"ל להעמיד דברי רבינו ז"ל:
השולחן היה נתון מחצי בית ולפנים. נראה דהך ברייתא מיתנייא בשולחן של משה ובמשכן דארכו עשרים עד הפרוכת ושלשים עם י' של הפרוכת ולפנים עד קרשי מערב כדאיתא בברייתא דמלאכת המשכן:
מחצי בית ולפנים. נמצאו עשר אמות פנויין מן המזבח לצד פתח:
משוך מן הקרן ב' אמות. פירשו התוס' דהאי מן הקרן פירושו מן הכותל וחסר הסופר ומחצה והכי איתא ביומא פ' אמר להם הממונה ב' אמות ומחצה והתם נמי גרסינן משוך מן הכותל:
ומנורה בדרום. כלומר וכן מנורה לצד דרום משוכה מן הכותל ב' אמות ומחצה:
היה נתון לפנים מן הבית. לפנים מהנחתן של שולחן ומנורה לצד הפרוכת:
חלק את הבית מחצה. כלומר היה נתון מזבח הזהב באמצע האויר שבין שולחן למנורה בעינן שהוא היה חולק רוחב הבית מחצה לכאן ומחצה לכאן:
ולפנים משוך קימעא. כלפי צפון אע"פ שנתון באמצע מ"מ משוך משהו מצד פנים לצד הפרוכת כלפי צפון שהיה דומה למזבח העולה שמונח בצפון:
כלהון משליש הבית ולפנים. השתא חשיב כל הבית בהדי קדש הקדשים וכן כתב גאון ז"ל השתא חשיב כל הבית בהדי קדש הקדשים וברישא דתני מחצי בית ולפנים לא חשיב אלא עד הפרכת וכ"כ התוס' פ' שתי הלחם:
מנורת הזהב ונרותיה לבער בערב. גבי אביה כתיב בד"ה:
ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט. בד"ה בבנין שלמה ונראה דת"ק יתרץ האי קרא לבערם לנוי אבל לא למצוה שאמרה תורה:
זהב סגור. מפרש ביומא בשעה שמוכרין אותו נסגרות כל החנויות שמוכרין הזהב:
והפרח והנרות. באותה פרשה כתיב ופירש רש"י ז"ל בפירושו לד"ה כנגד הפרח שהוסיף משה בפרשת בהעלותך עד ירכה עד פרחה שלא נאמר בפרשת תרומה:
והנרות. הן כמו בזיכין לתת בהן שמן קריזוליש בלע"ז ובפ' שתי מדות מפרש אם עשויין מגופה של מנורה או בפני עצמן:
והמלקחיים. צבתים קטנים שמגביהין הפתילה לישבה על פי הנר כהוגן או לחלקה בשעת דישון והטבה:
הוא כלתו לזהבו של שלמה. כדמפרש שאלף ככר העמידן על אחת:
ולא חסרה כלום. אלא דינר ובשמנים פעם היכי אמרת דאלף ככר הכניסו אלף פעמים לכור עד שעמדו על ככר אלמא בכל פעם חסר ככר:
עד דלא קם על בורייתה הוי חסר סגי. עד שלא נצרף ונזקק יפה שלא עמד על ברירותו וזיוו היה חסר הרבה בכל פעם:
מדהוה קאים על בורייתה לא חסר כלום. כלומר כיון שצרפוהו בזמן שלמה כל כך לא חסר כלום אלא דינר ובשמונים פעם ואיתא להך מילתא בפ' הקומץ רבא: