פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי שלמה סירליאו
פרק ד · הלכה ב
פרה. פרה אדומה דחטאת קריה רחמנא:
ושעיר המשתלח. כלומר שני השעירים נלקחין מן התרומה שאין ידוע על מי מהם יעלה הגורל לשם וקי"ל אין הגורל לעזאזל קובע אלא א"כ יהא ראוי לשם והא דתני שעיר המשתלח אע"ג דאין קונין אותו לחודיה אלא שניהן כאחד כדפרישית דאין הגורל קובע לעזאזל אלא משום דבעי למיתני פרה וכבש שעיר המשתלח תני רישא נמי פרה ושעיר המשתלח:
ה"ג ושעיר המשתלח ולשון של זהורית. ופירש הרמב"ם ז"ל והסמ"ג דהיינו הלשון שבין קרניו שהיה מלבין ובו היה נראה כפרת היום לכן בא מתרומת הלשכה וקשה דבסיפא תנן כבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו באין משיירי הלשכה וכי תימא דתרי לשון של זהורית הוו חד קשור בסלע וחד קשור בין קרניו וההוא דקשור בסלע הוא דתנן דאתי מתרומת הלשכה ליתה דהא התם בהר חולקו כדתניא בפ' שני שעירי ולא מסתבר דמעיקרא קונה הלשון לחצאין לכך נראה דלשון של שעיר כולו בא משיירי הלשכה ולשון דקתני ברישא בלשון זהורית של פרה אדומה מיירי וכן פירש הרא"ש ז"ל דכתיב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה וה"ה לעץ ארז ואזוב דאתו נמי מתרומת הלשכה דכולהו מכשירי אפר פרה הן אלא משום דבעי לפלוגי בין לשון דפרה ללשון דשעיר המשתלח תנא לשון ומאי דשיירי במתניתין תני בברייתא והכי איתא התם בגדי כהנים ובגדי כ"ג ועץ ארז ואזוב ושני תולעת באים מתרומת הלשכה כבש פרה וכבש שעיר המשתלח באין משיירי הלשכה אבא שאול אומר וכו':
כבש פרה. דתנן פ"ג דמס' פרה וכבש עושין מהר הבית להר המשחה כיפין ע"ג כיפין וזו צורך בנין הוא ולכך בא משיירי הלשכה דהיינו השיירים דאין מועלין בהן שפורסין הקטבלאות על גבן:
וכבש שעיר המשתלח. דתנן פ' שני שעירי וכבש עשו לו מפני הבבליים ופי' רש"י ז"ל מעלה עשו לו שהיא גבוהה ויוצא דרך אותו הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים לנגוע במשלח שהיו מתלשים בשערו:
ואמת המים. פי' הרא"ש ז"ל אמת המים העוברת בעזרה אם צריכה תקון והרמב"ם ז"ל פ"ד דה' שקלים כתב אמת המים שבירושלם וכן נראה דגרס לעיל שילהי פ"ק אין מקבלין מהן לא לאמת המים ולא לחומת העיר וההוא אמת המים דירושלם קאמר דמוכחינן לה מקרא ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים:
וכל צרכי העיר. כגון לתקון מעיינות העיר ותקון רחובותיה ושמירת העיר וטעמא דמילתא דירושלם כולה יש לה קדושה שאוכלין בכל העיר מעשר שני ובכורות וקדשים קלים ולחמי תודה כדתנן באיזהו מקומן, וחומת עזרות והמזבח בגמ' פליגי בהו איכא מ"ד דאתי מבדק הבית והכי משמע מקראי דכתיב בס' מלכים דבין כסף עובר דהיינו כסף השקלים כמו שתרגם יונתן וכסף ערכין וכסף נדבת בדק הבית דכולהו הוו לבדק הבית וכסף שקלים דאמרינן דאזיל לבדק העזרות היינו שיירי לשכה דמקדישין אותן דהא אמרינן אין מעילה בשיירים:
מה היו עושין בה. הנותר על תיקון צרכי העיר אם נשתייר עוד מה היו עושין בה:
לוקחין יינות. בשעת הזול ונותנין לחנוונים למכור ביוקר והשכר שמשתכרים החנוונים כפי שיתני הגזברים עמהם:
אין משתכרים בשל הקדש. בפ' בתרא דכתובית מפרש טעמא אין עניות במקום עשירות וגנאי הוא להקדש להזדקק לזה והכא מפרש טעמא דדלמא מפסידין ונמצא הקדש מפסיד:
אף לא בשל עניים. התם מפרש טעמא משום דילמא מתרמיא עניא וליכא למיתבא ליה והכא מפרשי טעמא כטעמא דהקדש דילמא מפסדי ועניים מפסידין:
מותר התרומה. מה שנשאר בקופות גדולות וקטנות בכ"ט באדר כשבאים לתרום החדשים הנותרים בתוכן משנה שעברה:
רקועי זהב צפוי לבית קדשי הקדשים. מחפין בהן הרצפה והכותלים ובגמרא מפרש דהך סברא ר' ישמעאל קאמר לה דצפוי כלי שרת חשיבא לה ובכתובות משמע דכלי שרת היינו כלים שמשרתין בהן על מזבח החיצון ובגמרא דהכא משמע דבגדי כהונה נמי הוי כלי שרת ונראה דטעמא דר' ישמעאל ור' חנינא סגן הכהנים היינו משום דתלתא קראי כתיבי במעות שקלים חד והיה לבני ישראל וחד לזכרון לפני ה' וחד לכפר על נפשותיכם התרומה הוי לכפרה דהיינו לקרבנות צבור מותר התרומה הוי לזכרון ואשכחן גבי צפוי דכתיב זכרון גבי מחתות קרח וכן גבי זהב התנופה דמלחמת מדין כתיב זכרון והיינו דעבדו מינייהו ציפוי וכלים שמשרתים על המזבח וגבי בגדי כהונה נמי אשכחן זכרון דכתיב ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לזכרון לפני ה' ושיירים הוי לבני ישראל דהיינו לחומת העיר ולכל צרכי העיר ור' עקיבא פליג עליה וסבר דלזכרון צורך קרבן קאמר כדכתיב מנחת זכרין ומש"ה קאמר לעולת קיץ:
מותר פירות. בגמרא מפרש לה לקיץ המזבח כשהמזבח בטל לוקחין עולות הבשר למזבח והעורות לכהנים וקרי לה קיץ מפרש בפ"ק דשבועות כמו פירוקין שאדם אוכל בקנוח סעודה ומשמע בגמרא דמותר זה דהוו לקיץ:
כלי שרת. בפ' בתרא דכתובות דמפרש כלים שמשרתים בהם על המזבח מפרש דנפקא ליה לר' ישמעאל מדכתיב ואת שאר הכסף ויעש בו כלים לביתה כלי שרת איזה כסף שיש לו שיירים הוי אומר זו התרומה שיירים הן חולין והיינו הנותר בלשכה בשעה שתורמין אותה ודריש ליה כאילו כתיב כסף שארי כסף כסף שיש לו שיירים ומותר תרומה כתרומה:
מותר נסכים. בגמרא מפרש לה:
זה וזה לא היו מודים בפירות. ר' חנינא ור' עקיבא ובגמרא מפרש לה:
של שעיר המשתלח בסלע. לשון שבין קרניו כדאמרינן במתני' ומשקלו ד' זוזין וזוז שש מעות:
ושל מצורע בשקל. דכתיב ביה ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומשקלו חצי סלע דכל שקל האמור במשנה ובברייתא חצי סלע כמו שפרש"י ז"ל בפרק הזהב:
ושל פרה ב' סלעים. ופירש גאון הטעם משום דבעיא כובד שתהא כבדה ותפול בתוך עומק האור דכתיב אל תוך שריפת הפרה ובפ' טרף בקלפי אמרינן דאם היה הלהב כמו עמוד זקוף למעלה ונתן הלשון של זהורית שם פסול דלא נגע אל שריפת הפרה:
בשני סלעים ומחצה. דהיינו עשר זוזים משום כובד ואית דמפקי לישנא וגורסים בהדיא עשר זוזין ונפקא מינה שחייב אדם לומר בלשון רבו:
המלמדים את הכהנים הלכות שחיטה. ואע"ג דשחיטה כשרה בזר מ"מ לא היו מניחים לאחרים לשחוט:
קבלה וזריקה. עבודות של כהנים נינהו:
מגיהי ספר העזרה. שקורא בו המלך במוצאי שביעית כדאיתא בסוטה ובפרק בתרא דכתובות גרסינן מגיהי ספרים שבירושלים ופרש"י ז"ל ספרים של כל אדם ואדם שאסור להשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה וראו ב"ד שהיו מתעצלין בדבר והפקירו תרומת הלשכה לכך:
שני דייני גזלות. בפ' בתרא דכתובות מפרש דהיינו שני דייני גזירות אדמון וחנן בן אבישלום וקרי להו התם גזרות שגוזרין גזירות על הגזלות:
משיירי הלשכה. דהיינו הנותר בלשכה בכל תרומה ותרומה ובגמרא דילן אמרינן דנוטלין שכרן מתרומת הלשכה:
בפרוכות. ב' פרוכות היו מבדילות בין היכל לקדש הקדשים של מקדש שני במקום אמה טרקסין שעשה שלמה בבנין ראשון ואנשי הגולה עשו את ההיכל גבוה מאה אמה כדתנן במדות ואין בנין של עובי אמה יכול להתקיים בגובה כזה ולהרחיבו לא היו יכולין לפי שמקצרין את ההיכל או את קדש הקדשים ועשו שתי פרוכות וביניהן אמה כדאמרינן במס' יומא ואותן פרוכות נעשות מתרומת הלשכה:
מבדק הבית. משום דתחת בנין הן עשוין וכדפרישית ולקמן מסקינן דאבני היכל ובניינו היו מלשכת בדק הבית ובכתובות מסקינן דפרוכות דבבי דהוו לצניעות דכו"ע מודו דהוו מתרומת הלשכה:
יהודה בר גרוגרות. אמורא הוא ובפ' בתרא דיומא מייתי ליה:
מזבח הזהב. כלי הוא ולא בנין שאינו מחובר לאדמה ויכולין לטלטלו לפיכך בא ממותר נסכים:
ובזיכי לבונה. של לחם הפנים:
וכלי שרת. שמשרתין בהן על המזבח החיצון:
ממותר נסכים. כר"ע היא דס"ל דמותר נסכים לכלי שרת ולקמן מפרש מאי מותר נסכים:
מזבח העולה. דהוא בנין בא משיירי הלשכה השתא קס"ד כר"מ דאמר מועלין בשיריים:
חוץ לעזרה. כגון חומת העיר ומגדלותיה:
באין מלשכת בדק הבית. וכמ"ד אבני ירושלם מוענין בהן דהיינו כי נשרו אבל לא נשרו אין מועלין שלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכרב דפ' האיש מקדש ולקמן משבשינן לה ומתרצינן לה:
מועלין בהם. אאבני מזבח בעי וכי יש מעילה בשיירים דהא אמרת דמזבח העולה וכו' באין משיירי הלשכה ושיירי לשכה חולין הן ובמס' שבת תנן נמי דבעי גניזה וקשה ליהודה בר גרוגרות דתני הכי:
אלא בתוך שנתן. עד שיגיע ניסן אחר שיהיו להן שקלים דלא הוצרכו אז אלה שיירים דהא טעמא דר"מ משום שמא יצטרכו להן לבסוף הוא כדאמרינן לעיל ואילו אבני מזבח והיכל שנשרו דקנויים הם מכמה שנים ובחוץ לשנתן פשוט דמודי דאין מועלין דהא לא שייך ההוא טעמא ועוד דבהדיא תניא בתוספתא ומועלין בהם כל שנתן עברה שנתן אין מועלין בהם ע"כ ואדר"מ קיימי התם ואנו ס"ל דמועלין בהיכל ובעזרה ומסיק לה בתיובתא להא דתני יהודה משום הך קושיא והא דתניא בפ' האיש מקדש מועלין בעתיקין דברי ר' מאיר ומשמע כל מי שלא שקל אשתקיד כבר תרצה רש"י ז"ל בפ' הזהב שכתב דהמביא אחר שנתרמה תרומה השלישית דנותנו לשופר של תקלין עתיקין אע"ג ששקליו מן שנה זו ובהנהו עתיקין מיירי ר"מ וטעמו של רש"י ז"ל דתנן לעיל פ' בג' פרקים תורמין ובשלישית לא היה מחפה והטעם דקאזלי לשיירים דהא בכל פרוס נמי אם טעה ושמט הקטבליות כולן נעשו שיירים ופסולין לקרבן לרבנן דאין מועלין בשיירים הלכך דינו של רש"י ז"ל מוכרח הוא דמשם ואילך עתיקין חשיבי אע"ג דהן תוך שנתן ושיירים חשיבי ור' יהודה אית ליה דרבנן ומש"ה קאמר דעתיקין דומיא דחדתין שיירים נינהו ואין מועלין ור"מ דפליג על עתיקין דומיא דחדתין הוא דאילו שיירים דחוץ לשנתן פשיטא דאין מועלין בהן כדאמרינן הכא ותניא בתוספתא הכי הלכך אית לן למגרס הכא איפכא וגבי מזבח והיכל גרסינן באין מלשכת בדק הבית דאפילו בבניינו מועלין בו וההיא דריב"ז דפ' כל שעה כבר איפלגו בה התם אביי ורבא עלה דההיא ובחוץ לעזרה גרסינן באין משיירי לשכה וכדתנן במתני' וירושלם אינה קדושה ולית בה מעילה כלל אפילו אבנים שנשארו ובני בבל שראו ברייתא זו משובשת גרסי איפכא ובפ' בתרא דכתובות הכי איתא אבני מזבח וההיכל והלשכות והעזרות באין מלשכת בדק הבית חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר באין משיירי הלשכה כמו ששנינו חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר באין משיירי הלשכה ע"כ והא דתנן בפ"ק דנדרים כאימרא כדירים כירושלים הוי נדר ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום ותניא בברייתא אפילו אמר כירושלים לא אמר כלום לאו משום דפליגי אי ירושלם קדושה או אינה קדושה אלא הא פרישו עלה בירושלמי דבהכי פליגי דרבנן סברי דכי קאמר כירושלם כקרבנות הנאכלין בכל העיר קאמר ומתפיס בנדור הוא ור' יהודה סבר דעד דיאמר דבר הקרב בירושלם לא משמע אלא כירושלם עצמה וירושלם אינה קדושה הלכך לא אמר כלום וההוא דתניא בפ' האיש מקדש דלר"מ אבני ירושלם מועלין יחידאה היא דהא התם אבוה דר' ישמעאל בר רב יצחק תני לה ולא מיתניא בי ר' חייא ור' הושעיא ואמרינן בעלמא לא תותביה בי מדרשא ולא סבירא לן כוותיה דהוא סבר בדר"מ דלעולם מועלין קאמר ולא ס"ל לתלמודא הכי בפ' בתרא דכתובות והתימה על הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכותיו דאבני היכל וכו' באין משיירי הלשכה דהיינו גירסא דהכא דאסקי לה בתיובתא והניח גירסא מחוורת דגמרא דילן והתוס' ז"ל בפ' האיש מקדש הרגישו הקושיא של הנוסחאות וז"ל וי"ל דבהא פליגי דההיא דכתובות כמ"ד אין מועלין בשיריים וכמ"ד ירושלם אינה קדושה וה"ק אבני מזבח והיכל דקדושים באין מבדק הבית דקדוש כמו כן וחומת העיר דאינה קדושה משיירי הלשכה בא וההיא דמס' שקלים דאמר דמזבח והיכל באין משיירי לשכה סבר דמועלין בשיירי לשכה ולכך עושין מהן דבר קדושה וכ"ש מבדק הבית דקדיש טפי חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר ומגדלותיה באין מבדק הבית כלומר אף מבדק הבית דקדוש קדושה גדולה דקסבר ירושלם קדושה ע"כ ותמהני עליהן דהא אסקינן לה בתיובתא להך גירסא דתני יהודה דכולהו סברי דירושלם אינה קדושה וההיא דנדרים ירושלמי יוכיח וקי"ל כרבנן דאפילו תוך שנתן אין מועלין בשיירים ובהלכות מעילה פסק הרמב"ם ז"ל אין מועלין בשיירי לשכה וחזר בו ממה שפסק בהלכות שקלים:
מעכבין את הקרבן. אם עקרום גויים או שברום כענין מעשה יונים וכ"ש אם ניטל הכיור או נשבר דמעכב הקרבן דאין לך שום עבודה בלא קידוש ידים ורגלים דכתיב בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו' וקסבר ר"מ דכולהו מכשירי קרבן נינהו ודמי לד' מינין שבלולב דמעכבין זה את זה:
אין לך מעכב אלא כיור וכנו בלבד. לא נפסל קרבן אלא כשנשבר או נהרס הכיור דקי"ל דאין רחוץ ידים ורגלים פסול לעבודה וחייב מיתה ואם אין כיור אין כאן קידוש אבל הדלקת מנורה וקטרת מצות אחריני נינהו ולא תלי בקרבן הלכך לא מעכבין את הקרבן:
נוכח מעכב. כגון מנורה דכתיב בה ואת המנורה נוכח השולחן ואי לא הויא נוכח פסולה כ"ש אי ליתה לעיקר:
צלע מעכב. כגון שולחן דכתיב ביה והשולחן תתן על צלע צפון ואי לא הוי לצד צפון מעכב:
שימה מעכבת. כגון פרוכת דכתיב בה וישם את פרוכת המסך ובמזבח הזהב נמי כתיב וישם את מזבח הזהב לקטרת בפרשת פקודי ובכיור לא פליגי אמוראי דפשיטא דפסולה העבודה בלא קידוש הכיור ולר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא דאמרי נוכח מעכב מנורה מעכב ולא שולחן ומזבח הזהב ולמ"ד צלע מעכב שולחן ומנורה מעכבים אבל לא פרוכת ומזבח הזהב ולא אתי לא כר"מ ולא כחכמים:
כאן בעבודה שבפנים כאן בעבודה שבחוץ. כלומר כולהו ס"ל אי כר"מ אי כרבנן ור"מ ורבנן דפליגי היינו שעבד עבודת חוץ דהא קאמרי מעכבין את הקרבן היינו משום דקסבר ר"מ גמרי ממשה משבעת ימי המילואים דלהקריב קרבן בחוץ ערך שולחן ומנורה ופרוכות ומזבחות ורבנן סברי מצות אחריני נינהו ולא שייכי אהדדי ואימוראי מיירי בעבודת פנים כלומר בעבודתן שעליהן שהן בפנים כגון הדליק מנורה וערך שולחן והקטיר קטורת במזבח הזהב ולא היו במקומן במדבר ואע"פ שהן גלולין הפרוכות אי אהני עבודתן או לא למר נכח דוקא מעכב ומנורה הוא דאית בה עיכובא אבל לא עיכוב שולחן ולמר אפילו בשולחן אבל לא במזבחות ולמר אפילו במזבחות ופרוכות גלולים כנ"ל פירוש השמועה ואני לא היה לי בענין הזה לא רב ולא עוזר אלא מה שסייעוני מן השמים:
שחצות גדולה. גסות הרוח ויהורא כמו אנשי שחץ היו דמס' שבת:
היה עומד. היה קיים כשבא כהן אחר לעשות פרה אחרת היה סותרו והיינו גסות הרוח שמעשה האחר היה בטל אצלו:
שתי פרות עשה. שמא בזמנו נטמאו כהנים רבים במלחמות הוצרכו לאפר ב' פרות:
סלסול. ענין שררה והראשונה כשהוציאה בכבש שמצא הוציאה ולא סתר אותו אבל השניה משום דאין עושין ב' פרות כאחת עשה לה כבש בפני עצמו ומשום סלסול:
זיזין וכותלים. בצדי הכבש היה מעקה שלא יציצו למטה הכהנים ההולכים בכבש ויטמאו בקבר התהום שמאהילין במקום טומאה כשמציצין חוץ לכבש והכבש עשוי משום קבר התהום שהיה בנוי כיפין ע"ג כיפין כדתנן במס' פרה:
יציצו. יסתכלו כמו מציץ מן החרכים:
אלא אם רוצה יהא מפסיד שלו. שיהא ההקדש קרוב לשכר ורחוק להפסד ושרי דלא אסיר ריבית אלא בכספך ואכלך המיוחד לך:
דבר זמינא. שם איש:
מדלא דיתמי. נכסי יתומים:
ואגרא דתרויכן שרי. דלא אמרינן דאין משתכרין בשל הקדשות ושל עניים אלא משום הפסד אבל אי ליכא הפסד שרי ובפ' איזהו נשך אמרינן דליתומים רחוק להפסד וקרוב לשכר שרי:
כולה דר' ישמעאל. ת"ק דמתני' דתנן דעושין בה רקועי זהב ר' ישמעאל קאמר לה ומתני' ה"ק עושין בה רקועי זהב וכו' דר' ישמעאל אומר מותר תרומה לכלי שרת מותר פירות לקיץ המזבח:
שכר להקדש. מותר פירות דתני ר' ישמעאל היינו דתנן לעיל לוקחין פירות והשכר להקדש ובפ' בתרא דכתובות הכי פירש סתמא דתלמודא וה"ג התם פירות מאי היא דתניא מותר שיירי לשכה מה היו עושין בה לוקחין פירות בזול ומוכרין אותן ביוקר והשכר מקייצין בו את המזבח וזו היא שאמרו מותר פירות לקיץ המזבח ע"כ:
מותר נסכים סאה רביעית. היינו דתנן בסוף פירקין ומייתי לה לקמן בשמעתין המקבל עליו לספק סלתות מארבע סאין לסלע ועמדו משלש יספק מארבע וה"פ מי שמצטרך סלת למנחות וצריך ד' סאין פורע להקדש כשער ג' לסלע ופורע דמי הרביעית בשוויה ואע"ג דהגזברין לוקחין עכשיו ד' סאין כשער הראשון ואותו הריוח שמרויחין בד' אזיל לר' עקיבא לכלי שרת:
מותר פירות סאה רביעית. ועלה הוא דקאמר ר' ישמעאל לקיץ המזבח אבל מתני' דשכר להקדש דבשיירי לשכה הוא דתנא ליה:
לבירוצין. כשהיה מודד אחיה הנסכים דהיינו שמן ויין לא היה מברץ וכשהוא היה מקבל מן החנוני שעושה על טהרת הקדש היה נותן לו בירוצין בירוץ מודד בשופע שנעקר השמן מתוך המדה ונשפך לחוץ ובירוצין של לח קדושים הן כדתנן בפ' שתי מדות ועלה קאמר ר' עקיבא לכלי שרת:
ולית ליה לר' חייא בר"י לבירוץ. בתמיה וכי לית ליה בירוץ למדות הלח והיכא אזלי מה דנפיל לסאה רביעית וכו' כלומר הא דקאמר סאה רביעית מברוצי נסכים הוא דקאמר דהאי מותר נסכים אתינן לפרושי ונסכים הוא סלת ויין ושמן כדלקמן ונראה דהוא הדין לבירוצין דמדות יבש דדמו לסאה רביעית לכולה:
על דעתיה דר' חייא בר יוסף ניחא אין משתכרין וכו'. בשלמא לר' חייא דמפרש פירות דמתני' היינו מתני' דיינות דהכא מש"ה תנן לא היו מודים בפירות דס"ל לשניהן דאין משתכרין בשל הקדש כדתנן לעיל וטעמא דילמא מפסדי:
על דעתיה דר' יוחנן קשיא וכו' והתנינן עמדו משלש וכו'. כלומר מי לא מודו ר' חנינא ור' עקיבא בהא מתני' דמספק ארבע וא"כ הא איכא מותר פירות ומשני לא היו מודים בפירות לקיץ המזבח אלא לכלי שרת ור' ישמעאל סבר דסאה רביעית אזיל לקיץ המזבח וכ"ש בירוצין ור' עקיבא סבר דסאה רביעית ובירוצין הכל לכלי שרת ור' חנינא סבר דבירוצין היו דמעיקרא הכל הוה אזיל למזבח ומזבח זכי לה ועוד דנתקדש בכלי אבל סאה רביעית דכו"ע לא הוו דנים בה לקיץ כר' ישמעאל אלא לכלי שרת:
עד כדון בירוצי צבור. כגון נסכי תמידין ומוספין אזלי לכלי שרת אבל לא דיחיד דאינו מוסרו לצבור ומסיק אפילו דיחיד:
כתנת לבנה וכו'. והא בגדי כהונה מצבור הוא דאתי ומתרומת הלשכה דתניא בתוספתא בגדי כהנים ובגדי כה"ג באין מתרומת הלשכה ואפ"ה במסירה לצבור סגי וה"נ כלי שרת אתי מבירוצי מנחות ונסכים דיחיד ונראה דאפילו מסירה לא בעי דהא ב"ד זכו בההיא טופיינא ויחיד לא זכי בה דהשתא הוא דזבין:
בירוצי לח. דנתקדשו ונמשחו כלי הלח בין מבפנים בין מבחוץ כדאמרינן בפ' שתי מדות:
דתנינן תמן. בפ' התודה:
שקדשו בכלי. שנתנן בכלי שבכך קדשו:
ונמצא זבח פסול אם יש שם זבח אחר. שאין לו נסכים יקריב נסכים אלו עמו:
ואם לאו. שאין זבח אחר שיהיו ראויים לו נפסלו בלינה דקדיש קדושת הגוף ונסכים דתנן הוא סלת ויין ושמן כדפרישית ואכולהו תנן דפסולין בלינה אלמא קדושתן שוה ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ז דכלי המקדש דסאה רביעית לקיץ ובבירוצין דלח פסק נמי לקיץ כ"כ במעשה הקרבנות וכר' ישמעאל וכר' חנינא סגן הכהנים: