פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק ו · הלכה ד
מאימתי מותר אדם ליקח וכו'. מכיון שגזרו על הספיחים חוץ מירקות שמנו בפ' הפיגם אסור לאדם ליקח מיד ע"ה שום ירק למוצאי שביעית דשמא ישן הוא ויאמר לו חדש הוא עד זמן שמה שנזרע במוצאי שביעית ישנו גדול כזה שמוכר זה ובהכי תלינן בהיתירא א"נ דאפילו נימא דישן הוא ריבה יניקת ההיתר ממוצאי שביעית על העיקר של שביעית ונתבטל האיסור וכן משמע בתוספתא דאפילו בידועין של שביעית הם שרינן להו וכדפרישית והתוספתא למעלה כתבתיה:
עשה הבכיר. יש מקום שממהר לגדל ולבכר יותר ממקום אחר:
הותר האפל. אע"פ שלא עשה כיוצא בו מ"מ אי אפשר שלא ריבה ההיתר:
ר' התיר וכו'. ולמסור דמיו לע"ה דאין בהם קדושה לטעמיה דסבר דשביעית בזמן הזה מדרבנן כדאיתא בפ' השולח:
ר' התיר ליקח ירק. בגמ' משמע דמעיקרא לא התיר אלא ירק דאינו מתקיים תרדין וכיוצא בו אבל בצלים ודבר שאין זרעו כלה לא ולבסוף משום דידעו עיקר טעמו דהוי משום דבטלה קדושת הארץ היכא דאיכא פסידא הפצירו בו והתיר אפילו דבר שאין זרעו כלה ושריותא קמייתא דהתיר דהיינו בדבר שזרעו כלה מפ' טעמא במס' פאה פ' כל זית והכי איתא התם נכנס ר' לגנתו של ר' פדת וכו' אייתון קומוי תרין פוגלין מבין ריש שתא לצומא רבא והוה אפוקי שמיטתא והוה בהון טעוניה דגמלא אמר לון ולית אסיר דלאו ספיחין אינון אמרו ליה באפוקי ריש שתא איזדרעון באותה שעה התיר ר' ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ע"כ לשון הגמ' וטעמא דבתר לקיטה אזלינן ביה בין לקולא בין לחומרא. וראיתי לרבנו שמשון ז"ל שלא כ' אלא דברים מדעתו:
שמן שריפה. שמן של תרומה שנטמא וקרי ליה שמן שריפה משום דלשריפה עומד כדאמרינן פ' במה מדליקין ובכל שנים קאי ואין מוציאין אותו שלא להרבות טומאה על טומאתו א"נ אי משהי ליה להוציאו דילמא פשע ואכיל מיניה ועוד נ"ל דאשכחן גבי קדשים דשורפין אותן במקומן כדמפ' טעמא בפ' כל שעה בקדש באש תשרף במקום אכילתו שריפתו וגזור נמי בתרומה הכי וכן בפירות שביעית בעו ביעור בארץ שיאכלם שם בביעור דהיתירא ובביעור דאיסורא שישרפם בארץ לכתחלה, ומשמע בת"כ דאם הוציאן דלא מצי למיכלינהו דקתני התם אשר בארצך מה שבארצך אוכלין ולא מה שהוציא עקילס לפונטוס, ונראה הטעם משום דמיקרו קדש דדייני בהו דינא דיוצא בקדש כן נ"ל. והראב"ד ז"ל כ' פי' שאם יצאו פירות שביעית לחו"ל אסורין באכילה ונ"ל הטעם כדי שלא יתחלפו בפירות חו"ל ונמצאו פירות שביעית יוצאין לחולין, ועוד אני אומר כי אע"פ שהם אסורין באכילה אינן מתבערין עד שיגיע זמן הביעור ואם רצה להחזירן לארץ ולאכלן שם רשאי אבל אם הגיע שם זמן הביעור בהא פליגי תנאי אם יבערם שם או צריך להחזירם לארץ ולבערם וזה הביעור שריפה או קבורה הוא עכ"ד. פונטוס שם מקום בחו"ל תרגום ירושלמי מלך אלאסר מלכא דפונטוס:
שמוציאין לסוריא. פירות שביעית וטעמא דילמא סבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש או שמא כיון דנהגא בה שביעית דלא נעבד כדתנן לעיל עושין בתלוש וכו' מצי למיכלינהו שם דלא יפשע שלא ינהג בהם קדושת שביעית ובארץ שלא כבשו עולי בבל דקילא נמי דנאכל ולא נעבד פליגי נמי בגמ':
אין מביאין תרומה מחו"ל לארץ. השתא ם"ד משום דתרומה שנטמאת היא ובגמ' מפ' לה:
שמביאין מסוריא. דיש מקום ליכנס בה בטהרה כדאמרינן פ"ק דגיטין:
אסור בספרי א"י. כלומר אפילו בספרי א"י דהיינו עיירות הסמוכות על הגבולין דארץ העמים דא"א ליזהר שלא יביאו שם ירק מחו"ל ואפשר שגם בני העיר אין להם שדות אלא בחו"ל ולכך כשראו שלא היו יכולין לעמוד בה התקינו שיהא שם מותר להביא וטעמא דאסור להביא ירק מחו"ל בארץ מפ' בס"פ הנודר מן המבושל משום גוש ארץ העמים שבא לפעמים עם הירק וגושא מטמא במגע ובמשא כדאיתא באהילות וגזרו אגושא לשרוף כדאיתא בפ"ק דשבת ואמרינן לעיל דדוקא עיירות המובלעות בתוך א"י שכבשו עולי בבל טהורים אוירן אבל אין מובלעות לא ומשו"ה בספר התירו דהוי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה:
ספר. מרקא בלע"ז חוף הים מתרגמינן ספר ימא:
התקינו שיהא מותר להביא ירק מחו"ל לארץ. בין בשביעית בין בשאר שני שבוע:
קפלוטא. בצל שיש לו ראש וטעמא דאין זרעו כלה:
ושרא ליה לון. דלדידיה אין חילוק וכמו שכתבתי למעלה בדעתו של רש"י ז"ל:
ואיתקבלון גבי ר' מונא. לאכסניא:
אמרי ליה. ר' ור' יוסי בר יהודה לר' מונא אמרו:
עשה לנו לפס א' של ירק. ובמוצאי שביעית היה ועדיין לא הגיע הבכיר ורצה ר' לעשות מעשה על פי הוראתו:
קופר. בשר ולא רצה ליקח ירק מע"ה ולעשותו לפס משום חשדא דספיחים:
שהוא מפתח של שמואל. נראה בעיני ששמואל חברו של רב היה חולק על ר' בענין הזה שהיה מתיר ספיחים ומפני שלא שמע ר' מונא לדבריו קאמר ליה הכי נראה שזה מפתח בית מדרשו של שמואל הוא וממנו למד:
מן תלמידוי דר' יהודה. וחייב אדם לנהוג כדברי רבו:
בספרי א"י. ועכו בספרי א"י היא כדפרישנא בריש פירקין:
כד אתא לגביה ר' מונא. בא לביתו של ר' והזכיר לו המאורע וא"ל צריך היית לעשות כדברינו שלא לחלוק על דברי וליענש בעון מרבה מחלוקות בישראל:
תמן תנינן. בנדרים פ' הנודר מן המבושל:
מן הירק. הנודר מן הירק:
מותר בירקות השדה. דאינן קרויין ירק סתם ואינו אסור אלא בירקות הגנה דסתם ירק של גינה משמע ולא ירק השדה דיש לו שם ליווי:
אסור בירקות השדה. וכ"ש בירקות הגינה דכיון דנדר בשביעית אי אפשר לומר שנתכוון לירק גנה דהא אין זורעין ואין נוטעין בשביעית אלא ודאי לירק השדה שעולה מאליו נתכוון דאותו הוא דאוכלין בשביעית וכגון שעלה בשדות שמנו חכמים בפ' שני דמס' כלאים:
הדא דתימר. דבשביעית אסור בירקות שדה וכ"ש דגינה:
עד שלא התיר ר' להביא ירק מחו"ל. דכיון דאין מביאין ודאי נדר מאותו שמסתפקין הימנו בני אדם:
אבל משהתיר ר' להביא ירק. אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע דהא בשביעית נמי רגילין לאכול בארץ ירקות הגנה ואהנהו דוקא הוא דנדר ובירקות שדה מותר וא"ת והא אמרינן לעיל דזרוע של גוי מותר כדמוכחא ההיא דגביהא בן פסיסא וא"כ בלאו שריותא דר' נמי נימא הכי דלא אסיר אלא בירקות גנה תריץ הא אמרינן בפ"ב דדמאי דבאותן הימים רוב שדות א"י נתונות ביד ישראל ולמיעוטא דשדות גוים לא חיישינן:
עולשין. מפ' בפ' כל שעה הינדיבי ובלע"ז אינדיבא ומרין הן ואשמועינן ר' יוסי בר' חנינא דאע"ג דאינם מנויים במשנת עוקצין גבי הני דחשיבי אוכלא בסתם היינו בשאר שני שבוע דלא צריכי להו אינשי אבל בשביעית חשובות הן לטמא טומאת אוכלין ואע"ג דמרים הן כיון דאוכלין אותן בשביעית הא אית עלייהו מחשבה בסתמא:
היא שאר שני שבוע. ואין מקבלין טומאת אוכלין אפילו בשביעית אא"כ חישב עליהן לאוכלן דהא אפילו בשביעית יש להם ירק הרבה ולא חשיבי להו אוכלא:
לא פליגין. היו בני הישיבה סבורין לומר ר"ש ות"ק לא פליגי דמוציא לסוריא אלא ר"ש מאי דשמיע ליה קאמר:
ר' יהודה אומר עד כזיב. כלומר מאשקלון עד כזיב מוציאין מן הארץ אבל מכזיב ועד אמנה לא דלא כבשוהו עולי בבל וכדכתיבנא בריש פירקין וכ"ש לסוריא:
עד אמנה. אף מכזיב ועד אמנה מוציאין דהיינו כל מה שכבשו עולי מצרים ומשמע דת"ק דמתני' ר' יהודה היא ובם"פ הפיגם אמרינן דמן הדרום נמי דהיינו מן סוף גינייא דאשקלון לאשקלון נמי אסיר:
שיצאו חו"ל. והגיע שם זמן הביעור וכדברי הראב"ד ז"ל:
מתבערין במקומן דברי ר'. כשיגיע ביעור דאיסורא מבערן בכל מקום שהם ולא מטרחינן ליה להחזירן לארץ אלא מבערן שם בשריפה או בקבורה:
מביאן לארץ. אי קודם זמן ביעור דהיתירא אוכלן ואי מטא זמן ביעור דאיסורא שורפן או קוברן בארץ דקסבר ר"ש בן אלעזר דדין מ"ש יהבינן להו וכי היכי דמ"ש מחזירו לחומה כדאיתא בפ"ג דמס' מעשר שני אף פירות שביעית מחזירן לארץ דהא שוין הם למ"ש דאין ניתנין אלא לאכילה דהא תרוייהו מיקרו קדש:
דכתיב בארצך תהיה כל תבואתה וגו'. ולחיה אשר בארצך ומההוא קרא נפקא לן נמי כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך וכו' ובפ' מקום שנהגו פריך והא בארצך מיבעי ליה לדרשא אחריתי דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם כדאיתא לקמן בפ' הפיגם, ומשני בארץ בארצך כלומר אי הוה כתיב בארץ ש"מ בארץ תאכל תבואתה ולא בחו"ל השתא דכתיב בארצך משמע בארץ דידך בעית לשעורי ובחיה דילך ולא בחיה דארץ אחרת דחיה דגליל לא מהניא ליהודה ויהודה לא מהני לגליל כדאיתא התם א"נ מאשר א"נ מתהיה בהוייתה תהא:
כההן ת"ק ולקולא. והכי מסקינן בפ' מקום שנהגו דאין הלכה כר"ש בן אלעזר ובדיעבד אם הוציאן חו"ל אינו חייב להחזירן:
שלא יעבירם ממקום למקום. אע"ג דמקילי כשיצאו לחוץ היינו דמתבערין במקום שזכרם אבל אין להזיזן ממקומן:
תמן תנינן. בפ"ג דעוקצין:
שאר כל ירקות שדה. כל ירקות שדה השנויים כאן בשביעית כגון עלי לוף שוטה ופיגם וגופנין וכסבר של הרים וכיוצא בהן אינן מאכל לרוב בני אדם וצריכין מחשבה והכשר כדקתני חוץ מאותן שמונה דאע"ג דירקות של שדה הם חשיבי ולא בעו מחשבה ובהכשר לחודיה נחית עלייהו טומאה:
שמרקעין. פי' בערוך מין בצל לא בעי מחשבה:
פטריות. לא בעו מחשבה פונגש בלע"ז ואין להם שורש:
כרישי שדה. לר' יהודה אוכלא חשיבי ולא בעו מחשבה:
רגילה. פורקקלי בלע"ז והיינו וירדולאגש:
נץ החלב. פי' בערוך פרחים לבנים:
עכביות. לר"ש לא בעו מחשבה ופי' בערוך ירקות שהם מרים וצריך למתקן ע"י האור והכי משמע בפ' כדי יין:
כלובסין. בכ"ף גרסינן ואומרים בלשון ערב אל דיב ובלע"ז קרדו לובו:
הרי אלו. השאר שאין מנויין כאן:
תמן תנינן. בפ' בתרא דחלה:
אריסטון. שם איש:
מאפמיא. גרסינן והיא עיר בסוריא כדקתני סיפא דההיא מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרוודי ירושלם והא הכא דבכורים קדשי כתרומה דשניהם אסורים לזרים וחייבין עליהם מיתה וחומש ועוד דחמירי מתרומה דקא בעו תנופה והגשה לגבי מזבח ואפ"ה קבלו מסוריא א"כ גבי תרומה נמי ליתו לכתחלה ומ"ט דת"ק דפליג אדר"ש גבי תרומה ובודאי ת"ק פליג עליה אסוריא דבבי דמתני' דמיין להדדי דלהכי תננהו גבי הדדי והא אסיקנא דברישא פליגי ר' שמעון ות"ק:
בכורים באחריות בעלים. כלומר לאו משום טומאה הוא דחיישינן אלא טעמא דבכורים צריכין הבעלים ע"כ להביאם לירושלם כדתנן התם אפילו אגריפס מלך ישראל מניח הסל על כתפו:
תרומה אינה באחריות בעלים. אלא הכהנים מחזרין אחריה בבית הגרנות וחיישי' שמא יצאו הכהנים שבא"י לחו"ל בשביל התרומה להביאה מפני שאין על הבעלים להביאה אלא חולקין אותה לכהנים היושבים בסוריא ומשום תקנתא דכהנים שלא יטמאו דסוריא מטמא עפרה כחו"ל כדאמרינן בפ"ק דגיטין ג' דברים שותה סוריא לחו"ל וכו' ואע"ג דבכורים דאריסטון צריכין אנו לומר שנכנסו בה בטהרה דאי לא היכי קרבי לגבי מזבח או שנזהרו בהן שלא נפלו עליהם מים שנתלשו מ"מ מטעמא דמרדפין אחריה לשם לא זהירי ועוד דתניא בפ' הספינה אין יוצאין מן הארץ לחו"ל וכו':
הדרן עלך פרק שלש ארצות בס"ד