אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי שלמה סירליאו

פרק ג · הלכה ב

הלכה א

של שלש שלש סאין. כל אחת מן הקופות שתורמין בהן הלשכה היתה מחזקת ג' סאין ולעיל פ' מצרפין אסמכינן לה אקרא דוהעמדנו עלינו שלישית השקל בשנה:

תורמין את הלשכה. ממלאין בקופות אלו ג' סאין בפרוס הפסח והקופות הגדולות שהיו בלשכה וכל המעות הנופלין לתוכן הוו תרומה והמותר בלשכה הוי חולין דאין מועלין בשיירים וכך היה אומר הריני מזכה לכל ישראל בשקלים העולין תוך קופות הללו והריני מחלל כל קדושת השקלים הנותרים בשקלים העולים כאן ומש"ה קרי לה בכולה מכילתין תרומה דדין תרומה אית להו לכל הנופלין תוך הקופות בין הגדולות בין הקטנות ומנא לן דתרי גווני קופות איכא משום דהא אסיקנא בריש מכילתין כולה כאחת היתה באה אלא משום פומבי הוא דעבוד ג' פרוסין ותרומת ספק חשיב להו להני פרוסין ועיניהן דכל ישראל תלויות בפרוס ראשון הלכך אנו תורמין לכל השנה כולה וצריך בקופות הגדולות שיעור שיחזיקו לג' פרוסין ואהנו קופות גדולות בעיא בגמ' כמה הוא שיעורן ובמתני' לא תני אלא קטנות משום דקא בעי למיתני וכתוב עליהן א' ב' ג' כדמפרש טעמא בגמ' לידע איזה נתרמה ראשונה להסתפק מן הראשונה קודם לשניה שלמה ראשונה מסתפקין מן השניה וכו' כדאיתא בתוספתא מה שאין כן בגדולות דאין נוטלין אלא מן השלישית כדי שתהא נשמרת הראשונה לפרוס השני או השלישי כי היכי דלהוי תרומה חדשה לפרוס הבא לפנינו הלכך כל מאי דמאחרים קופה גדולה קמייתא טפי עדיף הלכך נוטלין מן השלישית תחלה שלמה שלישית הולכין לשנייה שלמה שניה הולכין לראשונה ואם בדיעבד נטל מן הראשונה בהדיא תניא לקמן נטל מן הראשונה אע"פ שיש בראשונה נוטל מן השניה וכו' וההיא בקופות גדולות מיפרשא דאילו בקופות קטנות אין מוציאין מעות מן השניה עד שיכלו כל מעות הראשונה כדאיתא בגמרא ומפ' טעמא בפרק הוציאו לו משום דמצוה בראשון א"נ משום טעמא דאמרינן התם דאיתחזי קמייתא מקמי בתרייתא ופירש רש"י שהראשונה נראית להקרבה משנתרמה ועדיין לא נתרמה השניה ע"כ דדין טבל אית במותר הלכך לא מצית לפרשה אלא בקופות גדולות וכן דעת הרמב"ם ז"ל והסמ"ג דתרי גווני קופות איכא אבל הרא"ש ז"ל חולק וקשה עליו הגירסא של הגמרא ואמר שהירושלמי נשתבש אצלם ושהסופרים העתיקוהו כאן אבל הלשון לא שייך אלא בפ' מפנין במס' שבת ואני אומר דאין שומעין למגיהי ספרים ואין לנו אלא דברי אבות העולם בעלי הגמרא וגם הראב"ד ז"ל לא השיג על הרמב"ם ז"ל:

אלף בית גימל. בגמרא מפרש טעמא:

יונית היה כתוב עליהן. כי בו היו רגילין כדאיתא פ"ק דמגילה ובפי"ג שופרות תנן תקלין חדתין תקלין עתיקין:

בפרגוד. הוא כתנת הסמוכה לבשר וכן תרגם ירושלמי כתנת פסים פרגוד מצוייר:

החפות. שאצל פי הכתנת נוהגין לשום יריעה דקה תפורה שם מפני הזיעה ויכול ליתן שם בתוכו מעות:

ולא באנפליא. מפרש פרק מצות חליצה באנפליא של בגד:

ואין צריך לומר במנעל ובסנדל. דבלאו חשד נמי אין נכנסין בהן לעזרה כדתנן פ' בתרא דברכות דאיכא משום ומקדשי תיראו כדאיתא פ"ק דיבמות מנעל וסנדל של עור הם אלא מנעל של עור רך וסנדל של עור קשה ומכופל כן פרש"י ז"ל בפ' מצות חליצה:

ולא בתפילין. שלא יאמרו התיר תפר הקציצה ונתן לתוכו מעות והיינו טעמא דקמיע:

לפי שאדם צריך וכו'. דלא תימא אכנס בתפילין ולא אהיה שעה אחת בלא מלכות שמים וכל הרוצה לטעות יטעה קמ"ל לפי שאדם וכו':

ואומר ומצא חן. משום דקרא דוהייתם נקיים משמע הסירו מעליכם החשד שהוא ברור וניכר שאתם מוציאין דבה על הארץ שאינה טובה בעיניכם אבל מי שאין בו חשדא ניכרת אלא למתעקש לא שייך אלא מציאת חן דהוא טפי ומש"ה מייתי קרא דומצא חן:

כמה הוא שיעורן של קופות. סתם דקופות דמתני' מפרש בהו שיעורייהו אבל קופות סתם כגון הני דפ' מפנין והני דלקמן לא ידעינן כמה שיעורן:

ילמד סתם מן המפורש. ומשיעורא דהני קטנות דמוציאין לחוץ דקונין בהן קרבנות דהוו של ג' ג' סאין כל אחד ואחד נלמוד דקופות דלשכה של ט' סאין כל אחת היתה דהא ט' סאין מוציאין בכל פרוס ופרוס והיו ממלאין הגדולות משום טעמא דמפרשי במתני' וא"כ היו קופות סתם מחזיקות כ"ז סאין כדי למלאות מהם ג' פעמים ט' בשלש פרוסין נמצא שכל אחת ואחת מחזקת ט' סאין שהן ט' סאין הקטנות שיעור כל תרומה דפעם אחת ט' סאין:

שהן עשרים ושבעה סאין. למדנו דהגדולות יחזיקו שיעור כדפרישית שמוציאין בג' פרוסין דהיינו כ"ז סאין נמצאו שכך מחזיקות הגדולות כ"ז סאין:

שהן תשע סאין. נפקותא דר' יאשיה הוא והרא"ש ז"ל לא גריס דתני אלא תני ופירש דלעולם אין כאן אלא ג' סאים לכל א' והא דתני של כ"ז סאין שבשלש תרומות הוו כ"ז סאין ותימה על פירושו כיון דאורי לן מתני' שהן ג' ג' סאין הרי ג' לכל אחת ומה צריך לאוריי דבג' תרומות הוו כ"ז וכי חושבנא לא ידענא ואין לדבריי עיקר:

וכתוב עליהן. דברי ר' יאשיה לר' זעירא הם דמפרש למתני' הוא ברייתא:

לידע איזה נתרמה ראשונה וכו'. פירש גאון שמצוה בראשון והכי איתא פ' הוציאו לו ופ' שני שעירי והתם אמרינן דר' יוסי קתני לה:

תמן תנינן. ריש פ' המוציא יין ואגב דאמרינן דר' זעירא בעיא לר' יאשיה קופות סתם דמתניתא אייתי נמי הך:

ישנן ברביעית יין האיטלקי. לקמן מפרש דכשהן מזוגין על חד תלתא מים כל אחת הוי רביעית הלוג א"כ כל ארבעתן הוי רביעית כשהן יין חי:

מזוג בכמה. אם הוציא יין מזוג מרה"י לר"ה כמה הוא שיעורו מי אמרינן כשהוציא יין חי הוי רובע רביעית כדי שימזוגו ויעמד על רביעית וכשהוא מזוג רובע רביעית נמי בעינן או דילמא בגמיעה סגי דומיא דחלב דהא חזי ליה הכי:

יין כדי גמיעה. ברייתא היא ובמזוג מיירי דומיא דמים ודומיא דחלב דבעיניה קא חזי ועוד דאילו חי הא תנן רובע רביעית וכדי גמיעה פחות הוא ור' יהודה מוסיף כדי מזיגת הכוס כלומר רובע רביעית:

בו כמה כוסות. לרבנן דאמרי כדי גמיעה בכוס של ברכה יש בו כמה שיעורא של גמיעה:

כמה שיעורן של כוסות. מזוגים כדינם לפרש ברייתא דלעיל דתני ישנן ברביעית דלא נימא כל חד ברביעית וכי מזגי לכל חד הוי:

טטריגון ורביע. מדה ידועה אצלם מחזקת ד' ביצים וד' חומש ביצה ולהכי קאמר ורביע דלהשלים שיעור הכוסות צריך עדיין רביע המדה נותר דהיינו ביצה וחומש ביצה והרי לוג ונראה דלהכי קרי לה טטריגון משום דלבעל ד' קורין בלשון תלמוד טטריגון כדאמרינן בית טטריגון דהיינו בעלת ד' זוויות ובלשון יון קורין לקורה מרובעת בעלת ד' זויות טטראנגונה:

בכרך אחד. בלא הגדה ובלא הלל:

בפוסקין. שהפסיק בהן יותר מכדי דרך כל האדם שאין להפסיק בו אלא שתי פעמים דלא משמע ששתה אותן למצוה:

לא כדי שלא ישתכר. דלכך אמרינן בין ראשון ושני ושלישי ישתה דיין שבתוך המזון אינו משכר אבל בין שלישי לרביעי לא ישתה דמשכר דיין של אחר המזון משכר הכי איתא בירושלמי דפסחים ומייתי לה הרי"ף ז"ל בהלכותיו ואם שותה אותם בהפסקות אינו משכר:

ביין של שביעית. אשמעינן דכיון דיין של שביעית מצוה דרמיא עליה לשתותו דלאכלה אמרה רחמנא לא משמע דנפיק מידי מצוה דרבנן דתקון ד' כוסות:

בקונדיטון. שיש בו דבש ופלפלין וכיון דיש בו דבש פסול לגבי מזבח ואמרינן בפ' המוכר פירות אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך לגבי מזבח וחד מהני ד' כוסות הוא קידוש היום ומסיק דנפיק כיון דאין פיסולו מחמת גריעותא:

לצאת בהן מזוגין. יותר משיעורא מחד על תלתא מיא דכיון דא"ר חייא ישנן ברביעית יין האיטלקי משמע דקפיד בשיעורא דיין ובשיעור המזיגה ומסיק ובלבד שיהא בהן טעם יין ומראה יין:

מבושל. שנתבשל קצת באש והושבח פסול למזבח כמתובל דהיינו קונדיטון ומיבעי ליה גבי קידוש דס"ל דדוקא גבי מזבח הוא פסול דדרשינן תמימים יהיו לכם ונסכיהם מה כבשים דלא נשתנו אף נסכים דלא נשתנו ומבושל דמת' דקתני דפסול היינו שלא הושבח אלא שהיו הענבים מרים וכדי למתקן בישלם:

חזיק רישיה. היה חש בראשו והיה מחזקה בסודר משום דסבר דכשר הלכה למעשה:

עד חגא. חג הסוכות:

דמלוה בריבית את. שמרויח בלא טורח שמח ויש לו צהלת פנים:

דמגדל חזירים. שיולדות הרבה בכרס אחד ומרויחין הרבה:

אולפן שכיח לי. תלמודי מצוי לי וזכור אני ומשום דכי מינשי קרוי אייקר תלמודה לשון כובד כמו שפרש"י ז"ל בפ' מי שמתו אייקר להו תלמודייהו הוכבד תלמודם עליהם מחמת שכחה כשזוכרין קרי שכיח ליה:

אשכח ר' אבהו סימא. מטמון וכדמתרגמין וסימן דמיטמרן גליין ליה לשון דבר הסמוי מן העין:

אוריא חדתא. תורה חדשה כלומר שמועה חדשה:

תוספתא עתיקא. תוספתא ישנה ושמח אני בחלקי אע"פ שאין בו חידוש:

תומניא עתיקא. כך שם המדה בצפורי והיא ישנה ובג' דילן אמרינן קיסטא דמורייתא דצפורי:

וחכימנא בה. ואני מכירה:

טברנית. מטבריא:

והדא דידן הות. בזמננו וכך הוא השיעור עתה בטבריא:

מן בגין דהות ביומי. בתמיה וכי מפני שהיתה בזמנו לא היתה ישנה ואמאי והא אפילו בזמן שנסדרה הברייתא קרי לה ישנה ואמאי לא אמרינן עתיקתא:

דהות זעירתא ורבת. מקמי ר' יוחנן הקטינוה משיעורה והדר הגדילוה והעמידוה על שיעור הראשון:

דאזעירת ואזעירת כמא דהות. שהגדילוה קמיה ר' יוחנן והדר פיחתו הגודל ולא פיחתו ממה שהיתה בראשונה בימי הברייתא הלכך בימי ר' יוחנן חדשה היתה:

אצבעיים על אצבעיים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע. ובפרק ערבי פסחים בגמ' דילן גרסי ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכן פסקו הגאונים ז"ל והתוספות דחקו עצמן ליישב גירסא דהכא כי היכי דלא פליגי:

דר"ש אמר וכולן ברביעית. דתנן פ' המוציא יין ר"ש אומר וכולן ברביעית דס"ל דכולהו משקין ברביעית ואפילו יין וכיון דר' נתן אמר יבש בכזית כשנימוח הוי רביעית והכי אמרינן התם פרק המוציא על הך ברייתא דר' נתן ופרש"י ז"ל דכזית יבש בעי רביעית לח ובציר מרביעית לח ליכא כזית יבש כדאמרן דכזית קרוש הויא ביה רביעית ע"כ:

ולא אגיביה. ולא השיבו:

עד רביעית טהור. ולא רביעית בכלל דכי איכא רביעית טמא טומאה חמורה דכי יקרוש יעמוד על כזית והיינו מדרבנן כדלקמן:

ולא אגיביה. ולא השיבו:

הדין עובדא. דלא אגיביה ר' סימון לר' אלעזר:

א"ל ר' יצחק בר ביסנא. לר' ביבא:

ובעיט ביה. בר' ביבא:

א"ל ר' זריקן. לר' יצחק:

בגין דשאיל לך. ר' ביבא:

דלא הות דעתי בי. ובעא מיני מילתא דצריכא טעמא:

הלוקח חטים לשנה. שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו חלויים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה:

מן הסירקי. תרגם ירושלמי ארחת ישמעאלים סיעון דסירקאין:

פלטר. הוא הלוקח מן הנחתום למכור בפלטיא ונחתום קרוי האופה:

מאי כדון. כמו מאי הוה עלה מהו השיעור שהוא טהור ומשמע טהור לגמרי:

טהור מן ההכשר. שאינו מכשיר דדם המכשיר היינו בבהמה טהורה ובשחיטה כדאיתא בתוספתא דמכשירין בפ' בתרא בהדיא והכא נבלה ובהמה טמאה:

הא לטמא מטמא. אבל לטמא בכזית יבש דדמי לבשר או לרביעית לח מטמא מדרבנן לב"ה דאילו מדאורייתא דם בהמה אינו מטמא טומאה חמורה בתו"כ:

תמן תנינן. במס' מכשירין ולדידך קשה דדם בהמה מטמא טומאה חמורה וטהור מן ההכשר ושוה הוא לדם השרץ ותנן דאין לנו כיוצא בו ובפ' כל הרוקין גרסינן בהדיא והא תנינן דם השרץ וכו':

דם השרץ כבשרו. ושיעורו בכעדשה כבשר ומטמא כבשר טומאה חמורה ותנן נמי במס' מעילה דם השרץ ובשרו מצטרפין וסתמא דמילתא דכי תנן אין לנו כיוצא בו אתרתי מילי קאמר אשעורא ואין מכשיר ומטמא טומאה חמורה:

אין לנו כיוצא בו וכו'. ומהדרינן אין לנו כיו"ב כשיעור טומאתו אבל דמו מטמא כבשרו דכי תנן אין לנו כיוצא בו היינו שיהא שוה שיעור הדם לשיעור הבשר לטמא טומאה חמורה זה לא מצינו אלא בדם השרץ דבשר ודם שיעורן שוה בכעדשה ואילו בשר נבילות שיעורו כזית ודם ברביעית אבל לעולם כי אית שיעורא בדם נבלה מטמא טומאה חמורה כבשר:

פליגין בה. בדם פרדה דר':

ששה דברים. בעדיות מנינן להו פ"ב:

ב"ש מטהרין. דלא חשיב דם כבשר לטמא אדם משום נבלה אבל טומאת משקין טמאים יש בו ומטמא משקין וכן פרש"י ז"ל פ' המוציא יין:

וב"ה מטמאין. טומאה חמורה ומדרבנן וברביעית מיירי וכדמפרש ר"י בר' יהודה:

ומ"ד טהור כר' יהושע בן בתירה. דלעיל דסתמא קתני טהור ומשמע טהור לגמרי דאי טהור מן ההכשר הוא דקאמר איבעי ליה לפרושי כיון דמעיד:

ויאות. טוב דברת דמאן דמטמא דם פרדה דר' הוא כר' יהודה:

דר' יהודה מוריאנא דנשיאה הוה. ר' יהודה היה להם לבית רבי מורה הוראות ועל פיו היו עושין כל דבריהם והוא דצוה להן לשערה עד רביעית וכן פרש"י ז"ל במנחות:

קווץ לא יתרום. מי ששערות קווצותיו רבות ועקומות למעלה ונראין כקוצים והכי איתא בבראשית רבה ואנכי איש חלק לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגרן ועלה המון בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו וכן פירש בערוך ז"ל וכן פירש הראב"ד ז"ל:

מפשפשין היו בקלקלין. חדרים היו אצל הלשכה ומשם מציצין ומחפשין אם בולע אם לוקח איזה דבר:

בקלקלין. כדאמרינן פ' ר' ישמעאל בע"ז מן הקלקלין ולפנים והראב"ד ז"ל גריס בקלקין ופירש כמו שער בית השחי וקלקי הלב וכשמזיע מתקלקל ונדבק שם קלקין כדתנן בפ"ט דמקואות קלקי הלב ע"כ:

מדברים היו עמו. כדי שלא יבלע:

בשעה שהיה נכנס ובשעה שהיה יוצא. כלומר משעת כניסה עד שעת יציאה והכי איתא בתוספתא פ"ב ומדברים עמו משעה שנכנס ועד שעה שיוצא ע"כ:

ולמלי פומיה מוי. למה צריך להטריח ולדבר עמו ימלא פיו מים הנכנס וכאשר יצא יפלוט המים ונראה אם הן כשיעורן ובודאי לא יבלע מעות והמים בפיו:

מפני הברכה. שצריך לברך בשעה שתורם אקב"ו להפריש תרומת שקלים דכתיב יתן תרומת ה' תרומה קרי לה והראב"ד ז"ל היה גורס ולמלי פומיה מאי וז"ל אם כשהיה בלשכה ודברנו עמו ולא ענה לפי שהיה פיו מלא או עסוק בדבר אחר מאי ומשני מפני הברכה מפני שברך בשעת התרומה ולא היה יכול להשיב אבל אם שתק יותר נאמר שמא נתן לתוך פיו וגנב ע"כ והוא ז"ל חשב דדוקא קתני דאין מדברים אלא בשעת כניסה ובשעת יציאה וכשהיה שם לא היה עונה ואינו כן כדאיתא בתוספתא וגירסת ספרינו אמת והכי איתא בספר ישן:

וישראל הוא ידע. גבי מזבח דבני גד ובני ראובן בס' יהושע:

גמליאל זוגא. מוכר זוגי מספריים:

ומצא חן. פסוק הוא בספר משלי:

מחוור מכולן והייתם נקיים. דאלו קרא דוישראל הוא ידע לא דמי דהתם חשדום בע"ז והיו מתחננים אליהם שלא יחשדום במעל כזה אבל גבי ממון לא אשכחן וקרא דומצא חן אתורה קאי דכתיב לעיל מיניה בכתוב תורתי אל תשכח כי אורך ימים וגו' ומצא חן וגו' חסד ואמת וגו' וה"ק ובזה תמצא חן בעיני אלהים ואדם כשחסד ואמת אל יעזבוך תהיה נאהב בעיני השם ובעיני הבריות אבל קרא דוהייתם נקיים וגו' מיירי בממון וסייג מצאתי לדברי בפירוש אגדות מורי ז"ל והראב"ד ז"ל היה גורס איזהו חמור שבכולן ופירש איזה מצוה בתורה חמורה יותר מכולן שידבק בה האדם וכו':

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה