אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי שלמה סירליאו

פרק ד · הלכה ד

הלכה ג

דברים ראויין לקרבנות צבור. מפרש בגמרא קטרת:

ינתנו לאומנין. אומנין הבונין בדק הבית נותנין להן הסממנין בשכרן ויוצאין לחולין אע"פ שאין דבר אחר נכנס תחתיו דקסבר הקדש מתחלל על המלאכה:

לא כך היא המדה. מפרש בגמרא טעמא דבן עזאי דס"ל אין הקדש מתחלל על המלאכה אלא עביד כדתנן ברישא במותר קטרת:

ומחללין אותן על מעות האומנין. אותן סממנים הראויין לקטרת:

מתרומת הלשכה. ה"ג מתרומת הלשכה ובמותר הקטרת דהיינו רישא גרסינן ולוקחין אותה מהן מתרומה חדשה והכי איתא בפ"ק דכריתות וטעמא דהך סיפא להכשירה לצבור קא מיירי ואומנין דקתני הכא אומנין בונין בדק הבית הן ורישא להכשירה לניסן קא מיירי:

המקדיש נכסיו. הראויה לגבי מזבח שהן תמימין ובגמרא איפליגו אימוראי אי במקדיש שאר נכסים עם עדרו מיירי דוקא או דאקדיש עדרו בלחוד או בזה ובזה:

ר' אליעזר אומר. בגמרא פליגי אימוראי אי טעמא דר"א משום דס"ל דסתם הקדשות לבדק הבית או משום דס"ל דאין אדם חולק את נדרו:

ודמיהן יפלו עם שאר נכסים. דמי זכרים ודמי נקבות עם שאר נכסים דאקדיש לבדק הבית:

לצריכי שלמים. לאותן שהן צריכין שלמים:

ימכרם. המקדיש גופיה בלא מום וקדושתייהו דנקבות יקח בהן עולות המקדיש גופיה ובגמרא יליף לה מקראי ומפרש בגמרא:

שלמים ויביא בדמיהן עולות. בגמרא יליף לה מקרא וימכרם המקדיש גופיה ואע"ג דנקבות קדושייהו עולות למוכר הוו כדיליף מקראי ומפרש בגמרא דס"ל כר' שמעון אליבא דר' שמעון בן יהודה דמקדיש נקבה לעולתו דקדשא קדושת דמים ואינה עושה תמורה:

שר' אליעזר השוה מדותיו. השתא משמע משום דקאמר בין זכרים בין נקבות ימכרו:

ור' יהושע חלק. דבזכרים קאמר יקרבו עצמן ובנקבות קאמר ימכרו ויביאו בדמיהן עולות ולא קאמר דירעו עד שיסתאבו ובגמרא מפרש לה:

המקדיש בפירוש כדברי ר"א. שאמר בהמתי ונכסי לבדק הבית הרי פירש שבהמה ונכסים הכל להקדש אחד והיינו לבדק הבית:

והמקדיש סתם כדברי ר' יהושע. שלא אמר אלא הריני מקדיש נכסי דעתו להקדיש כל דבר למה שהוא ראוי:

ה"ג ר' אלעזר אומר ימכרו לצריכי אותו המין ול"ג ר' אליעזר דמוכח בגמרא דס"ל כר' יהושע:

ויביא בדמיהן עולות. והיינו דלא קרבו אינהו גופייהו דהא כולהו חזי עופות לעולה ושמן נמי מתנדבים לר' טרפון ויין נמי כדאיתא בפרק המנחות והנסכים וסולת למנחות משום דילפינן כולהו מקראי:

ר' יוחנן אמר קטרת. וס"ל דפיטמה בחולין כשר כדלעיל:

באומן של בתי אבטינס. ולעולם דפיטמה בקדש וכדלעיל ור' אושיעא ס"ל כר' יוסי בר חנינא ולא חש לפירכא דפ"ק דכריתות דס"ל דמתני' ארישא סמיך דתנן ולוקחין אותה מתרומה חדשה:

אלא על המעות. וטעמא משום דקטרת קדושת הגוף אית בה ומש"ה מחמירינן כולי האי אבל שקלים דיהבינן לבית גרמו ולכל השנויין לעיל מודי דאין בהן אלא קדושת דמים וקשה הא תינח לר' יוסי בר חנינא אלא לר' יוחנן וריב"ל דחמרי קטרת נמי אינה אלא קדושת דמים ואפילו הכי קאמר בן עזאי דאין קדושת דמים מתחלל על המלאכה א"כ שקלים אע"ג דקדושת דמים הן היכי יהבינן לכל הנהו דלעיל תירצו בתוס' במעילה פרק ולד חטאת שאני תרומת הלשכה דלב ב"ד מתנה עליה אבל לא שייך לומר לב ב"ד מתנה בהקדש נדבת יחיד ואפילו הקדיש למסרו לצבור ע"כ וכתב הרא"ש ז"ל ושמואל דאמר התם בונין בחול ואח"כ מקדישין וטעמא הוי משום דאין הקדש מתחלל על המלאכה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא מתחלל כדדריש מקרא בפ' בתרא דתמורה לא מקרא דשמואל אלא כר' עקיבא דשמואל מצי סבר אפילו כר' עקיבא והא דקאמר ר' עקיבא הכא דהקדש מתחלל על המלאכה שאני הכא דאין נותנין אותה לאומנין להשתקע בידן דחוזרין ולוקחין אותה מן האומנין אלא כדקאמר בן עזאי וקאמר דאפילו בכי האי גוונא אין הקדש מתחלל על המלאכה אבל לכשישתקע מעות של הקדש ביד האומנין ויצאו לחולין מודה ר' עקיבא דאין הקדש מתחלל על המלאכה ע"כ:

תמן תנינן. פרק יש בקדשי מזבח במס' תמורה:

שסתם הקדשות לבדק הבית. מפרש לקמן:

בדק הבית חל על הכל. מפרש התם לאיתויי שיפוי ונבייה שאם הקדיש אילן לבדק הבית אם שפאו יש מעילה בשפוים ויש מעילה בנביית עלין שלו נבייה קרוי מה שמחדש האילן בלשון תרגום יונתן וכשנושרין בימי החורף הוויין לזבל:

ומועלין בגידולין. התם מפרש כגון הקדיש חמורה לבדק הבית מועלין בחלבה הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה משא"כ בקדשי מזבח:

ואין בהן הנייה לכהנים. למעוטי קדשי מזבח דחטאת ואשם בשרן לכהנים ועולה נמי עורה לכהנים וקדשים קלין חזה ושוק לכהנים ובכור כולו נאכל לכהן ומנחות נמי אחר נטילת הקומץ מותרן לכהנים:

דר' אליעזר היא. הא דתנא סתם הקדשות לבדק הבית ר' אליעזר דמתני' היא דס"ל דימכרו ודמיהן לבדק הבית קא אתו וזכרים נמי ימכרו לבדק הבית אלא כיון דראויין לעולה הוויין עולות דכל הראוי למזבח אינו יוצא וכו' ואילו ר' יהושע ס"ל דלמזבח אקדשינהו ומש"ה זכרים עצמן הוו עולות ונקבות ימכרו לעולות בלא מום ואע"ג דהקדש מזבח הם ס"ל לר' יהושע כר"ש נקבה לעולה לא קדשה הכי מפרש לה לר' יוחנן לקמן ושאר נכסים דלא חזי למזבח אזלי לבדק לבית:

ואיש כי יקדיש את ביתו קדש. סיפא דקרא והעריכו הכהן דאיכא פדיון:

אם בבית דירה. במידי דלא שייך ביה מזבח:

הא במה אנן קיימין במקדיש את נכסיו. ואפילו במידי דחזי למזבח ור' יוחנן ס"ל כר' חנינא:

במה פליגין במקדיש נכסיו. ר' זעירא פליג אדר' חנינא וס"ל דאפילו ר' אליעזר סבר סתם מקדיש בהמה למזבח מקדיש לה והכא היינו טעמא משום דהקדיש נכסיו בהמות וקרקעות ועבדים וס"ל לר' אליעזר דאין אדם חולק את נדרו חציו לחדא קדושה וחציו לקדושה אחריתי ומדשאר נכסים לאו לקדשי מזבח בהמה נמי לאו לקדשי מזבח ור' יהושע סבר כיון דכתיב לכל נדר אפילו אקדיש נכסיו בהמה ועבדים עדרו כולו הוי עולה וכדלקמן:

במקדיש עדרו כל עמא מודו שהוא למזבח. דאפילו ר' אליעזר מודה דלא שביק אינש קדשי מזבח ומקדיש לקדשי בדק הבית דאע"ג דאיכא נקבות הואיל וחזיין כל הנקבות למזבח אמרינן סתמייהו למזבח וזכרים יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ודמיהן עולה הואיל ואיכא למימר כל הנדר למזבח וכן פירש רש"י ז"ל פרק יש בקדשי מזבח והך סברא אית ליה לרב אדא בר אהבה התם:

במה פליגין במקדיש עדרו. דר' אליעזר סבר אין אדם חולק את נדרו ומדנקבות לאו עולות זכרים נמי לאו עולות ור' יהושע סבר אדם חולק את נדרו זכרים לעולה נקבה לדמי עולה ורש"י ז"ל פירש לשלמים ליכא למימר ולקרבו בלא פדיון דכיון דאיהו אכיל להו אתי לידי מעילה דמסתמא לא אמר שלמים נינהו וכיון דהקדיש הכל אינו יכול ליהנות מהן ע"כ ואין צורך דלקמן אמרינן דר' יוחנן סבר בין בזו בין בזו מחלוקת ואיהו גופיה אמר לקמן דר' יהושע מקרא יליף לה דכולהו הוו עולה ונקבה נמי קדשה לעולה דגבי עולת העוף חזיא ולכולהו אימוראי הוי האי פירושא:

אבל במקדיש את נכסיו כל עמא מודו שהוא לבדק הבית. דכיון דשאר נכסים לא שייך בהו מידי למזבח מודה ר' יהושע דאדרבה כיון דבהן הוי לבדק הבית הכל הקדיש לבדק הבית ולהך סברא דר' בא קשיא היכי תני ר' יהושע ושאר נכסים יפלו לבדק הבית הא לדידיה לא אקדיש אלא עדרו ואיכא למימר דה"ק ואם בהקדשו הוו שאר נכסים בר מעדרו כענין שאמר נכסי הקדש יפלו הכל לבדק הבית וכדאמרן עוד קשה דתני ר' אליעזר ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית ולדידיה אפילו לא הקדיש אלא עדרו ס"ל לר"א דלבדק הבית אזיל בפ' יש בקדשי מזבח פריך להך קושיא ומשני לה דאשכחן תנא דתני הכי בדר' אליעזר ודמיהן יפלו לבדק הבית ולא תני עם שאר נכסים:

על דעתיה דר' זעירא ניחא. דבהא פליגי תנאי דבהמה למזבח חזיא:

וקשיא על ר' בא. דהיכי אמר כ"ע מודו שהוא לבדק הבית והא תמימין הן וקי"ל המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה:

כאומר לא יהו אלא לבדק הבית. ומשני נעשה כאומר לא יהו אלא לבדק הבית כיון דסתם לדברי הכל ימכרו כלומר למאי דחזי ודמי הכל יפלו לבדק הבית:

על דעתיה דר' יוחנן לא שניא היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו מחלוקת. ר"י ס"ל דבין בזו ובין בזו מחלוקת וטעמא דר' אליעזר סתם הקדשות לבדק הבית ור' יהושע ס"ל סתם מקדיש בהמה למזבח וכדלעיל:

שפדאן תמימן. פדאן לעצמו ולא להקריבן ע"ג המזבח:

יצאו לחולין. ומותרין ולדן וחלבן ובשרן בשחיטה:

ומתני' אמרה כן ולדן וחלבן וכו'. בפרק יש בקדשי מזבח תנן קדשי מזבח ולדן וחלבן אסור משא"כ בקדשי בדק הבית ובפרק שני דבכורות מפרש דקדשי מזבח דאסר ולדן בדאיעבר לפני פדיונן ואתיליד לאחר פדיונן דלית להו תקנתא לקרבינהו מכח קדושה דחויה קא אתו לפרקינה לא אלימי למתפיס פדיונן אבל נתעברו לאחר פדיונן ולד צבי ואיל נינהו ומותרין וחלבן נמי דתניא גבי פיסולי המוקדשין תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב ותנן משא"כ בקדשי בדק הבית ואחר פדיונן משמע דכולהו שרי ויצאו לחולין:

שפדאן תמימים והוממו. וכיון דהוממו יצאו לחולין דלא חזו תו למזבח וחל הפדיון ובהא הוא דתנינן דשרו ולדן וחלבן:

ומתניתא אמרה כן ולדן וחלבן אסור. ברייתא היא וקשיא להא דלעיל דולדן וחלבן מותר אלא הא בהוממו והא בלא הוממו:

האיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית. דתנן במתני' לר' אליעזר סתם הקדשות לבדק הבית ואפ"ה ימכרו לצרכי עולות ואע"ג דר' יהושע פליג עליה לא פליג עליה אלא דלמזבח אקדיש והן עצמן יקרבו עולות בלא מכירה כדלעיל וטעמא דר' יוסי דתנן בגמ' תמורה דקדשי בדק הבית שהתפיסן לקדשי מזבח לא עשה ולא כלום והיינו דכי אדקשינהו למזבח בעודן קדושין לבדק הבית לא חל דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואין להן בו אפילו טובת הנאה אבל כי פרקינהו קנאן המזבח מטעם כל הראוי למזבח וכו' הלכך דמי דמזבח נינהו ובתמימים מיירי כיון דתנא במתני' דנמכרים וחלין בהו קדשי מזבח ואי ס"ד דלא יצאו לחולין לא שייך בהו חלין קדשי מזבח דהא בקדושתייהו קמייתא קיימי ולבדק הבית נינהו כדתנן דלא עשה ולא כלום:

כן בעלי מומין קדושת מזבח וכו'. לעולם מהכא לא תידוק דתמימין יצאו לחולין ולעצמו אלא דוקא להקריבן ע"ג המזבח ודקשיא לך היכי חייל עלייהו קדושת מזבח היינו לגיזה ועבודה דקדשי בדק הבית שרו בגיזה ועבודה מן התורה והשתא דאקדשניהו למזבח תפיס מאי דשייר בקדשי בדק הבית והאי דנקט בעלי מומין משום דסתם קדשי בדק הבית הוו בעלי מומין דאילו תמימים אסור להקדישן דאיכא עשה וכן כתב הגאון כן בעלי מומין דאינון קדשי בדק הבית וכו' וכי אמרינן דקדשי בדק הבית שהתפיסן לקדשי מזבח לא עשה ולא כלום היינו להפקיע גופן מבדק הבית וכי פדאן ונתן דמיהן לבדק הבית תפיס קדושת מזבח בגופייהו ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דהלכות מעילה דקדשי בדק הבית מותרין בגיזה ועבודה מן התורה ובפ"ה דהלכות ערכין כתב דקדשי בדק הבית נפדין תמימין:

תני הפריש נקבה לעולתו וכו'. מייתי לה הכא משום דאמרינן לקמן ר"ש ור' יהושע אמרו דבר אחד:

לעולתו לפסחו ולאשמו. הני כולהו בעינן זכר:

עושה תמורה. דס"ל דנחת עלייהו קדושת הגוף דהא אקדשינהו ואם המיר בהם תמורתן קריבה עולה ולא הוכשרו לפדיון אלא במום וירעו עד שיסתאבו ואם מתו יקברו ולקמן מפרש טעמא דהאי תנא:

לעולתו עושה תמורה. מפרש לקמיה משום דשייך שם עולה בנקבה גבי עולת העוף ולא שייך האי טעמא בפסח ואשם:

אינה עושה תמורה. דלא נחתא עליה קדושת הגוף כיון דגופה לא חזי לאותו שם:

נקבה בעוף כשרה. כדאמרינן בפ"ק דחולין ובתו"כ תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף:

טעמא דר"ש. ואליבא דר"ש בן יהודה דאפילו בעולה נמי אינה עושה תמורה וכ"ש בפסח ואשם דאינה עושה תמורה:

אם מינו חלוק עליו. כגון היה חייב בן שנה כמו גבי מצורע ונזיר דכתיב בהו כבש לאשם והביא בן שתים יצא דהא חזי לקרבן אשם אבל הביא בן שלש לא יצא ואפילו היה חייב בן שנתיים כגון אשם גזילות ואשם מעילות נמי לא יצא דזקן הוא ופסול לקרבן:

כ"ש מין שאינו מינו. דבעינן זכר באשם ופסח וזו היא נקבה ובגמרא דילן איתא דר"ש ס"ל דבן שנה והביא שנתיים או בן שתים והביא בן שנה אינן קדושין כל עיקר וכי קאמר הכא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו:

ר"ש. אליבא דר' שמעון בן יהודה:

דר' יהושע אמר נקבה לעולה לא קדשה. דהא איהו ס"ל דאקדשינהו לעולה לר' יוחנן וקאמר תמכר בלא מום:

כן אמר ר"ש. אליבא דר"ש בן יהודה:

לא קדשה. ומש"ה אינה עושה תמורה דאינן קדושין אלא קדושת דמים ותנן בקדושת דמים דהיינו קדשי בדק הבית אינן עושין תמורה:

אין תימר קדשה קדושת הגוף. לדברי ר' יהושע מפרש דאי ס"ל לר' יהושע קדוש קדושת הגוף ירעו הול"ל כדפרישנא והכי איתא בגמרא דילן דר' יהושע אית ליה דר"ש אליבא דר"ש בן יהודה:

ה"ג א"ר אין אני רואה. וסיפא דברייתא דלעיל היא:

בפסח. דעושה תמורה כת"ק:

שהקדש פסח בא שלמים. דמותר פסח קרב שלמים כדאיתא בפרק מצרפין ואע"ג דאמרינן התם דשלמים דפסח דוקא זכר וילפינן לה ממיעוטא דקרא שאני הכא משום חומרא דקדשים כיון דשם שלמים מהנו בעלמא לנקבה גבי פסח שייך קדושת הגוף בנקבה ועושה תמורה:

ולא אראה את דברי ר"ש. קושיא היא דכי היכי דקאמר אין אני רואה דברי ר"ש בפסח משום טעמא דפסח קרב שלמים ה"נ לימא גבי אשם אין אני רואה דבריו לפי שהקדש אשם בא עולה דמותר אשם קרב עולה כדתנן לקמן פי"ג שופרות ודמי להקדיש נקבה ובגמרא דילן נמי פ' ואלו קדשים הכי פריך ולימא אין אני רואה דברי ר"ש באשם וכו':

א"ר אבין אם הקדש פסח בא שלמים וכו'. אי אמרינן דמקדיש נקבה לפסחו דקדוש קדושת הגוף ועושה תמורה שכן מותרו הוא עצמו קרב שלמים כדתנן לעיל פ' מצרפין שאם אבד פסחו והקריב אחר ואח"כ נמצא הוא עצמו קרב שלמים אבל גבי אשם תנן פרק ואלו קדשים אשם שכיפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה וכיון דקיל דלא אשכחן דאיהו גופיה קרב מש"ה ראה רבי דבריו של ר"ש באשם:

מהו כדון. מעתה מ"ט דת"ק גבי אשם דבשלמא גבי עולה עושה תמורה משום טעמיה דר"ש דגבי עולת העוף אשכחן נקבה וגבי פסח משום טעמא דר' דמותר פסח קרב שלמים הוא גופיה אלא גבי אשם מאי טעמיה:

ההן אמר הקדש דמים קדוש. כיון דאשכחן דמפריש נקבה לאשם דמדמיה אתי אשם כדתנן התם המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביאו בדמיה אשם וכיון דקדישא קדושת דמים ומקריב אשם מדמיה הואיל ונחית עלה קדושת דמים נחית עלה קדושת הגוף נמי ועושה תמורה:

ההן אמר הקדש גוף קדוש. ר' סבר הקדש גוף הוא דקדוש דוקא ועושה תמורה אבל הקדש דמים אינה עושה תמורה והיינו טעמא דאשם וטעמא דפסח היינו משום דגופיה אתי שלמים וכן עולה נמי אשכחן דגופיה קדשה בשום מקום ונחתא עליה קדושת הגוף לעשות תמורה:

הכל קרב עולה. כל מה שיתנדבו סתם לעולה אזלי בין הקדיש נכסיו ובהמתו ובין לא הקדיש אלא עדרו לחוד:

לרבות את הנקבות ת"ל בקר. דאפילו כי התנדבו נקבות לעולה הוא דאזלי דבקר נקבה נמי היא:

בבקר לרבות בעלי מומין. דימכר ואזיל לעולה ולא תימא דקדושתו לבדק הבית ובי"ת יתירא קא דריש:

זכר ואת אמרת בקר לרבות את הנקבות. כלומר היכי אתיא דרשא דיתורא ועוקר קרא דכתיב בהדיא זכר תמים ודחייא בעלמא היא דקרא דבבקר קאי בשעת הקדש וזכר תמים דקאמר בשעתא דמקריב הוא דקאמר:

מה ביניהון. מ"ט דר"ע דקאמר דר' יהושע חלק מדותיו ור' אליעזר השוה מדותיו והא מדותיהם של זה ושל זה שקולים ואין טעם מכריע לנטות לזה מלזה דהא לר' אליעזר זכרים עולות קרבי ולר' יהושע נמי ונקבות לר"א זבחי שלמים ולר' יהושע נמי ואי משום יליף מקרא דהכל קרב עולה קאמר דיבואו בדמיהן עולות ולר"א רצו מביאים בדמיהן אבנים לבדק הבית דהא לבדק הבית אזלי הא בהא שוין מדותיו דר' יהושע טפי מר' אליעזר ואי משום דלר"א דמי הכל אזיל לבדק הבית ולר' יהושע אזלי בהמות למקדש ולמזבח אליבא דמ"ד דבמקדיש עדרו דוקא מחלוקת הא שניהן שוין הן ואפילו למ"ד במקדיש נכסיו נחלקו ולר' יהושע בהמות אזלי למקדש ולמזבח ושאר נכסים לבדק הבית בהא לא שייך חלק מדותיו דלא שייך בשאר נכסים קדשי מזבח:

שיבטא דכרכרא ביניהן. כלומר טעמא דר"ע דראה דברי ר' אליעזר לאו משום דמדותיו שוין דלר' יהושע נמי שוין אלא דלעולות ושלמים הקרבין לגבי מזבח לר' אליעזר מתוקנים יותר מלר' יהושע דדילמא ספק הוא אי אקדשינהו למזבח או לבדק הבית ולר' אליעזר מתוקן זה לשון אחר ועיקר דאר' פפייס מקשה דמה בין בפירוש לסתם דבפירוש נמי לא קאמר אלא בהמתי ונכסי להקדש וסתם אמר נכסי להקדש ובהמה נמי בכלל נכסי ומתרץ שיבטא דכרכרא ביניהון דכי קאמר בהמה בהדיא אשווייה כמו שבטא דכרכרא שהוא קצת תיקון שיבטא דכרכרא רשמילין בלע"ז כי ההיא דאמרינן בכרכר ושובטים עץ מלא שבטים דקים שנפתחים הליטולוש ומשוה השתי ומניחו בכרכר שקורין רילא"ר כך פירש רש"י ז"ל בפ' כלל גדול ופירש בערוך בערך כרכר יש לאורגים עץ או עצם שראשו חד ונקרא כרכר ודומה למחט של סקאין וכך שמו בלשון יון כרוכידי ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט בו החוטים ומישבם ביושר ומקרב הקנים המבדילין בין החוטים העליונים והתחתונים ומיד נוחים להתפרק העליונים מן התחתונים ונפתחת נפש המסכת לירות בתוכה חוט הערב ע"כ הרי שזה הכלי הוא שיהא נוחה יותר האריגה שלא יהו כרוכין החוטים ובלאו האי כלי נמי הן אורגין אלא שהוא בקושי וה"נ לר' אליעזר איכא שיבטא דכרכרא שהקרבנות מתוקנים יותר ולר' יהושע אינן מתוקנין ור"ע הכי קאמר רואה אני את דברי ר"א שבכלל דבריו דברי ר' יהושע ובדברי ר' יהושע אין נכללין דברי ר' אליעזר כן נראה לעניות דעתי ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ג דהלכות ערכין כר' אליעזר ותימה הוא ואולי משום דאמרינן לעיל דר"ש ור' יהושע אמרו דבר אחד וסבר דשיטה היא ואין הלכה כשיטה ואינו מחוור אלא נראה משום דר' עקיבא קלסיה:

הכל קרב עולה. דס"ל לר"א כדרשא דר' יהושע דלעיל מקרא דכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה הכל קרב עולה:

יכול אפילו עופות. יכול אפילו היה בהקדש סתם שמנים וכו' ואפילו עופות שיקריבום כיון דחזו למזבח:

ת"ל בבקר וכו'. ד' מיעוטי כתיב ג' ביתי"ם ווי"ו דובעזים דלכתוב בעזים כדכתב בכשבים אלא לדרשא קא אתי חד למעוטי יינות וחד למעוטי שמנים וחד למעוטי סלתות וחד למעוטי עופות דלא יקריבום אלא יביא בדמיהם עולות דצריכי כל הני מעוטא דאי ממעטי עופות ה"א שאני עופות דליתניהו בצבור משא"כ ביינות סלתות ושמנים דאיתנהו בצבור ואי ממעטינן יין דלא אשכחן ליה קרבן לחודיה בתורה מה שאין כן בעופות ואי ממעטינן שמן דליתנהו בעיניה משא"כ בסלתות ואי ממעטינן סולת דלית ביה צורך גבוה לחודיה בצבור משא"כ בשמן דאשכחן ליה במנורה:

ת"ל בבקר ולא עופות. הכי קאמר קרא כל נדריהם סתם ואפילו אין בו רוח חיים כיון דחזי למזבח תקריבו מהם עולות בהמה דוקא ובתו"כ קתני דרבנן דהיינו חכמים דסברי כר' יהושע פליגי עליה ואמרי דימכרו ויפלו דמיהן לנדבה דבקר וכו' לא קאי אתקריבו אלא ארישיה דקרא לכל נדריהם וכו' כשהנדר היה בהמה דחייל בה שם עולה ולא דבר דחשיב שאין בו רוח חיים ועוף אין בו רוח חיים חשיב דהכשרו בסימן אחד והתם מפרש מאי איכא בין רבנן ור' אליעזר:

תמן א"ר יוחנן טעמיה דר"ש וכו'. דקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דלעיל אמר דטעמיה דר"ש דנקבת בהמה דקדשה קדושת הגוף ועושה תמורה וירעו וכו' היינו משום דאשכחן דנקבה כשרה בעוף ומשום דאשכחן זה השם קדשה גבי בהמה קדושת הגוף אע"ג דאיהי גופה לא חזיא וא"כ גבי עופות ושמנים וכו' דאינהו גופייהו חזיין להיות כליל עולה כ"ש דהו"ל למימר דקדשי קדושת הגוף וירעו וכו' והיכי קאמר ר' יוחנן דמתרצא טעמיה דר"א בהאי קרא והא כיון דסבר דקדושת מזבח קדשינהו יסתאבו הוה ליה למימר והיכי תני ימכרו וכו' דמשמע דלא קדשי אלא הקדש דמים וכיון דר"א דריש כר' יהושע בכל הקרבנות ואע"ג דר"א דריש בבקר למעוטי עופות וכו' הא גבי עולה נמי כתיב זכר תמים ואפ"ה תפסו קדושת הגוף וכתיב בהו רעיה וכ"ש הכא כיון דחזו למזבח וקדושת מזבח אקדשינהו לר"א דחיובא דעולות רמא עליה רחמנא כיון דקתני יביא א"כ היכי קתני ימכרו בלא מום וכ"ת מאי יסתאבו שייך גבי עופות ויינות וסלתות וכו' איכא גבי עופות נקטעה רגלה או יבש גפה דאע"ג דאמרינן אין תמות וזכרות בעופות הני ממעטינן להו בתו"כ מקרא דומן העוף וכן גבי שמנים יינות וסלתות כגון שנטמאו או יין שהעלה קמחים או שהחמיץ וכדלקמן וכן סולת דהתליעה דמבעיא לן בפ' כל קרבנות הצבור אי לקי בהו משום מקדיש בעלי מומין וכן שמן עד שיבאיש וא"ת והא ר' יהושע סבר תמכר בלא מום תריץ שאני נקבה של בהמה דלא חזיא לעולה לגבי מזבח וכיון דלא חזיא סבר דלא קדשא אלא קדושת דמים כדלעיל אבל הנהו דאינהו גופייהו חזיין הוה לן למימר דיקדשו קדושת מזבח וירעו עד שיסתאבו במאי דשייך גבי עופות ובאחריני עד שיסתאבו וכדפרישית:

לא היא ולא דמיה. כדמפרש ואזיל:

ואיתאמרית יאות. דהא איכא מ"ד דאפילו בנקבה נמי בעינן ירעו ונתפרשה בטוב בבית המדרש:

בבקר ולא עופות. וגזירת הכתוב הוא:

לפדותו אי אתה יכול. דאין פדיון לעוף כדאמרינן בריש המנחות והנסכים דכי כתיב פדיון בבהמה כתיב וכ"ש שמנים וסלתות דלא דמו לבהמה דאין להן פדיון אי אקדישנהו קדושת הגוף ואם אתה אומר דירעו עד שיסתאבו א"כ הוה ליה קדושת הגוף ואין להן פדיון ובטל קרא דאמר דכל נדריהם תקריבו עולה בבקר לכך לא קדשה אלא קדושת דמים ונמכרין בלא מום ולוקחין בהו עולה אבל לעיל גבי בהמה דיש לה פדיון מצינו למימר מגו דנחית עליה שם קדושה בנקבה בעלמא נחתא עלה קדושת הגוף ועושה תמורה וירעו וכו' דאין בזה פסידא שהרי יש להן פדיון וכדפרישית:

חבריא בשם ר' יוחנן וכו' טעמיה דהדין תנא. דאמר לעיל המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו דקדשא קדושת הגוף ועושה תמורה:

דכתיב ואם כל בהמה וכו'. ולא מייתי לה לעיל ונטר ליה עד הכא אלא משום דלעיל בעי לפרושי אלו תנאי דסברי כר' יהושע דהיינו ר"ש והכא משום דבעי לאתויי אידך דר' זעירא דדמיא לאידך דר' זעירא דאמר כל שאינה ראויה ליקרב לא היא ולא דמיה קדושה קדושת דמים וה"נ קאמר הכא כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אחר אינה עושה תמורה יצתה נקבה וכו' ור' יוחנן מפרש טעמא אחרינא בהאי תנא:

ואם כל בהמה טמאה. בפרשת תמורה כתיב וס"ל לר' יוחנן בפרק בתרא דתמורה דהאי קרא בקדשי מזבח מיירי דאפילו קדשי מזבח בעי העמדה והערכה כדאמרינן התם ונקבה נמי קדשי מזבח הוי דהא נתפסת בקדושת הגוף ועושה תמורה:

מה ת"ל טמאה. דאי לאשמעינן בעלת מום עובר כיון דכתיב אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' סגי טמאה לאותו השם כגון נקבה דטמאה לגבי עולה וממירין וכו' וקאמר בהדא כתיב והעמיד והעריך והא נקבה אינה בכלל העמדה והערכה דאמרינן בפרק בתרא דתמורה דבעל מום מעיקרו לא בעי העמדה והערכה משום דכתיב אותה ואע"ג דהאי קרא התם בתמורה דרשינן ליה לבעל מום קבוע מדכתיב אשר לא יקריבו ממנה שאין קרבין ממנה לעולם יצא בעל מום עובר שקרבין ממנה לאחר זמן משמע דאפילו בבעל מום קבוע איכא העמדה והערכה ועושין תמורה ה"מ כי קדם הקדשן למומן אבל הכא קדם מומו להקדשו דהא כי אקדשה נקבה הואי וכתיב אותה והכי תנן בפ"ב דבכורות ופירש רש"י ז"ל התם דמסתברא דקרא בקדם הקדשן למומן מיירי דרוב שמקדישין למזבח מקדישין תמימין או בעל מום עובר ע"כ והך בעל מום מעיקרו היא וכיון דגריעא פודין אותה אפילו היכי דעבר ושחטה ואמאי תקבר כנ"ל וכן כתב הגאון בהדא כתיב והעמיד והעריך והא אינה בכלל העמדה והערכה דהא כתיב אותה למעוטי בעל מום מעיקרו ע"כ:

כל שאינה ראויה ליקרב וכו'. ר' זעירא מפרש ליה לקרא כריש לקיש דאמר התם דבקדשי בדק הבית מיירי ואינן עושין תמורה והנהו בעו העמדה והערכה ודריש הכי כי לא יקריבו ממנה בשום זמן דבעלמא מום קבוע הויא והקדישה לבדק הבית דקאמר רחמנא בערכך הכהן וכו' דשרי להחליפה ברצון הכהן דאין בה איסור תמורה ומינה נמי דאינה עושה תמורה:

יצתה נקבה וכו'. דכיון דאיכא נקבה בעולת העוף יש בה איסור תמורה והתפסת תמורה:

הרי הרובע והנרבע. דפסילי בכל קדשים שבעולם דמזבח ואפילו בעוף כדאיתא בפ"ק דחולין:

והרי עושין תמורה. דאתקש משחתם למום בם וכיון דבעל מום ממיר הכא נמי רובע ונרבע והא דלא פריך מבעלת מום עובר שעושה תמורה משום דהא איכא עוף דדוקין שבעין וכיוצא בו כשרין בעוף ובעל מום קבוע ניכר אינו ממיר אלא א"כ קדם הקדשו למומו ואילו רובע ונרבע אין מומו ניכר וליכא משום הקריבהו נא לפחתיך אלא דרחמנא פסיל להו וקשה לי דהכא משמע דברובע ונרבע תפסה תמורה ואילו בריש תו"כ משמע דלא תפסה תמורה גבייהו וי"ל דהכא אליבא דר"ש קיימי ור"ש לא דריש רובע ונרבע ממן הבקר ומן הצאן אלא מטעם כי משחתם בהם מום בם דהשחתה משמע דבר ערוה וע"ז וכיון דאיתקוש לאיפסולי איתקוש נמי לאתפוסי בתמורה דכיון דבעל מום נתפס לתמורה ה"נ רובע ונרבע והיינו דבר ערוה כדאיתא בריש אין מעמידין ואע"ג דבתו"כ משמע דר"ש דריש דרשא דמן הבקר ומן הצאן דקאמר אם נאמר רובע למה נאמר נוגח כבר פירשו התוס' בריש פרק כל האסורין דלדבריהם דרבנן קאמר וליה לא ס"ל:

לא אמרתי אלא טמאה ממום. כי אמרי אנא דהיכא דאינה קריבה לא כאן ולא במקום אחר דאינה עושה תמורה לא אמרתי אלא במום ניכר לעין יצתה נקבה דאע"ג דמומה ניכר בעין ראויה ליקרב בעולת העוף:

וקשיא בהדא כתיב והעמיד והעריך. כלומר אי הוה כתיב והעמיד והעריך גבי טמאה שפיר כדקאמרת אבל השתא דכתיב גבי לא יקריבו ממנה קרבן לה' עליה קאי ועלה קא מסיק בערכך הכהן והדרא קושיין דרובע ונרבע לדוכתין ולא משני לה אלא טעמא דהאי תנא כדאמרן לעיל דס"ל להאי תנא הקדש דמים קדוש:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה