אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי שלמה סירליאו

פרק א · הלכה ד

הלכה ג

אם שקלו מקבלין מידן. בגמרא דייק הא לתבוע אין תובעין ומקשה רישא לסיפא ומשני לה:

אין מקבלים מידן. בתו"כ יליף לה מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה וגו' והרמב"ן ז"ל מנאו במנין הלאוין דתניא מנין שאין מקבלין שקלים מן הגוים ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם אין לי אלא תמידין שנקראו לחם כענין שנאמר את קרבני לחמי מנין לרבות שאר קרבנות צבור ת"ל מכל אלה פירוש וכתיב שם קרבנות צבור להקריב לה' במועדיכם:

קיני זבין וקיני זבות. בגמרא מפרש דאכותיים קאי:

וחטאות ואשמות. כגון שעברו על אחת ממצות שלהן כגון שעבדו ע"ז דגבי ישראל חיוב חטאת איכא ואשמות כגון אשם גזילות שגזל אחד לחבירו והם הוזהרו על הגזל וכפר ונשבע והודה וטעמא כדתניא בתו"כ בני ישראל מביאין חטאות ואין הגויים מביאין חטאות ואשם איתקש לחטאת דכתיב כחטאת כאשם וגו' וזבין ויולדות ליתא בהו:

כל שנידר ונידב מקבלין מידן. משמע דתנא דמתני' סבר כר' יוסי הגלילי דפליג אדר' עקיבא דתניא בתו"כ ומייתי לה פרק אלו מנחות נקמצות איש איש לרבות הגויים שנודרין נדרים ונדבות אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה מנין לרבות שלמים ת"ל נדריהם ומנין לרבות התודה ת"ל נדבותם ומנין לרבות העופות ויין ולבונה ועצים ת"ל נדריהם לכל נדריהם נדבותם לכל נדבותם א"כ מת"ל לעולה פרט לנזירות דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד ע"כ ופרש"י ז"ל והיין והלבונה שיכול להתנדב ולהביא יין ולבונה מה ת"ל לעולה דמשמע דאין מביאין אלא עולה פרט לנזירות כלומר עולה סתם יכולין להביא ולא עולת נזירות שאם נדר בנזיר אין נזירות חלה עליו שיש בה עולה חטאת ושלמים ר' עקיבא אומר אין לי שמביא אלא עולה לחוד פרט לכל שאר קרבנות ע"כ והתם מסקינן דמודי ר' יוסי הגלילי לדרשא דאזרח דאין הגוי מביא נסכים בלא זבח וסמי מכאן יין ולא תיתני אלא לרבות עופות ועצים ולבונה והכי אית לן לפרושי מתני' כל שנידר ונידב מקבלין חוץ מיין ומשמע דהילכתא כר' יוסי הגלילי דסתם מתניתין דהכא ופ' אלו מנחות כותיה אבל הרמב"ם ז"ל פסק כר' עקיבא בפ"ג דמעשה הקרבנות ואפשר דטעמו משום דרב הונא סבר התם כר"ע: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו. בצרי יהודה ובנימין כתיב כשרצו לסייען בבנין חומת העיר ובפ' התרומה אמרינן דחומת העיר אתי משיירי הלשכה וכיון דאימעטו מן הקלה כ"ש מן החמורה:

ואלו שחייבין בקולבון. בסוף פירקין מפרש כמה שיעור קולבון ובגמרא פליגי האי חייבין דקתני איכא דסבר שני קולבונין הוא דתנן חד מדאורייתא וחד מדרבנן ור"מ ס"ל הכי ורבנן סברי דחד דוקא הוא דמחוייב ומדרבנן הוא וטעמא מפני שכר השולחנים כדאיתא לקמן:

לויים. סתם לן תנא כריב"ז דמחייב לויים מדאורייתא:

אבל לא כהנים. דכיון דאין ממשכנין אותן פטורין והוו להו כמו נשים:

ולא קטנים. בקטנים שהביאו שתי שערות קא מיירי דתובעין מהן וקמ"ל דאע"ג דשקלי אינהו גופייהו ויש להן חובה בקלבון לא מיחייבי:

השוקל ע"י אשה וכו'. בשביל אשה ובהלואה מיירי ואפילו הכי פטור דאי במתנה אפילו הוי בר חיובא מיפטר כדתנן בסיפא השוקל ע"י עני וכו' ובג' מפרש דמתני' ר"מ היא דאמר דאע"ג דאין חייבין בשקל מן התורה אפילו הכי חייבין בקולבון מן התורה דאלו רבנן הא תני לה רישא דאין חייבין אלא דר' מאיר היא וקמ"ל דהא דפטור הקטן מקולבון היינו משום דשקלו עליו הא לא שקלו עליו חייב הקטן או האשה מיהת בקולבון ובג' יליף לה ר"מ מקרא:

ר"מ אומר שני קלבונות. מדינא כי שקיל עליה ועל בר חיובא ד' קלבונין הוא דמחייב דהא אמרינן דחייבין בקולבון דקתני ברישא גבי בר חיובא לר"מ שני קלבונין הוא דקאמר ובג' מפרש טעמא דר"מ דהכא:

הנותן סלע ונוטל שקל וכו'. בגמרא מפרש מאן קתני לה אי לרבנן אי לר"מ:

השוקל ע"י עני. בנותן להם במתנה קא מיירי כדמפרש מתני' וטעמא דפטור אע"ג דאינהו מחייבי דאל"כ נעלת דלת נותני צדקה:

ואם הלוון חייב. דכיון דמיחייב ליה העני הוה ליה כשוקל על ידי חברו דעלמא:

האחין השותפין. האחין שהן שותפין:

כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה. בגמרא מפרש דהיינו כשחלקו וחזרו ונשתתפו דהא כיון דחלקו שני ממונות הן ואם נותנין להקדש סלע אחד חייבין לתת כל אחד ואחד קלבון דחילוף וכדפרישית לעיל דהיינו כר"מ וכיון דנשתתפו פטורין ממעשר בהמה כדיליף התם בפרק מעשר בהמה יהיה לך ולא של שותפות והני אחין שחלקו וחזרו ונשתתפו הן כשאר שותפין דעלמא וחייבין בקלבון ב' קלבונין כשאר כל אדם וכן פרש"י ז"ל:

כשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון. בגמרא מפרש שלא חלקו ובפ' מעשר בהמה משמע דבעי שהבהמות ירשו מאביהן כלומר הוולדות דאי ירשו מעות ולא חלקו המעות אלא שלקחו וולדות במעות פטורין דהוה ליה לקוח כדתנן התם וכיון דלא חלקו ועדיין תפיסת בית ירושת אביהן קיימת כאביהן דמו ונכסים ברשות אביהן עומדין ומש"ה חייבין במעשר בהמה כדתניא התם יכול אפילו קנו בתפיסת הבית ת"ל יהיה:

פטורין מן הקלבון. שני דהו"ל דאבוהון שוקל בשבילם ויהיב עלייהו סלע במתנה ופטירי כדתנן לעיל השוקל ע"י עני וכו' והשוקל על בניו כשוקל על בני עירו דמי דבצדקה דיינינן ליה ופטורין מקלבון שני וכן כתב רש"י ז"ל במס' בכורות ובמס' ביצה והוא הנכון אבל קלבון א' פשיטא דחייבין דאבוהון נמי הוה חייב:

מעה כסף. דהוו ד' איסרין:

חצי מעה. דהיינו פונדיון ושוה ב' איסרין:

הא ליתבע אין תובעין. הכי משמע משמע במתני' אם שקלו קטנים מקבלין הא ליתבע אין תובעין ועוד דדומיא דנכרי קתני לה דתביעה התם ליכא והשתא קשיא רישא אסיפא דברישא קתני דאין ממשכנין הא ליתבע תובעין:

ומשני לא קשיא כאן בשהביא שתי שערות. רישא בשהביא ב' שערות דהיינו שנת י"ג ומשום הכי תובעין ומשם ואילך ממשכנין וסיפא בלא הביא ומשום הכי אין תובעין ואם שקלו מקבלין ונשים ועבדים נמי עד שיביאו שתי שערות אין תובעין אבל משהביאו תובעין לעולם דכופר נפש הוא ואין ממשכנין דאיש כתוב בפרשה ועוד דידבנו לבו כתיב גבי שקלים כמו במצוה דמשכן דכתיב ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב ועבדים נמי גמר לה לה מאשה ומסקנת השמועה דבאיש איכא ג' חילוקים עד שיביא שתי שערות אפילו תביעה ליכא ואם שקלו הוא דמקבלין משהביא ב' שערות עד שנת י"ד תביעה הוא דאיכא ומשכון ליכא מכאן ואילך משכון נמי איכא:

כמ"ד כותי כגוי. מתני' דתנן כותי דאין מקבלין הימנו שקלים ס"ל דגוי הוא והוי בכלל ומיד בן נכר וגו' כלומר גרי אריות הן:

כותי כישראל לכל דבר. מפרש בפ"ק דגיטין מודה רשב"ג דאי כתיבא ולא אחזוק לא מהימני אלא דוקא דאחזוק ואי אחזוק אע"ג דלא כתיבא נמי מהימני והכי אמרינן פ"ק דחולין:

א"ר אלעזר מתני' בגויים. ס"ל לר' אלעזר דלא גרסינן במתניתין הנכרי והכותי ששקלו אלא הגויים ששקלו וכו' ובגויים הוא דלא מקבלינן אבל בכותים מקבלין דס"ל גרי אמת הן: אדם לרבות את הגרים. דמאדם קא אתו ולא מישראל ואיצטריך לרבינהו משום דממעט משומדים מדכתיב מכם ולא כולכם ובתו"כ מתניא והתם מפרש לה שפיר ובפ"ק דחולין מפרש דדוקא משומד לכל התורה הוא דממעטי אפילו מעולת נדבה אבל משומד לדבר אחד מקבלין וכותים משומדים לדבר אחד נינהו:

מתניתין פליגא על ר' אלעזר. דלא גריס כותיים ברישא דתנן אין מקבלין קיני זבין וכו' ואי גויים תנן במתני' ותו לא וכי יש זיבות בגויים והא תניא בפ' בנות כותיים ואיתא נמי בתו"כ בני ישראל מיטמאין בזיבה ואין הגויים מיטמאין בזיבה אלא אכותיים קאי וכותיים אע"ג דגויים נינהו מ"מ נטמעו בהן ישראל אליבא דר"מ הרבה ישראלים משומדים נטמעו בהן והו"א ליחוש להו קמ"ל אבל לר' אלעזר קשיא דאין כאן כותיים:

רישא בגויים וסיפא בכותיים. ותמיה לר' אלעזר:

ומשני כן הוא רישא בגויים וסיפא בכותיים. ותנא סיפא בדשייך ולא קאי אמאי דתני ברישא:

א"ר יוחנן בתחילה אין מקבלין. בתחילת הבנין אין מקבלין מהן ודאי קא עבדי לרפות ידיהן של ישראל:

דבר המסוים. מפרש בפ"ק דערכין אמה כליא עורב והוא טבלאות של ברזל וכמין מסמרות תחובין בהן למנוע העורבין שלא ינוחו על גג ההיכל ויטנפוהו ונראה דה"ה בכל דבר מסוים שנקרא על שמו כגון מנורה או כלי וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ח דמתנות עניים:

ולא דבר שאין מסויים. דכיון דטעמא משום רפיון אין נותנין להם שום פתח לסייע:

לסוף. כשנשלם הבנין:

ודבר המסויים אין מקבלין מהן. שהן מתפארין בו ועוד דגנאי לנו הוא, כן פרש"י ז"ל שם והרמב"ם ז"ל פ"ח דהלכות מתנות עניים מפרש דבתחילה היינו דלכתחילה אין מקבלין ופירש לבסוף כלומר אם לקחו ממנו:

אין מקבלין מהן נדבה וכו'. וסתמא דהקדש בדק הבית אחר שנשלם הבנין ומשמע אפילו מעות שיוציאו ישראל לבדק הבית ומוקי לה במסויים ובג' דילן פ"ק דערכין מוקי לה לכתחילה דאפילו מים ומלח אין מקבלין:

ושוין שנודרין ונדרין. משנה היא במס' ערכין פ"ק וקאי אפלוגתא דפליגי ר"מ ור' יהודה אי גוי נערך ולא מעריך או מעריך ולא נערך ועלה קתני ושוין שנודרין ונידרין דבין אם אמר הגוי דמי עלי או דמי ישראל זה עלי נותן דמיו וקי"ל התם דסתם הקדשות לבדק הבית וערכין ודמים לבדק הבית וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"א דערכין וחרמין והא הכא דלאו דבר מסויים ואתי לבדק הבית:

פתר לה עולה. נודרין דתנן היינו שאם נדר גוי עולה שמקריבין אותה כדילפינן לעיל מקרא:

ניחא נודרין. בשלמא נודרין שייך בעולה לאוקמי אלא נידרין היכי שייך:

ומשני לא כשאמר ישראל וכו' ושמע הגוי וכו'. כלומר לעולם לא תקשי לך מתני' בעולה וכדאוקמינן ונידרין הכי תפרש לה כגון שאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע הגוי דהשתא הוי הגוי נדור וקבל עליו הנדר מכח נדרי ישראל:

ולא הביא עמה נסכים. קושיא היא דאפילו תוקי לה בעולה לא מיתרצא לריש לקיש דהא כי מביא עולה הגוי מביא עמה נסכים דעולתו טעונה נסכים כדתניא בזבחים בפ' ב"ש ובמנחות פרק אלו מנחות אזרח מביא נסכים ואין הגוי מביא נסכים יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת"ל ככה יעשה לשור האחד ע"כ ופרש"י ז"ל אזרח בפרשת נסכים כתיב בשלח לך כל האזרח יעשה ככה את אלה ומיניה ילפינן פ' כל התדיר אזרח מלמד שמתנדבין נסכים אזרח מביא נסכים בפני עצמן נדבה ת"ל ככה יעשה לשור האחד חובה תלויה בקרבן לא שנא גוי ול"ש ישראל הילכך שלח דמי נסכיה יקרבו משלו ואם לאו הקרבתן משל צבור שתנאי ב"ד במס' שקלים ע"כ לשון הרב וטעמא דכיון דכתיב ככה עיכובא הוא תלה נסכים דעיכובא בהדי קרבן לומר דעולתו פסולה אם אין מקריבין עמה נסכים וא"כ צריך הגוי להביא עמה נסכים ומודיעין אותו שצריך להביא והרמב"ם ז"ל פ"ג דמעשה הקרבנות כתב עולות הגויים אין מביאין עמהן נסכים שנאמר כל האזרח יעשה וגו' אבל נסכיהן קריבין משל צבור שנאמר ככה תעשו לאחד במספרם ע"כ ואין פירושו נכון דהא אמרינן הכא דמביא הגוי נסכים בעולתו בפשיטות ומינה מקשי לר"ל ועוד תנן לקמן בהדיא בפ' מעות שנמצאו שלח הגוי עמה נסכים קריבין משלו והא דתנן קריבין משל צבור להכשיר קרבנות של גוי הוא דעבוד ומשום דרכי שלום ולא מילפותא דקראי כדעת הרב ז"ל ותו דהוינן בה בפרק ואלו מנחות דמשמע מינה דסתמא דלא כר' עקיבא דר"ע פוסל גבי גוי אלא עולה בלחוד הוא דמכשיר והכא תנן דנסכיה קריבין משל גוי ומשנינן דר' עקיבא עולה וחברותא קאמר ר"ל נסכים הבאים עמה נמי מכשיר אלא עיקרן של דברים הן כדברי רש"י ז"ל וכסוגיא דהכא והשתא מקשה לר"ל דהא הגוי מביא דמים לנסכים ולוקחין מן הגזבר ואיכא בהו מותר אי למ"ד לקמן בפרק התרומה דמותר נסכים סאה רביעית כגון אם קבל החנוני לתת לגזבר מארבע סאין לסלע והוקרו ועמדו משלש מספק מד' כשער הראשון וזה הגוי הלוקחן נותן כשער של עכשיו ומרויח ההקדש אותה הסאה ואי למ"ד דהיינו בירוצי המדות של לח שהמקריב מקריבה מחוקה והמספק נותנה להן טפופה ומה שנשפך לחוץ מחמת טפיפתו נקרא מותר וס"ל לר"ע לקמן פ' התרומה דמותר נסכים לכלי שרת אזלי וכיון דמותר נסכים אזלא לכלי שרת נמצא הגוי מביא דבר שאינו מסויים דהא איכא חלק הגוי בכלי ולר"י ניחא דלא מינכר ולאו מסויים הוי ומשני תלמודא דר' יוסי בר ביבין פריך לריש לקיש מרישא ובאותו התירוץ דתריץ ר' יוסי מתרצינן לקושיין דאקשינן מסיפא דר' יוסי בר ביבין פריך דקתני הכל מעריכין דמריבוייא דכל מרבינן דאם אמר הגוי על ישראל ערך ישראל זה עלי חייב בערכו והכי אמר התם ר' יהודה ומערכין לא מצי פריך דכולהו מודו דאם אמר הגוי על עצמו ערכי עלי דפטור דבני ישראל כתיב:

וערכין לאו לבדק הבית אינון. וקשיא לריש לקיש:

כמא דאת אמר תמן. דתריץ לה ר' יוסי דלריש לקיש לא קשיא דהגוי מתכוין לשמים וסבר דערכו למזבח קאזיל ובלא ידיעתו אזיל לבדק הבית:

כן את אמר כאן. תתרץ כאן לקושיין דנודרין ונידרין דממילא הוא דאזלי לבדק הבית והא דלא אקשי תלמודא לעיל מרישא משום דסובר דריבוייא דהכל מעריכין לא אתי לאיתויי גוי אלא לאיתויי מופלא סמוך לאיש והכי איתא נמי בגמרא דילן:

ופריך תלמודא מה את עביד לה לריש לקיש. האיך אתה יכול לתרץ לר"ל כן בזה התירוץ מה אתה מועיל לריש לקיש דהא כיון דריש לקיש אסר בין בתחילה בין בסוף בין במסויים בין בלא מסויים א"כ מה לי ידע הגוי מה לי לא ידע:

פתר לה לא לכם ולנו וגו'. ומשני דשפיר קאמר ר' יוסי ותירוצו עולה יפה דאיברא דר"ל סבר כיון דכתיב אין לכם זכרון בירושלם א"כ לא שנא בתחילה ל"ש בסוף לא שנא דבר מסויים ל"ש דבר שאינו מסויים אסור מכל מקום דקרא קאמר אין לכם להתפאר שיהא נזכר להיות לכם חלק בבנין הבית ולא בירושלם כמונו משמע דבידע הגוי דמעותיו הולכין לבנין מיירי ועלה הוא דאין רוצין ישראל לקבלו מיירי אבל היכא דלא ידע לא שייך האי טעמא:

ר' סימן שאל מעתה וכו'. כיון דריש לקיש דריש אין לכם חלק וזכרון א"כ נדרוש נמי קרא כדאיתיה דאפילו לבדק ירושלם נמי כגון לחומה שלה או לאמת המים שבתוכה נמי אסור וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"א דערכין וחרמין דאסור ואפילו לבדק ירושלם:

ר' מאיר אומר שני קלבונות. ר"מ לטעמיה דסבר קלבון דאורייתא ויליף ליה מזה יתנו וה"ק קרא זה יתנו דהיינו קולבון כל דעבר על ימא ואפילו נשים וקטנים בכלל דהפקודים על חיובא דמחצית השקל נוסף על זה אית בהו חיובא דקולבון והא דמחייב לר"מ בני י"ג ויום אחד שקל וקולבון היינו דוקא כי יהבי מחצית השקל כדמפרש לקמיה:

מתני' דר"מ היא. כלומר כי קתני השוקל ע"י אשה וע"י עבד וכו' דר"מ היא כדפרישית במתניתין:

אע"פ שאין שקלו תורה. דכתיב גבי שקלים מאת כל איש למעוטי אשה כדלעיל ור"מ מודי לההיא דרשא:

קלבונו תורה. מטעם כל העובר וכדפרישית:

וסבר ר"מ בנותן שקל שלם שהוא פטור מן הקלבון. דמשום הכי תנן השוקל על ידו ועל ידי חברו ר"מ אומר חייב שני קולבונות דהוה ק"ל דארבע קלבונות מיבעי ליה היינו טעמא דס"ל לר"מ דלא מחייב קרא שקל וקלבון לפקודים אלא דוקא כי יהיב מחצית השקל והיינו דשנה הכתוב בההוא קרא מחצית השקל שני פעמים אבל כי יהיב שקל שלם עליו ועל חברו פטור מן הקלבון דאורייתא אבל קלבון דרבנן דתקון להוצאת השולחנים בההוא הוא דפליגי רבנן ור' מאיר דרבנן סברי כיון דצרפום לשקל שלם הא אהנו לבד להוצאת ומסתייהו שיתנו קלבון אחד ור"מ סבר דאפילו הכי אייבין שני קלבונות קלבון לכל חד דאל"כ מיפקעא תקנתא דרבנן דקלבון דכולן יעשו כן ונמצא הקדש מפסיד:

כזה יתנו. ר"מ דריש כיון דכתיב כל העובר על הפקודים מחצית השקל יתנו תרומה לה' ל"ל למיכתב זה יתנו אלא מין מטבע הראה לו דהיינו קלבון להכרעה ושני להוצאות חילוף ורבנן סברי דזה יתנו אתי למידרש י"ב שבטים יתנו דהיינו הנכתבין בחושן וכדלעיל, ולענין הלכה משמע דהלכה כרבנן דאם שקל על ידו של חברו לחוד אינו חייב אלא קלבון אחד ואם שקל על ידו ועל ידו של חברו אינו חייב ג"כ אלא קלבון אחד וא"כ מתני' דלקמן דהאחין השותפין דקתני בה כשחייבין בקלבון היינו קלבון אחד וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל רש"י ז"ל פירש בפשיטות בפ' מעשר בהמה ובפרק בתרא דביצה דאפילו נצטרפו שנים לתת שקל שלם דהיינו סלע הטילו עליהן חכמים לתת שני קלבונין ולכן פירש רבינו ז"ל דכי קתני דחייבין בקלבון שני קלבונין קאמר עיין עליו משמע דס"ל דקי"ל כר"מ, ודע דיש כאן גירסאות משובשות עד מאד אית דלא גרסי במתני' פלוגתא דר"מ ורבנן ואית דגריס לה במתני' ואית דגריס בגמרא תניא אין חייבין אלא קלבון אחד ר"מ אומר ב' קלבונות מ"ט דר"מ דר"מ אמר כשם ששקלו תורה כך קלבונו תורה תניא אמר ר"מ כמין מטבע של זהב הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה ואמר לו זה יתנו כזה יתנו ואית דגריס במתני' דברי ר"מ דר"מ אומר אע"פ שאין שקלו תורה קלבונו תורה וסבר ר"מ בנותן שקל שלם שהוא פטור מן הקלבון ולא גרס לישנא דלעיל ונראה דחשבו הסופרים דפליגי לישני אהדדי וחד מינייהו טעות ולא זה וזה יש בו רוח חיים אבל הנוסחא הנכונה היא אותה שכתבתי ומצאתי אותה בספר ישן שכתוב בשנת חמשת אלפים ושבעים והיו בו פירוש גאון וכמו שארמוז אותן במקומו וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב בפירושו למשנת שקלים ר' מאיר אומר חייב שני קלבונות רבנן לטעמייהו ור"מ לטעמיה דתניא בתוספתא השוקל שקל אחד חייב בקלבון דברי ר' מאיר וחכמים אומרים השוקל שקל פטור מן הקלבון השוקל שני דינרין חייב וטעמייהו דרבנן משום דדרשי זה יתנו כזה יתנו כשהוא נותן מחצית השקל האמור בתורה פטרו הכתוב כזה יתנו ולא יותר אבל השוקל שני דינרין או שנים ששקלו סלע אחד טעונין קלבון אחד ור"מ לטעמיה דאמר השוקל שקל חייב בקלבון הלכך שנים ששקלו סלע אחד חייב שני קלבונות ע"כ דבריו ותמהני עליו האיך הניח תלמוד ערוך ותפס דברי התוספתא כי אימוראי הוו בקיאי בתוספתא טפי מינן והתלמוד העתיק כאן ברייתא דר"מ סבר דנותן שקל דהיינו מחצית השקל חייב שני קלבונות וטעמא כדפרישית ועוד דכתב דרבנן אמרי דשוקל שקל פטור מן הקלבון ואין חיוב קלבון אלא כששקלו סלע אין דרך המשנה כך ועוד דלמ"ד להוצאת השולחנים או להוצאת הדרך כיון דצריכין לבקיאות השולחנים כך צריך לפרוע מי שנותן שקל כמו מי שנותן סלע ואין לנו ועוד ההיא תוספתא דקתני השוקל שקל חייב בקלבון אחד מאן לימא לן כפירושו ז"ל דילמא בקלבון דאורייתא קא מיירי דס"ל לר"מ כשם ששקלו תורה כך קולבונו תורה ורבנן לית להו קלבון דאורייתא וכי תני השוקל ב' דינרין חייב סתמא היא ולכו"ע וקמ"ל דאע"ג דדינרין סגיין טפי וכו"ע בקיאי ואין צריך לזה שולחני דליתיב ליה קלבון קמ"ל והשתא תוספתא ודברי הגמרא כי הדדי נינהו ואין לנו אלא דברי הגמרא:

כולה דר' מאיר היא. כולהו בבי דתנינן בהו שני קלבונות בין בבא ואם שקל על ידו של חברו וכו' בין סיפא דהכא דתנן הנותן סלע ונוטל וכו' כולהו ר"מ הוא דקאמר להו דהא אית ליה לר"מ דכל מאן דיהיב שקל חייב שני קלבונות חד מדאורייתא וחד מדרבנן:

אחד שקל שהוא נותן וכו'. חד יהיב האי ראובן שנתן הסלע לחיובו דשקל מן התורה והשני שהוא מדרבנן לשולחנים שיושבין שם לראות השקלים באותו השקל שהוא נוטל מידם נפיק ועולה לו לקולבונו דתקון רבנן דהא אותו השקל דיהבי ליה השתא גזברין לר"מ נתן בעליו הראשון לגזברין שני קלבונין וא"ת והא אמרינן לעיל דאליבא דר"מ דכי יהיב סלע לגזברין פטור מקלבון דאורייתא דלא דרשינן כזה יתנו אלא מחצית השקל וי"ל דקסבר ר' אלעזר דכיון דגזברין מהדרי ליה שקל ולא נשאר בידן אלא שקל לא חשיב אלא כנותן שקל גרידא ומשום הכי לא מיפטר מקלבון דאורייתא הלכך השתא יהיב להו קלבון חד מכיסו לחיובא דרמיא עליה מדאורייתא והשני אותו שנתנו לגזברין נתן ב' קלבונין לר"מ ושקלי גזברין חד דחיובא דאורייתא לקרקף דגברא ההוא ואידך מעכבי ליה גזברין בשביל האי ראובן וכ"ת לר' אלעזר תרתי דר"מ למה תריץ דאשמעינן השתא מתני' לר"מ דאותו קלבון דחילוף מהני השתא להאי ראובן לחילוף השולחנין וכי תני תנא חייב ב' קלבונות ה"ק אין לו להפסיד מן כיסו אלא ב' ולא תימא דמחייב ב' הנותן הסלע ומפסיד ג' דשקל דנוטל כי בעי להוציא לפרוטרוט וכו':

ורב אמר כדברי הכל היא. הך סיפא אפילו רבנן מודו בה ולרבנן הוא דמיתנייא וכי תנן חייב ב' קלבונין מפסיד הוא דקאמר חד דמחייב ראובן לחילוף לשולחנין ואף אם נתן סלע וחד מפסיד באותו שקל דיהבי ליה גזברין דכי בעי להוציאו קא יהיב קלבון על כרחיה וכדאמרן:

דאי כר"מ שלשה חייב. דאי הך סיפא מיתנייא אליבא דר"מ לר"מ ג' הוא דמחייב חד לשקל שנוטל דכי בעי להוציאו לפרוטות יש לו ליתן במתנה לשולחני קלבון לחילוף וחד חייב מדרבנן משלו לשולחנין דב"ד ועוד חייב ליתן אחר על השקל שנותן משלו לדבר תורה דמחייב מן התורה בקלבון מלבד השקל כדילפינן לעיל מקרא:

דעתיה דרב ג' קלבונות הן. בתמיה רב סבר דלר"מ כשנתן סלע להקדש ונטל שקל ג' קלבונות מיחייב כדפרישנא:

אמר ר' אלעזר וכו'. לא שנו דהוה שותפות להפטר ממעשר בהמה כי חזרו ונשתתפו אלא שחלקו בשומא גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים לפי שיווייהן דהתם ליכא למימר זה חלקן המגיע להן ממיתת אביהן דודאי בשעת מיתה זכה זה בחצי גדיים ובחצי תיישים וזה בחצי גדיים ותיישים הילכך קנין הוא ולא ירושה והוולדות שישנן בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח ואותן העתידין לבא נמי פטורין משום שותפות דשותפין הן:

אבל אם חלקו וכו'. דאמרינן ברירה וזה חלק המגיע לכל אחד ממיתת אביהן ועדיין ירושה היא ושם ירושה עליהן וכי חזרו ונשתתפו הדרא ליה תפיסת הבית כמעיקרא ולאו שותפות הוא הילכך לא וולדות שישנן בשעת חלוקה פטורין משם לקוח ולא העתידין לבא פטורין משום שותפות אלא כולם חייבים:

אפילו חלקו וכו'. דאין ברירה והוו מרישא לקוחות והדר שותפין:

הלקוח ושניתן לו במתנה. בבכורות יליף לה מדכתיב בכור בניך תתן לי וכתיב בתריה כן תעשה לשורך לצאנך מה בנך אינו בלוקח ובמתנה אף שורך וצאנך אינו בלקוח ומתנה ור' יוחנן לטעמיה דלית ליה ברירה במס' גיטין פ' כל הגט:

תניא האחין וכו'. פירשתיו במשנתינו:

ר' ירמיה בעי. בגמרא דילן פשיטא ליה לר' ירמיה:

היך עבידא. כלומר היכי דמי:

חלקו את הנכסים ואחר כך חלקו את הבהמה חייבין וכו'. בקלבון חייבין דהוו כשאר שותפין אבל בהמה לא חלקו אלא שאחר זמן חלקו וקא משמע לן דלא אמרינן כיון דלבסוף חלקו הבהמה אגלאי מילתא למפרע דלא חשיב תפיסת הבית וליפטרו ממעשר בהמה דשותפין חשיבי כיון דחלקו נכסים ולבסוף חלקו בהמה קא משמע לן דמאי דפלוג פלוג ומאידלא פלוג לא פלוג וחשיבא תפיסת הבית לגבי בהמה וחייבין במעשר בהמה:

חלקו את הבהמה ואח"כ חלקו נכסים פטורין מזה ומזה. ממעשר בהמה פטורין דהא חלקו וכי נשתתפו פטורין דלך ולא של שותפות ופטורין מן הקלבון כיון דלא חלקו בנכסים ברשות אבוהון קיימי נכסים והוה ליה דאביהן שוקל עלייהו כדפרישית במתניתין והא דקאמר ואח"כ חלקו רבותא קמ"ל דלא תימא כיון דחלקו בבהמה מעיקרא ולבסוף נכסים גלו אדעתייהו דלמיפלג קיימי וליחייבו בקלבון אף בזמן דלא חלקו נכסים קמ"ל דמאי דפלוג פלוג ומאי דלא פלוג לא פלוג ובגמרא דילן מתוקן הלשון יותר והכי איתא התם חייבין בזה ובזה שחלקו בכספים ולא חלקו בבהמה פטורין מזה ומזה שחלקו בבהמה ולא חלקו בכספים ואמרינן דסד"א כיון דחלקו בבהמה גלו אדעתייהו דלמיפלג קיימי וליחייבו בקלבון קמ"ל ולא מני הכא תרי גווני דמני התם חייבין בקלבון ופטורן ממעשר בהמה חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון דבמתני' תנינן להו:

הא דאת אמר וכו'. דכי חלקו בבהמה ולא בנכסים דפטורין מן הקלבון ולא חשבינן נכסים כחלוקין היינו כשלא היתה הבהמה רוב נכסי אביהן אבל היתה הבהמה מועטת ונכסין מרובין או שוה בשוה:

אבל היתה הבהמה רוב. רוב נכסים שדי מועט בתר רוב וכמאן דפליגי נכסים דמו וחייבין בקלבון:

וכי מפני שעשיתן כאדם אחד. למתני' פריך דאמאי כשלא חלקו שעשאן כאדם אחד דהו"ל שהן ביד אביהן דנפיק חומרא שחייבין במעשר בהמה וכדפרישנא:

תפטרו וכו'. וכי מפני החומרא ימשך קולא שיהיו פטורין מן שני קלבונין הא כיון דרשות שניהן איכא על הנכסים אע"ג דלא חלקו הוה לן לאחמורי בהן ולמחשבינהו דכחלוקין דמו דהיום או למחר יחלוקו והוה לן לאחמור הכא והכא:

לא שניא היא שנותנין סלע. כלומר כיון דיהבי להקדש סלע שלם דמו לתפיסת הבית ועוד דאהנו לגזברים ומתני' ר"מ היא וכדפרישית:

מעתה אפילו חלקו. כיון דחשיבא הנייה לגזברין נתינת סלע שלם אפילו חלקו וכו' ואנן איפכא תנן ולא משני, ולענין הלכה קי"ל כר' ירמיה דמאי דפלוג פלוג ומאי דלא פלוג לא פלוג וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות בכורות ובהלכות שקלים ולא כתב להא דר' מני לא שנא הוו בהמה מועטת ונכסין מרובין ל"ש הוה בהמה מרובה ונכסים מועטים דמאי דפלוג פלוג כיון דלא חלקו בהמה תפיסת הבית מקרי וחייבין במעשר בהמה וכן נכסים וכו' דבגמרא דילן לא מייתי להא דר' מני אלא דר' ירמיה בלחוד:

הוא שני גיסין. שני בעלי אחיות שירשו את חמיהן אי קנו בתפיסת הבית חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון דלא תימא ירושת אב דוקא דאינהו בתר אב גרירי ואינן זזין מרשות לרשות אבל ירושת חמיהן דמטעם קנין קדושי נשיהן קא אתי הוה אמינא כלקוחות דמו ופטורין ממעשר בהמה קמ"ל:

לשקלים. ואזלי לקופות לקרבנות צבור ור"מ לטעמיה דקלבון דבר תורה הוא וההוא דרבנן גריר אדאורייתא:

לנדבה. והוו לעולת קיץ המזבח כדאיתא פרק י"ג שופרות:

רקועי פחים. דחשיב כמו מותר תרומה כדלקמן בפרק התרומה:

שולחנין. שמחליפין לגבאי ב"ד המטבעות ופורעים להם שכר פעולתם:

להוצאת דרכים. ההוצאה שצריך למשאות עד שיגיעו השקלים להקדש:

הדרן עלך פרק באחד באדר בס"ד

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה