פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ד
מותר שקלים חולין. כדאמרינן לעיל לר' יוסא דיקא במכנס לפרוטרוט לב"ה ולר' חזקיה ולר' ביבא אפילו לב"ש ובכנסן מודו וכדלעיל:
מותר עשירית האיפה חולין. בגמ' מפרש דהיינו דהדיוט כגון דפרשת שמיעת הקול וכיוצא בו ומש"ה המותר חולין ובפ' הרי עלי עשרון הכי נמי מיפרשא ובעשירית האיפה דכה"ג פליגי אימוראי בגמרא:
מותר קיני זבין וכו'. בכולהו הני קינין יש חטאת ועולה ובמותר מותר חטאת איכא הלכך מותרן נדבה כמדרש יהוידע:
וחטאות ואשמות. בתו"כ יליף לה בפרשת שמיעת הקול מדכתיב התם והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה לחטאת ותניא התם נאמר כאן אשמו ונאמר להלן אשמו מה אשמו האמור להלן מותרו נדבה אף אשמו האמור כאן מותרו נדבה ופירש הראב"ד ז"ל נאמר להלן באשם מעילות אשמו מה להלן מותרו נדבה דילפינן מאשם תלוי דכתיב ביה לאשם אל הכהן וכתיב אשם אשם לה' ודרשינן ביה כל שבא משום אשמה מותרו עולת נדבה בשר לשם ועור לכהן נמצאו שני כתובים קיימין אשם לה' ואשם לכהן וילפינן חטאת מאשם בגז"ש דאשמו אשמו: ואשמות. בפרשת אשם תלוי כתיבא דרשא דיהוידע הכהן כדתנן לקמן פי"ג שופרות ובג' משמע דמותר אשם קרב עולת נדבה ומן האילים בלבד:
זה הכלל. בתו"כ בפרשת שמיעת הקול משמע דאתא לרבויי מותר אשמו של מצורע וכדר' שמואל בר נחמני דאמר מצורע חוטא הוא והכי אמרינן בפ' הרי עלי עשרון דהא דתנן פי"ג שופרות ששה לנדבה חדא מינייהו כנגד אשמו של מצורע דמותרו לנדבה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב דה' שקלים והכי איתא בתוספתא ולמטה היא כתובה:
מותר עולה לעולה. הפריש מעות לעולתו והותירו ישמרם והוויין עולה לו מה שאין כן גבי נדבה דאינה עולה לו וכן מותר מנחה של נדבה ישמרם עד הבאת מנחה אחרת וכל הני מיירי כגון דאמר אלו למנחתו או לעולתו אבל אמר אביא מהן מותרן חולין ולעיל נמי מוקי לה תלמודא באמר אלו לר' ביבא ור' חזקיה דקי"ל כוותייהו ולהכי תני להו בהדי קיני זבין וחטאות לומר דדמי להדדי דכי היכי דחטאות ואשמות רק דוקא דקאמר אלו כדאמרינן לעיל ה"נ הני דסיפא וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ה דפסולי המוקדשין ואין דעת הראב"ד ז"ל כן בהשגות ואין נראין דבריו:
מותר שלמים וכו'. ונקוט האי כללא בידך דבר הבא לנדבה לאותו דבר עצמו ודבר הבא לחובה לעולת נדבה חוץ מפסח כדתנן במתני' מותר פסח לשלמים בין הפריש מעות ונותר מהן בין הפריש פסח ואבד והקריב אחר תחתיו ואח"כ נמצא קרב שלמים והיינו דוקא דטעון תנופה וחזה ושוק ניתן לכהנים אבל לגבי זמנן הוו כפסח וזמנן ליום ולילה והכי איתא בפסחים פרק האשה ובתוספתא דזבחים פ"ח ובתו"כ והוא הדין נמי אם נתערבו שלמים בפסח דזמנן ליום ולילה וחזה ושוק ניתן לכהנים והכי איתא התם ובגמרא מפרש דדוקא בן שנה וזכר ומן הצאן דבכל הני דמי לפסח:
מותר נזירים לנזירים. גבו מעות לקרבנות נזירים כההוא עובדא דשמעון בן שטח:
מותר נזיר לנדבה. כגון דאמר לנזיר זה הוי ובגמרא מפרש דהלכתא גמירי לה והאי מותר דתנן דהוי נדבה היינו מותר הקרבנות דאלו מותר הלחם בגמ' אמרינן דירקב ובגמ' מפרש אי בשקרב חטאתו לבסוף או אפילו שלמים לבסוף:
דאנא תמן. בבבל דלסוף עלה לא"י:
הפריש שקלו ומת וא"ל יפלו לנדבה. משום דאיכא למימר דדמי לחטאת שמתו בעליה דקי"ל דתמות והכא נמי יוליך לים המלח דשקלים לקופות אזלי לקרבנות צבור וקרבנות צבור חטאות נאכלות ואין נאכלות אשכחן בהו ועולות כולהו אין נאכלות הלכך נידון כחמור שבהן ויוליך לים המלח ואמר ליה דלנדבה אזיל דדמי למעות סתומים דנזיר דאית בהו עולה וחטאת ואזני לנדבה כדאמרינן לקמן:
מותר עשירית האיפה. מעות שהפריש כהן גדול לעשירית האיפה שלו דחביתין:
יוליכם לים המלח. כלומר ירקב וטעמא דר' יוחנן מפ' בפרק הרי עלי עשרון מדתניא גבי שמיעת הקול לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא א"ר יהודה היא קרויה חטאת ואין אחרת קרויה חטאת לימד על עשירית האיפה של כה"ג שאינה קרויה חטאת וטעונה לבונה ומדאינה קרויה חטאת מותרה ירקב ע"כ בגמ' ופירש רש"י ז"ל אין אחרת קרויה חטאת ואע"פ שהיא חובה אינה קרויה חטאת שיהא לה דין חטאת שלא תטעון לבונה כמו עשירית האיפה דשמיעת הקול אלא טעונה לבונה ומדלגבי לבונה לית לה דין חטאת לגבי מותר נמי לית לה דין חטאת ואע"ג דמיקריא חטאת כדאמרינן לקמן לאו דין חטאת אית לה לגמרי דאימעטא לה מהאי קרא הלכך במותרה נמי מחמרינן בה:
יפלו לנדבה. ותפול לנדבת צבור והבשר לשם והעור לכהנים שגם היא נקראת חטאת בפ' אלו מגלחין דתניא התם יקריב חטאתו זו עשירית האיפה של כה"ג וא"כ גם היא בכלל מדרש יהוידע הכהן והכי ס"ל לשמואל בפ' הרי עלי עשרון:
של מנחת חוטא של ישראל. כגון דשמיעת הקול ושבועת ביטוי וכו' ופסק הרמב"ם ז"ל בהך דכה"ג דירקב כר' יוחנן פ"ה דה' פסולי המוקדשין ונראה דה"ה דאיפלגו נמי בעשירית האיפה דחינוך כהן הדיוט והותיר דאמרינן פרק התודה כה"ג המתקרב לעבודה אע"פ שעבד בכהן הדיוט מביא שתי עשירית האיפה אחת להמשחו ואחת לחינוכו שמחנכין אותו באותו היום לעבודת כה"ג דכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סלת את שבאה להמשחו לא היה לה הפסק ומביאה בכל יום והיא מנחת חביתין וזו שבאה לחינוכו אינה נוהגת אלא יום חינוכו ואם הוא לא עבד בכהן הדיוט צריך ג' עשיריות אחת לחינוכו לעבודת כהן הדיוט וא' לחינוכו לעבודת כה"ג וא' למנחת חביתין והתם דריש קרא דלדורות נמי נוהגת דכתיב זה קרבן אהרן ובניו מקיש בניו לו וכו' וכיון דכתיב וביום בואו אל הקודש יקריב חטאתו שעת חנוכו דהדיוט יום בואו הוא וחטאת מיקריא ולמ"ד נדבה נדבה ולמ"ד ירקב ירקב ומש"ה מסתם לה ואמר עשירית האיפה שלו ולא קאמר דכה"ג ר"ל של מי שמחוייב בה כן נ"ל:
על דא עליל אבא בר אבא. ליתן טעם למשנתינו ואבא בר אבא הוא אבוה דשמואל כדאיתא פ' מי שמתו ובפ"ק דזבחים איתא להך סוגיא ואמרינן התם אמר אבוה דשמואל:
דאינון אמרין וכו'. כלומר שחכמי בבל היו אומרין מנין וכו':
שהפסח משתנה לשלמים. מותר פסח:
ת"ל ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים. מייתורא דריש דלעיל מיניה כתיב ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב ובפרשת כשב לא הו"ל למיכתב אלא אם כשב הוא מקריב ולשתוק אלא ללמדך אם מותר דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח דכתיב ביה משכו וקחו לכם צאן הוא מקריבן הרי הוא לזבח שלמים ועל כרחיך שלא קרב בחיובו הוא דקאמר אלא שנתותר דאי נקרב בזמנו ובחיוב פסח הא ילפינן בפ"ק דזבחים ובפסחים דפסול מדכתיב זבח פסח הוא שתהא זביחה לשום פסח:
התיבון הרי עולה באה מן הצאן. הא גבי עולה כתיב נמי צאן דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה ונימא דמותר עולה קרב שלמים ואנן תנן מותר עולה עולה:
שבאה אפילו מן הבקר. דכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר ואילו גבי פסח כתיב שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים או מן העזים תקחו ואע"ג דכתיב וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר כבר תרגם אונקלוס פיסחא קדם ה' מן ענא ונכסת קודשיא מן תורי ובגמ' דילן בזבחים יליף מיניה רב נחמן דמותר פסח קרב שלמים:
התיבון הרי אשם. דאשם נמי איל מן הצאן הוא ואינו בא מן הבקר ונימא דקרב שלמים וקשה דהיכי ס"ד לומר במותר אשם דקרב שלמים והא מקרא יליף לה יהוידע הכהן דקרב עולה כדתנן פי"ג שופרות תירצו בתוס' פ"ק דזבחים דס"ל למקשה דהא דכתיב הכא לזבח שלמים לאו שיהיה לזבח שלמים אלא שיעקר שם אשם ממנו לשוחטו לשם שלמים ולעולם קרב עולה ואתא קרא למימר דבעי עקירה ע"כ:
שהוא בא מכל הצאן. מכבשים ועזים כגון פסח לאפוקי אשם דאינו בא מן העזים:
בכל אתר את אמר מן להוציא. בכל מקום אתה אומר מן להוציא הוא כגון מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד וכו':
וכאן את אמר מן לרבות. דקא ילפת לפסח משום שבא מכל הצאן:
שאינו בא בן שתי שנים ואינו בא נקבה. כלומר הכא נמי כי מוקמינן ליה בפסח מן להוציא הוא דלא אתי בן שתי שנים אלא בן שנה ואינו בת נקבה כדכתיב גבי פסח:
וגבי אשם נמי מן למעט הוא וכו'. סיומא דמילתא היא דגבי אשם נמי כתיב מן הצאן ואתא למעוטי מן האילים בלבד ולא מן העזים דאע"ג דמותרו קרב עולה לאו מן כל מין הראוי לעולה דהיינו בקר וצאן יקריבוהו אלא ממותרו יקנו איל ויקריבוהו כמו אשם גופיה דלא אתי אלא איל דוקא:
והכתיב ואם מן הצאן קרבנו. גבי עולה בריש פרשת ויקרא כתיב והוה מצי למיכתב קרא אם כשב אם עז זכר תמים אלא למדרש דההוא קרא קאי במותר פסח וה"ק דההוא מותר הבא מכבשים ועזים דהיינו פסח אשמעינן הכא שיהא קרב עולה ונימא דאידך קרא דכתיב בפרשת שלמים אתא לאשמעינן דאי בעי לקרביה שלמים ומהיכי תיתי דמותר פסח בשלמים דוקא:
משנים דבר שהוא לאכילה וכו'. פסח זה מתחילה הוקדש לשם קרבן הנאכל הלכך דוחין אותו אצל שלמים שהן נאכלין ולא אצל עולה וקרא דמן הכבשים או מן העזים לא מסתבר דקאי בפסח ומיעוטא דכתיבי התם כולהו דרשינן להו בתו"כ פרט לזקן ולחולה ולמזוהם:
קדשים קלין בשם קדשים קלין. משום דתירוצא קמא לא ניחא דהא מותר חטאת הוא מדבר שהוא לאכילה ומשנים אותו לעולה אלא תירוצא הוא דמשנין קדשים קלין לקק"ל דפסח קדשים קלין הוא דנאכל בכל העיר ושלמים קדשים קלין כדתנן באיזהו מקומן אבל עולה קדשי קדשים דכולה למזבח וחטאת נמי קדשי קדשים היא:
אין הפסח משתנה. אין מותר הפסח:
ואני אומר. ר' יוחנן קאמר ליה:
טעמא דר' יוחנן. דאמר משתנה דריש:
כל שהוא זבח בא שלמים. ואפילו שחטו לשם חטאת או לשם עולה דלכתוב מן הצאן קרבנו לשלמים אלא ללמדך לאיזה זבח ששחטו הוי שלמים ולא מיפסלי אלא כששחטו לשם פסח דחוץ לזמנו פסול והכי איתא בגמרא דילן בזבחים פ"ק בהדיא:
ומשתנה למחשבת פסול האיך עבידא. כיון דאכשרית למותר פסח בשינוי השם א"כ לדידך לא יהיו בהני שלמים צד פסלות בתמיה:
ומתרץ ע"מ לזרוק דמו למחר. דחוץ לזמנו הוא דאפילו כי שחטו לשם שלמים אין זמנו אלא ליום ולילה כדאמרינן במתני' ולזרוק דמו למחר חוץ לזמנו הוא:
מ"מ פסול הוא. כלומר כיון דסוף סוף כשלמים דעלמא לא אמרינן דלהוי האי מותר דאילו שלמים דעלמא זמנן לשני ימים ולילה והכא מודי ר' יוחנן דאין זמנו אלא יום א' ותו לא א"כ היכי ילפינן משלמים כי היכי דלהוי דמי לשלמים לומר דאפילו שחטו לשם עולה או לשם חטאת נמי מכשיר ר' יוחנן:
ומתרץ אין תימר משתנה וכו'. דלרבנן דבי מדרשא דס"ל דמשתנה למחשבת פסול דלא מצי לשחטיה לשם עולה או לשם חטאת כי שחטיה חוץ לזמנו פיגול הוא דסלקי דרגא וחייבין עליו כרת:
אין תימר אין משתנה למחשבת פסול. כדאמר ר' יוחנן דשינוי השם לא פסל במותר דשלמים הוי ותנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אפ"ה במחשבת חוץ לזמנו פסול הוי אבל פיגול לא הוי והא דקאמר שחטו לשם עולה ע"מ לזרוק דמו למחר לאו לאשמעינן דמשום דהוי שינוי על שינוי הוא דמודי דפסול דמשום דקאמר גבי עולה כשר קאמר הכי דהא דשלמים דמותר פסח דזמנן ליום ולילה ותו לא חומרא דפסח הוא דשדינן עלייהו אבל כיון דשלמים קרא להו רחמנא בהך קרא הא דקאמר למחר מהני דלא הוי פגול דהא הוי תוך זמן דשלמים ורבנן סברי דלגמרי לא דמי לשלמים והשם פוסל בו והוי פגול כחטאת דליום ולילה:
לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה. בעיא היא ובגמ' דילן איתא פ' תמיד נשחט ונ"ל לפרשה בכל מותר פסח אי במפריש מעות לפסחו ונותותרו דקרב שלמים א"נ באבד פסחו ונמצא לאחר הפסח והוא כבר יצא ידי פסחו והאי מותר שחטו לשמו לשם פסח ושלא לשמו לשם שלמים או אפילו לשם חטאת ועולה מי אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידי לשמו ומכשר ליה או לא וכתבו התוס' דלהכי מיבעיא ליה בלשמו והדר שלא לשמו משום דמיבעי ליה אפילו לר"מ דסבור במס' תמורה תפוס לשון ראשון דילמא הכא כשר דלשמו לא חשיב למיחל והויא עקירה דאינו נוהג בכל הזבחים דכל שאר קרבנות ששחטן לשם פסח כשר או דילמא אפ"ה אמרינן תפוס לשון ראשון דאילו לר' יוסי אפילו בשלא לשמו ולשמו מצי למיבעיא דאיהו ס"ל אף בגמר דבריו אדם נתפס והכל מתקיים:
מכיון שתלשו נעשה כשוחטו וכו'. דשלא לשמו בטיל ללשמו וכשר דהא סתמא בשתיקה לשמו קאי וכי שחטו שלא לשמו א"כ הוה ליה דאיכא שלא לשמו ולשמו ואתי שלא לשמו ומבטל ללשמו וכשר והכי אית ליה לרבא בגמ' דילן:
א"כ הוא אפילו שחטו וכו'. כלומר כיון דאתי שלא לשמו ועקר לשמו א"כ אפילו בב' עבודות נמי כגון שחטו לשמו ומפסיל וזרק שלא לשמו ואכשר ליה נימא דאתי שלא לשמו דזריקה ונעשה כמשעה ראשונה דנשחט שלא לשמו וכשר ותנן הפסח ששחטו לשמו חוץ לזמנו פסול והוא הדין לכל א' מד' עבודות דמפסיל במחשבתן כדיליף פ"ק דזבחים:
מה נאמר בשתיקה כשר או נאמר וכו'. תירוצא הוא וה"ק האי פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה או לא דאי בעי עקירה בשתיקה פסול דלשמו קאי ואי לא בעי עקירה בשתיקה כשר דלא הוי לשם פסח אלא כשפירש והא פשיטא לן דבעי עקירה וע"כ לא אתי זריקה דשלא לשמו ועקר לשחיטה דלשמו דהא כבר נפסל ורבא בגמ' הכי ס"ל דסתמא לשמו קאי ואיהו פשטו לבעיין דלעיל דכשר לפי אותה ההקדמה והלכתה כרבא דבתרא הוא:
מותר נזיר. קרבנות נזיר דימי מלאת כבש לעולה וכבשה בת שנתה לחטאת ואיל לשלמים:
והוא שקרב חטאתו לבסוף. דהיינו כבשה בת שנתה לחטאת דאי קרבו שלמים תחלה המותר הוי מעורב חטאת ועולה והוי לנדבה ואי קרב עולה ושלמים תחילה הוי ליה נמי חטאת לבסוף הוי מותר חטאת ולכך אזיל לשופרות לנדבה:
אבל קרב שלמים לבסוף. חייל במותר שמא דשלמים והוי לשלמים כדתנן במתני' מותר שלמים לשלמים:
הלכה היא בנזיר. הלכה למשה מסיני:
אלו הן מעות סתומין. ברייתא היא והתם קאי במס' נזיר פרק מי שאמר ושמע דקתני התם האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנותיה והפר לה בעלה היו הקרבנות שלה כיון דהפר לה בעלה הוי חטאת שמתו בעליה ותמות היו מעות סתומין יפלו לנדבה והתם אמרינן דאע"ג דדמי חטאת שמתו בעליה מעורבין בהן והו"ל למימר ילכו לים המלח הלמ"מ דיפלו לנדבה היו מעות מפורשין דמי חטאת יפלו לים המלח דחטאת שמתו בעליה היא ולא נהנין ולא מועלין וכו' וקא מפרש בברייתא מה הן מעות סתומין דקא אמרת דיפלו כולן לנדבה ומפרש כל שדמי חטאת מעורבין בהן ואפילו הפריש חטאת מהן כיון דשלמים ועולה מעורבין אכתי סתומין מיקרו כדר' זירא דהלכתא גמירי לה ולא מיקרו מפורשין עד שיהיו דמי חטאת ודמי עולה לבד:
אלו לחטאתי והשאר לנזירותי מועלין בכולן. בגמרא דילן איתא להך ברייתא וה"ג התם אלו לחטאתי והשאר לנזירותי דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יביא חציו עולה וחציו לשלמים ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן אלו לעולתי והשאר לשאר נזירותי דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן והשאר יפלו לנדבה ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן ע"כ וה"פ דמי חטאת ילכו לים המלח במת מיירי וה"ג בתוספתא בהדיא ומת השאר יביאו חציו לעולה וחציו לשלמים דודאי עומדין לשניהן דכיון דאמר ושאר לנזירותי כמו דאמר לקרבנות נזירותי ומביא בהמות ומחלל עליהן ויאמר כל מקום שיש דמי עולה יהיו מחוללין על בהמה זו וכי גמירי דיפלו לנדבה היינו כשדמי חטאת מעורבין בהן ומועלין בכולן אם בשוגג נשתמש באותן מעות דקסבר שהן חולין חייב אשם מעילות דודאי נשתמש בדמי עולה שבהן שיש בו מעילה ולאו דוקא בכולן וה"ה ברובן דאי אפשר אי ליכא בהן דמי עולה ואין מועלין במקצתן דשמא כל הנך מעות דשלמים נינהו ובדמי שלמים אין מועלין דליכא בהו מעילה לפני זריקת דמים אבל אמר אלו לעולתי דמי עולה יביאו עולה והשאר כיון דדמי חטאת מעורבין בהן סתומין מיקרו ותנן דיפלו לנדבה דהלכה למשה מסיני היא ומועלין בכולן משום דמי המעורבין וראויין להקרבה וכי תנן דלא נהנין ולא מועלין היכא דדמי חטאת נופלין לים המלח דלא חזו להקרבה ואין מועלין במקצתן כי אותו מקצת היה ראוי לבא כולו שלמים והקשו בתוספות דלמה לא ימעלו אפילו במקצת כיון דנופל כולו לנדבה דהוו עולות לקיץ המזבח וי"ל דעד שעת הקרבה שמקריבין לעולה לא נפקי משם שלמים שהיה עליהן עד הנה:
ולא אמר אם מת יפלו וכו'. כלומר והא הכא דכי אמר אלו לחטאתי מפורשין הוו והשאר יביאו עולה ושלמים ולא קאמר דכי מת דיפלו לנדבה כדתני סיפא כשדמי חטאת מעורבין בהן דיפלו לנדבה אלא דיביאו עולה ושלמים אלמא לא חשיבי סתומין וסייעתא לרב חסדא דדוקא היכי דדמי חטאת אית בהו אז נופלין לנדבה ואי לית בהו דמי חטאת המותר הוי שלמים ומתני' בין דכי מת כי נשתייר המותר בין בלא מת עסקינן ופסק הרמב"ם ז"ל כהך ברייתא דרב חסדא פ"ט דה' נזירות וממילא קי"ל כרב חסדא:
מותר לחמו של נזיר ירקב. נזיר מביא ג' בהמות כבש לעולה ומנחתו סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן נסכיו רביעית ההין יין וכבשה לחטאת ואין בחטאת לא מנחה ולא נסכים ואיל לשלמים ומנחתו סלת ב' עשרונים בלולים בשלישית ההין שמן נסכיו שלישית ההין יין לחמו של נזיר רקיקין עשרה וחלות עשרה ששה עשרונים ושני שלישי עשרון כדאמרינן בהתודה וכי אמרינן מותר דלחמו ירקב היינו הפריש מעות לרקיקין וחלות והפרישן ונותרו מעות ירקבו וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דה' פסולי המוקדשין וטעמא כדמפרש ר' יוסא והכי אמרינן בפ' הרי עלי עשרון דמותר לחמי תודה ירקב ופירש רש"י ז"ל דלאו חטאת מיקרי ובפני עצמו אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפני עצמו ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה והכי מפורש בשקלים פ"ב ע"כ והיינו מאי דמפרש ר' יוסא הכא:
הוא מותר לחמו הוא מותר נסכיו. וגם כשהפריש מעות לנסכים של עולה ושל שלמים דהיינו דיין ומנחות לנזירותו ונותרו מעות ירקב כדין הלחם דאף מנחה קרוי נסכים בלשון התלמוד דבפ' הממונין תנן אחיה על הסלתות ובסיפא תנן בא לו אצל אחיה הממונה על הנסכים ומקבל ממנו נסכים לערב ומסתברא דהכל היה מוכר לקרבנות סלת ושמן ויין שיהיו מתוקנין על טהרת הקדש ועוד דבפ' התרומה תנן מותר נסכים לקיץ המזבח ואכולהו קאי:
ויפלו לנדבה. לקיץ המזבח וטעמא דהא מתנדב אדם נסכים בפני עצמן כדתניא בזבחים פרק ב"ש אזרח מביא נסכים ופרש"י ז"ל בפני עצמן ותנן בפ' המנחות והנסכים מתנדבין יין בלא שמן וסלת ור' טרפון ס"ל דאפילו שמן בלא סלת מתנדבין וכ"ש יין בלא סלת ושמואל ס"ל כר' טרפון בפ' כל התדיר וכיון דקדשי קדשים דחזו למזבח אינון יפלו לנדבה:
על דעתיה דר' יוסי בר ביבין. דקא משני אליבא דר' חסדא דלא ירקב אע"ג דהו"ל למגזר אטו לחם וירקב:
הפריש שקלו וכו'. והו"ל למימר דיוליך לים המלח דקרבנות צבור עולות וחטאות נינהו ודוקא גבי מעות סתומין דנזיר אזלי לנדבה דהלכתא גמירי לה ומינה לא גמרינן ואפ"ה קאמר דילכו לנדבה:
ר' אלעזר אמר יפלו לנדבה. והו"ל למימר כיון דמיעטיה רחמנא מתורת חטאת דבעיא לבונה ה"ה נמי במותר שלה ירקב שלא כשאר מותר חטאות ואפ"ה קאמר יפלו לנדבה הלכך כולהו אמרו דבר אחד דיפלו לנדבה אע"ג דמן הדין ירקב והרמב"ם ז"ל פ"ג בה' שקלים בהפריש שקלו ומת פסק כשמואל ובמותר עשירית האיפה דכה"ג פ"ה דה' פסולי המוקדשין פסק דירקב והכי נקטי בפ' הרי עלי עשרון ובמותר נסכים דנזיר פסק כר' יוסי בר ביבין ויפלו לנדבה בפ' הנזכר ושמא במותר נסכים לא חשיב להו קושיא דלא דמי ללחם דלחם לא קרב בפני עצמו ונסכין קרבין בפני עצמן כדאמרינן לעיל ועוד דסתמא קתני מותר נסכים לקיץ המזבח ואפילו דנזיר וגבי שקל כיון דלא חזינן אימורא דפליג עליה דשמואל בהדיא לא שבקינן תלמוד ערוך בפיו של שמואל ונידון מסברא דנפשין ועוד דכיון דגבי חטאת צבור לא אשכחן חטאת מתה לא אמרינן במעות יוליך לים המלח הלכך יפלו לנדבה ובודאי דמיירי דלא מסריה לגזבר דאי מסריה לגזבר פשיטא דלקרבנות אזיל דהא מסרו לצבור כן נ"ל להעמיד פסקי הלכותיו ז"ל: