פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק ה · הלכה ג
אומן. חרש עצים:
אין האומן רשאי למוכרן. מפ' בגמ' דלחשוד על השביעית מיירי והוי כאילו תנן אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן לחשיד על השביעית ומיחסרא מתני'.
מחרישה. ריג'א בלע"ז:
וכל כליה. העץ והיתד שלה דסתמייהו לעבודת קרקע נינהו והני לאו משום שעתא דלקמיה קא זבין להו שהרי כל שעה הם מצויין ולא דמי לפרה חורשת:
מזרה. פירש"י ז"ל בפ"ק דע"ז פאלא בלע"ז שבה זורין את תבואת הגורן לרוח להעביר את המוץ וכשאין גורן עודר בה הקרקע:
הדקר. פי' התוס' כלי הוא שקורין קולטרא ודרכו הוא שנועצין אותו בקרקע וחופרין בו כדאמר בעלמא דקר נעוץ:
מגל יד. כלי שמצד א' סכין ומצד אחר מגל הכי מפ' לה בפ"ק דחולין:
מגל קציר. כמשמעו וטעמא דהני דשרו דאע"ג דאית בהו צד לאסור מצינן למימר בהו צד היתר שמא הוא אינו רוצה לקצור מן ההפקר ולהביא בעגלה אלא למאכל ביתו דאין אסור אלא להביא הרבה ולעשות אוצר:
כל שמלאכתו מיוחדת לעבודתו אסור. כדמפ' טעמא בפ"ק דע"ז דהני דרישא ליכא למתלי בהו דליכא למימר בהני כלים משום שעתא דלקמיה קא זבין להו דהא כל שעתא מצי זבין להו אלא לעבירה קא מכוין:
היוצר. כלי חרס:
מוכר. לישראל החשוד בשביעית דהיינו יוצר דהיינו אומן ועוד דעלה קאי דדבר הלמד מענינו הוא:
חמש כדי שמן. דעד כאן יכול אדם להביא מן ההפקר:
ואם הביא יותר מכאן מותר. דלא חיישינן שמא מן המשומר הביא והרמב"ם ז"ל כ' בפ"ד דהיל' שמטה מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית וכל הנועל כרמו וסג שדהו ביטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר חמש כדי שמן וט"ו כדי יין ואם הביא יותר מזה מותר ע"כ. משמע דלאו בישראל חשוד מפ' לה, והנכון מה שפירשתי:
ומוכר לגוים בארץ. מפ' בגמ':
לא ימכור לו. אדם לחשוד על השביעית בשנה השביעית:
פרה החורשת. פרה המלומדת לחרוש משום לפני עור:
אפילו בשעת הזרע. דנימא דלאכילה קא בעי להו:
שיודע שיש לו גרן. משאילו סאה למדוד בה ולא חיישינן שהוא מודדו להכניסו לאוצר דאיכא למיתלי דלמדוד מה שקנה מן הגוי לשעה קא בעי לה או לישב בה וליכא משום מחזיק ידי עוברי עבירה:
ופורט לו מעות. מחליף לו זהוב במעות סלע בפרוטות כמו הפורט סלע מעות דמ"ש דלהלואה קא בעי להו ופועלין לשאר צרכיו הוא צריך להן:
וכולן בפירוש. לדבר אסור כגון שפירש לו בהדיא לחרוש בה סאה לגרן מעות לפועלין שחרשו. תניא בתוספתא בש"א לא ימכור לו שדה ניר וב"ה מתירין מפני שיכול להובירה. פי' לעשותה שדה בור שלא יזרענה וב"ש סברי סתמה לזריעה כיון דחרושה היא ועבר אלפני עור וקיי"ל כב"ה:
סתמן מהו. דמסתברא לפ' מתני' במפרש שקונה אותם לחרוש בהן אבל סתם דילמא שרי דומיא דסיפא דקתני משאלת אשה לחברתה דאמר לקמן דבסתם איירי וה"נ במפרש דוקא הוא דאסר ליה או דילמא אפילו בסתם ומסיק דשרי בסתם ולהך פי' פליג אגמ' דילן כדפי' לעיל וכן פירש"י ז"ל במס' ע"ז. והרמב"ם ז"ל כ' בפ' שמיני דהיל' שמטה ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד ואפילו דבר שמלאכתו מיוסדת למלאכה האסורה בשביעית שהרי אפשר שיקנה בשביעית לעשות מלאכה לאחר שביעית נראה מדבריו דמפ' לה סתמן דע"ה שאינו נודע לנו אם הם חשודים וכי פשיט ליה ה"ק כי היכי דגבי כלי כי אינו מבורר לאיסורא שדינן ליה גבי שריותא הכי נמי גבי גברא:
ואש לומר שמא החליף. החליף דבריו ומשקר וקונה כל הכדים לצורך יין או לצורך שמן ומשני דנכרות הן של יין משל שמן ואין צורתן שוה:
אדרא דהילין חכימא. תרגום וידע אדם וחכים אדם הכר נא תכים כען. אדרא לשון עיר כמו אדרייתא דתבנא דפ' ד' נדרים דפי' בערוך שהביאו עורות של בהמה מלאות תבן וסבור הנחש שהן בהמות ובלען והכא משל בעלמא הוא כלומר קרקע של אלו משונה במראהו זה מזה דמאותו קרקע שעושין כדי יין אין עושין כדי שמן:
ואפילו יתר מכאן. מותר למכור לגוי בארץ יתר מזה ואינו חושש שמא ימכור לישראל חשוד:
ואפילו מן הקנוי בארץ. פי' רבנו שמשון ז"ל אע"פ שכונס בו יין ושמן שהביא מן הארץ. ואינו נכון בעיני דהא אסור להוציא פירות שביעית ולעבור זמן הביעור ונראה בעיני לפ' ואפילו שהכדים שמוכר לו בחוץ לארץ הם קנויים בארץ ומעפר הארץ הן והוה אמינא כיון דמן ארץ ישראל הם אי שרינן ליה למכור לחשוד בלי שיעור בחו"ל יכנס ישראל החשוד בארץ וימכור לו נמי בארץ קמ"ל דבחו"ל לא גזרינן ושרינן ליה מעפר הארץ ואפילו יתר מכאן:
המוכר שור לחברו. פלוגתייהו איתא בגמ' דילן פ' המוכר פירות:
ונמצא נגחן. שהיה נגחן קודם מכירה ואין ראוי אלא לשחיטה:
מקח טעות. ומעות חוזרים דהוו כמו יין ונמצא חומץ:
לשחיטה מכרתיו לך. דהא איכא דזבני נמי לשחיטה:
שמכרו לאריס וכו'. דכיון דהאי גברא עובד אדמה הוא ולא טבח וראוי לקנות שוורים לחרישה וסתמא מכירין זה את זה ודאי לרידיא זבין ואפילו לשמואל להוי מקח טעות דכיון דמכירו להוי כמפרש לו מכור לי שור לחרישה:
שמכרו לטבח. שאינו עובד אדמה ומוקי לה שמכרו לסרסור שהיה ביניהם ולא ראהו לבעל המעות ואינו מכירו ובגמ' דילן מוקי לה בגברא דזבין להכי ולהכי:
מקח טעות הוא. דרובא לרידיא זבני:
לשחיטה מכר. דבממונא לא אזלינן בתר טענה טובה והתם שקיל וטרי בפלוגתייהו טובא:
ביובל עצמה. פלוגתייהו בערכין פ' המוכר שדהו:
קנה ויוצאה מידו ביובל. בשנה ההיא וזה הלוקח איבד מעותיו:
לא קנה. ואינה מכורה כל עיקר ומעות חוזרין וטעמא מפ' התם:
יובל מפורסם הוא. ומשום מתנה יהיב להו:
ברם הכא מקח טעות הוא. דהלוקח ליזיל בתר רובא ורובא לרידיא זבני ומוכר לא מצי למימר איהו יהיב לי דמי אדעתא דשחיטה:
לא לזריעה. ויובל אסור בזריעה ואין לו שום הנייה כלל ומשום פקדון יהיב להו לדמי אבל הכא הא איכא צד מכר אם ירצה לשוחטה או למוכרה לטבח:
רב כב"ש. כלומר רב דאמר כב"ש ושמואל כב"ה דהא ב"ש לא סברי טעמא למימר לשחיטה קונה:
ואפילו יסבור כב"ה. כלומר ואפילו כב"ה מצי סבר דהכא שאני דאפילו אינו שוחטה עכשיו מצי למימר מעכבה עד הרגל דכל אדם נמי מעכבה עד הרגל ל' יום כדאיתא בפ' מרובה ולאו משום דמטעי לרבנן ולחרישה קא בעי לה אבל התם כשמכר לזה שנמצא אריס כל זמן ששוהה דאינו טובח ולא חורש יש כאן מקח טעות שהיה לו ליהנות ממנה ואינו נהנה ואע"ג דסרסור הוא דקנאה ממנו רובא לרידיא נינהו:
לית אורחא דבר נש מיכוס תורא דרדיא. וכיון דמכר לו פרה חורשת לא ישחטנה לעולם אבל הכא שהוא נגחן ודאי ישחטנו:
ומצאו מודד בה. לגורן אינו זקוק לו ליטלה ממנו כיון דהשאילה:
וכ"ש במשכירה לו. דלא אטרחינן ליה להפסיד מעותיו: