אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק ה · הלכה ב

הלכה א

ה"ג ר' יהודה אומר הפרסיאות וכו' תני אמרו לו והרי עמד בטבריה וכו' והכי איתא בתוספתא. והקשה הרא"ש ז"ל תימה במאי פליגי בדבר שיש לעמוד עליו אם לא נאמר דבהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתם בשנה זו וגמר שלהן בשנה שנייה ורבנן סברי עיקר גידולן בשנה ראשונה אלא שנמשכין בתוך שנה שנייה ע"כ ואין אנו צריכין לפלפול אלא דבהך ברייתא מפ' במאי פליגי מר יליף מצפורי ומר יליף מטבריא:

הטומן את הלוף. לוף כבר פרשנוהו במס' פאה שהוא קולקם בלע"ז והוא מין קולקים ויש שני מינים ורגילין לטומנו בארץ מפני שהיא צומח יותר מן הבצלים וקא"ר מאיר דלא התירו חכמים להטמין לוף בשביעית דבר מועט דמחזי כזורע עד שיטמין סאתים דהם י"ב קבין ולא יפזרם אלא צריך שיהא גובה הכרי יותר מג' טפחים ועל גביו גובה עפר טפח ועד דתנן מלמעלה למטה הוא דמשערינן ליה כדאיתא בפ' אלו טריפות דאם הגובה ח' טפחים וגם ז' וגם ו' וגם ה' וגם ד' שרי עד גובה ג' ולא ג' דג' אסור כפחות מג' ולרבנן כי הוי יותר מטפח שרי עד טפח ולא טפח דטפח כפחות מטפח ואסור ורבנן פליגי עליה בשיעור הלוף ובגובה הכרי ומודו ליה בגובה העפר:

וטומנו במקום דריסת רגלי אדם. סתמא היא וטעמא כדי שלא יצמח:

לוף שעברה עליו שביעית. נ"ל דלר' יוחנן מתני' בלוף סתם דהיינו פקח מיירי דחזי לאדם כדתנן במס' פאה ?(ג) דחייב בפאה ופאה לא מיחייבא אלא באוכל אדם כדאיתא התם ומשו"ה פריך בגמ' ולית כאן משום ספוחים דבפקח הוא דשייך איסור ספיחים דאילו לוף שוטה לית ביה גזרת ספיחים דמר כלענה הוי כדאיתא בעוקצין ומשו"ה תנן ליה בפ' כלל גדול זוטא דומיא דעולשין דלית ביה איסור ספיחים דירקות שדה אבל מתני' בלוף פקח מיירי וא"ת והא אית ביה איסור ספיחים הא מוקי ליה ר' יוחנן בעקרו עד שלא גזרו על הספיחים ולישנא קלילא נקט דגזרת ספיחים תקנה קדומה היא דהא אשכחן לר"ע דסבר דמדאורייתא היא כדאיתא ברפ"ק ובת"כ אלא ה"ק עקרו קודם דשייכא בה גזרת ספיחים דהיינו דריכנו מיד בכניסתו לשביעית בענין דאינו נאסר דריכון דהיינו שעקר גידי צדדיו מספיק לו שלא יחול עליו דין ספיחים דאינו אסור באכילה אבל מ"מ כיון שהניח גיד שרש פטמתו נטוע בארץ ויונק מן הארץ בשביעית קדושת שביעית לעולם תופסת עליו וחל עליו חובת ביעור כדאיתא בגמ' ועקרו דנקט ר' יוחנן לישנא דמתני' נקט דהיינו עקרו דמתני' בב"ש וב"ה דלקמן אבל ריכנו סגי:

שעברה עליו שביעית. מפ' לקמן בברייתא לוף שעברה עליו שביעית אם עשה בארץ ג' שנים וכו' ופליגי עלה אמוראי בגמ' איכא מ"ד דה"ק שנטעו סמוך לשביעית ואחר נטיעה שגדל ביצה ריכנו ועברו שנים כ"כ עליו אחר השמיטה עד שהגיע שעת ביעורו דהיינו ג' שנים אחר השמטה דאז הוי כילויו של לוף ?(ד) ומספקא ליה לר' אליעזר אי ריכון כעיקור דמי אי לא ואיכא מ"ד דמיירי שנטעו לפני שביעית כל ג' שנים וריכנו כשנכנסה שביעית ואפ"ה אחר הריכון גדל מעט כדאיתא בגמ' ואשכחן דסבר ר' יוחנן דחשבון דמתני' היינו בגידולין דאפילו דריכנו מצי לעשות גידולין אבל לא מפ' ר' יוחנן חשבון דמתני' מהו אי דג' שנים לפני שמטה או דבתר שמטה ואפשר דסבר או כר' ייסא או כר' חזקיה:

אם לקטו עניים את עליו. מפ' ר' יוחנן בגמ' דס"ל לר' אליעזר כר' יהודה דלקמן דפ' הפיגם דאמר דעניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים ומשו"ה אם לקטו עניים את עליו בשביעית שפיר:

ואם לאו. אלא דיש כאן מקצת עלין שגדלו בשביעית ומקצתן גדלו מקודם לכן א"נ אחרי כן דהיינו בשמינית ובתשיעית ?(ה) צריך לעשות חשבון עם העניים לפי שחלקו מעורב עם חלקן דמה שגדל בשביעית דעניים הוא דהוי ומה שגדל בשישית או בשמינית דבעה"ב הוי לכך עושה חשבון ולמ"ד דג' שנים הן אחר השמיטה לפ' לברייתא הכי דכשיעקרנו אמר השמטה לשנה א' יתן לעניים חצי וכשיעקר אחר השמטה לשתי שנים יתן לעניים השליש ואם עקרו אחר השמטה ג' שנים יתן לעניים הרובע דעד כאן הוא דשייך ביעור דהיתירא דלוף מתקיים בארץ ג' שנים כדתנן במס' כלאים ודמי לבנות שוח דביעור שלהן נמי בשנה השלישית לחנטה ומשום דאית ליה כילוי לעיקרו ?(ג) ס"ל לר' אליעזר דשייך ביה ביעור ובדין הוא דהו"ל לתנא דידן למיתני הך מתני' דלוף גבי בבא דבנות שוח כיון דתרוייהו אית להו ביעור בשנה השלישית לחנטה אלא כיון דמתני' מיירי בריכנו וכדפרישית דבההוא צד מדמינן לה לטומן בארץ ואנו מתירין אותו משו"ה אקדמה למתני' דהטומן את הלוף. וחשבון נמי דקתני דפליגי ביה היינו דוקא לענין דררא דממונא דהיינו לענין תשלומין דאילו לגבי היתר סחורה ושאר קדושות שביעית דבר שיש לו מתירין הוא כדאיתא לקמן בפ' ג' ארצות ואוכלו כלו לכו"ע בקדושת שביעית ואין עושין בו מלוגמא ואסור לפרוע חובו בדמיו ושאר דיני שביעית. ונ"ל לפ' דר' אליעזר דמתני' אזיל לטעמיה דפ' גדיש דתנן לכשיחזור לביתו ישלם דברי ר' אליעזר ופריך בגמ' למאן משלם דהא ממון שאין לו תובעין הוא ומפרקינן לעניי אותה העיר דקסבר ר' אליעזר דלגבי דידהו ממון שיש לו תובעין חשיב וה"נ כה"ג ורבנן פליגי עליה התם דמדת חסידות הוא דשייך אבל תשלומין לא שייכי ור' יהושע דפליג אפילו אמדת חסידות הוא דפליג דס"ל לר' יהושע כר' יוסי דביעור דהתירא א' עניים וא' עשירים בעלי השדות עצמם אוכלין ואפילו לצאת ידי שמים ליכא דעשירים דאכלי דידהו קא אכלי. והרמב"ם ז"ל גריס כדר' יוסי א' עניים וא' עשירים אין אוכלין וכגרסתו ז"ל הוכרח לפרש דבביעור דאיסורא קא מיירי ואסור באכילה והוי כשאר איםורין ובנותן טעם ובפ' הפיגם יתבאר הביעור בארוכה בס"ד. והקשה רבינו שמשון ז"ל לר' אליעזר אמאי צריך לעשות חשבון והא בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין שביעית בין לענין מעשר וא"כ האי לוף הנלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית ותירץ ז"ל דמתני' איירי כגון דעקרו עם עליו בסוף שביעית ועקרו במארופות כדינו והניחו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידולין בשמינית ולפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים ע"כ. וקשה לי דהא תינח לר' חזקיה דאמר בגמ' דבעקרו לסוף שביעית קאמר אלא לר' ייסא דאמר דלא עקרו אלא במוצאי שביעית דהיינו בשמינית וגדל נמי בשמינית קצת מאי איכא למימר ובגמ' יתבאר בס"ד פלוגתא דמתני' בין לר' חזקיה בין לר' ייסא. ולענין קושיתו ז"ל נ"ל דלוף דמי לקטנית ולא לירק דמכניסו לקיום הוי כמו בצלים כדאיתא במס' פאה ולא אמרו בתר לקיטה אלא בירק הכלה ואובד הוי אבל הכא דריכנו כבר בשביעית גופה לכו"ע ואפ"ה נתקיים דנתבטלו קצת גידולין דשביעית פשיטא דלא דמי לירק ובזה מיתרץ נמי מה שכתבנו למעלה בפ"ב דהא שביעית בעילתה ע"י קרקע והכא אמאי לא נתבטלה אלא משום דריכנו לא חשיב ליה הקרקע וכתלוש וטמון דמי ליה בחד צד כן נ"ל. ועוד נ"ל דאשכחן בבצל ולוף דלא הוו ירק לענין אמר נמי כמו לענין פאה והיינו כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא דלאו בתר לקיטה אזלינן דאיסור שבו היכן הלך אא"כ רבו גידולין על העיקר ומשמע בפ' הנודר מן הירק דבעינן כ"כ רבו דבעל העיקר בס' תדע דהא בצל שנטעו כרם ועקר הכרם ובתר הכי בא לעוקרו דאמרי' בפ' הנודר מן הירק ופ' כרם שחרב דאפילו רבו גידולין על עיקרו אסור ואמאי ניזיל בתר לקיטה וכשנתלש הבצל הא נעקר הכרם אלא ודאי כדאמרן:

דר' יהודה כר' אליעזר. פירשתי במשנתנו:

לוף של ערב שביעית וכו' בצלים הקיצונים. בגמ' מפ' קייטנאי תרגום קיץ קייטא כלומר דזמן תלישתן בקיץ ונשתהו בארץ עד שנכנסה שביעית:

פאה של עידית. פי' בערוך פאה זו מין זרע שצובעין בו אדום ושמו בלשון ארמי פותא והכי משמע בפ' ר"ע דתנן התם איסטיס ופיאה כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה. ונראה מדברי רש"י ז"ל שהוא רוביא כמו קוצה:

של עידית: פי' בערוך שם מקום והרמב"ם והרא"ש ז"ל פירשו הפיאה הטובה:

במארופות של עץ. דלוף ובצלים ופואה דרך לעקרן בקרדומות של מתכת וחיישי לעבודת הארץ לפיכך עושה במארופות של עץ משום שינוי: מארופות כמין מרא של עץ חזק:

ובה"א או בקרדומות וכו'. כלומר אף בקרדומות של מתכת ולא חיישינן לעבודת הארץ ובגמ' מפ' כיון שנכנס לשביעית ועקרו בשביעית היכי לית ביה ספיחים:

צלעות. פי' ר"ש והרא"ש ז"ל מקום אבנים ואין דרך לזרוע שם ולא מיחזי כעבודת הארץ ונראין דבריהם ובגמ' יש לגרוס פיטרא ברי"ש כי ההיא דפ"ק דכלאים ע"ג פיטרא והוא לשון צור חזק וכן מצאתי לר"י ז"ל צלעות בירושלמי מפ' פיטרא וגרסינן נמי ספ"ק דכלאים ומודי ריש לקיש בזורע ע"ג פיטרא ע"ג סלעים ע"כ. ולפי זה פי' צלעות כמו סלעים בחילוף צד"י בסמ"ך וגרסא זו נכונה. ובערוך גורס פטדא בדלי"ת והוא פי' לפיאה וק' לי גירסת הערוך דלפרושי פיאה אמאי נקט פיסקת פואה של צלעות פיאה דרישא הוה ליה למינקט:

ומודים וכו'. לפרושי מילתא דב"ה דבפיאה דכל מקום שרו ב"ה בקרדומות של מתכת ולא תימא של עידית דהיינו הבאה בארץ קשה דהיינו בצלעות הוא דשרו ב"ה קמ"ל דמודו ב"ש בההיא דליכא עבודת הארץ ומינה דלב"ה לא חיישינן לעבודת הארץ בכל קרקע שיהיה לא שנא נוחה לחרוש ול"ש צלעות מותר:

עד כדון לוף. עד כאן לא שנינו שיעור במשנתנו אלא בלוף אבל דין הטמנת בצלים לא שנינו ומהו:

היא לוף היא בצלים. דינן שוה. וכן מצאתי שפי' ר"י ז"ל כדברי ?(ב) וז"ל לא שנינו עד הנה אלא הטומן לוף הטומן בצלים מאי א"ר יונה כדין הלוף כך דין הבצלים ע"כ:

ור' יוסי. פליג עליה דר' יונה דאפילו פחות משיעורא דלוף שרי להטמין מ"ט דאינון שפיין שהן חלקים ואינך משתרגין בארץ כל כך להצמיח דהקולקוס כל עיגול שרשו עד העלין מלא שרשים ונקל הוא ליאחז וליסבך בקרקע משא"כ בבצלים דאין להן שורש אלא נגד פיטמתן כדאיתא בפ' בתרא דתרומות תרגום ואורח צדיקים סלולה ואורחא דתריצי שפייא:

ה"ג ר' אמי בעא קומי ר' יוחנן לית כאן משום ספיחים א"ל מתני' שעקרו עד שלא גזרו על הספיחים א"ל וכי בעלייה היתה סבר ר' אמי מימר וכו'. וה"פ דפריך ר' אמי למתני' ושאל לר' יוחנן ע"כ לא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע אלא בחשבון אבל באכילה שרו והלא ספיחים אסירי כדתניא בת"כ הן לא נזרע וכו' מכאן סמכו וכו' ומשני ליה ר' יוחנן מתני' שעקרו עד שלא גזרו וכו' כלומר שעקרו עיקור המועיל לספיחים דהיינו קודם שהוציא שאר גידולין בשביעית דהיינו ביצים והניחו במקומו ועד שלא גזרו על הספיחים דקאמר כלומר קודם שתחול עליו גזרת ספיחים ועקרו דקאמר לאו דוקא וריכון קאמר דריכון כעיקור הוי כדלקמן ואיתא בפ' ג' ארצות ובפ' הנודר מן הירק דריכון סגי לענין איסור ספיחים ולא פליגי הכא תנאי אלא לענין ממון עניים ומשום דא"ל ר' יוחנן עד שלא גזרו משמע דס"ל לר' יוחנן דספיחים גזרה דרבנן היא הקשה לו ר' אמי וכי בעלייה היתה וכי גזרה דרבנן היא כמו שאר תקנות שתקנו בעלייה לפי שהיו רגילין לעשות גזרות ותקנות בעלייה כדאמרינן בכתובות מדברים טובים שנאמרו בעלייה ופירש"י ז"ל בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. ויש גורסין כן ר' אמי בעא קומי ר' יוחנן מתני' שעקרו עד שלא גזרו על הספיחים א"ל וכי בעלייה היתה וצריך לדחוק ולפ' הגירסא כך דמשום דשמעיה ר' אמי לר' יוחנן דהוה מוקי למתני' שעקרו ללוף קודם שהוציא גדולין בשביעית בענין שלא גזרו עליו משום ספיחים כדתנן לקמן ומשום דשמעיה דקאמר עד שלא גזרו על הספיחים הבין ר' אמי דסבר ר' יוחנן דספיחים גזרה דרבנן היא ותמה על זה ואמר לו וכי בעלייה היתה משום דר' אמי סבר דמתני' כר"ע מצינן לאוקומה דסבר דספיחים לעולם אימא לך מדאורייתא אסירי דאפילו לדאורייתא ריכון סגי כדאיתא לקמן פ' ג' ארצות דדמיא לעומר דבטילתה ע"י קרקע. וכן פי' ר"י ז"ל ?(ג) וזה לשונו ר' יוחנן פתר מתני' בלוף ששית שנכנס בשביעית ונעקר במארופות כדיניה ואחר שנעקר הניחו במקומו והוציאו עלין ומתני' אחר שגזרו על הספיחים היא ור' אליעזר כר' יהודה הלכך העלין כולן לעניים ור' יהושע סבר כר' יוסי הילכך אם לקטו עליו לקטו ואם לאו אין לעניים עמו חשבון ור' אמי נמי מוקי מתני' כר' יוחנן מיהו הוה מוקי לה מימות משה רבינו דסבר איסור ספיחים מן התורה ע"כ:

בעלה לוף שיטה היא מתני'. פי' רבינו שמשון ז"ל כלומר שלא גדלו בשביעית כי אם העלין וכבר גדל העיקר משנה הששית וכי אסרינן ספיחים היינו בהנך דהתחלת גידולן בשביעית או בתבואה שלא הביאה שליש בששית וכמו שנפרש לקמן בפ' הפיגם אבל לוף שגדל עיקרו בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה והא דנקט לוף שוטה משום דלוף פקח אפילו עיקר שלו לא היה מתקיים בארץ מן הששית עד השמינית ולא משכחת בלוף פקח הנטוע משנה ששית שיוציא עלין בשביעית ובשמינית דנימא דיעלה עמו חשבון ומיירי דעקרו בסוף שביעית והניחו במקומו וחזר והשריש והוציא עלין בשמינית כדפרישית במתני' ע"כ דבריו ואני רואה ?(ד) דדבריו אלו בנויים על העיקר אשר לו שכתב בפ' הפיגם דלא אזלינן באיסור ספיחים גבי ירק בתר לקיטה אלא כשלא נגמר גידולו. ואני הוכחתי שם דאליבא דרבנן דפליגי אדר' שמעון דקיי"ל כותייהו צ"ל דכללא דירק דגמירי בתר לקיטה אזלינן ביה כללא רבא הוא כדאיתא התם ועוד כ' דליף פקח עיקר שלו אין מתקיים בארץ ולדבריו מתני' דמס' כלאים דקתני דמתקיים בארץ ג' שנים וברייתא דלקמן בלוף שוטה קא מיירי ואינו כן דמר כלענה היא כדמשמע בעוקצין ולאו נשמר הוא ואין נוטעין אותו בני אדם ומשו"ה פטור מספיחים דהא קתני ליה בהדי עולשין וכרישין ורגילה והני כולהו ירקות שדה נינהו כדלקמן ואיתא נמי בעוקצין אלא בלוף סתם דמתני' הוא בפקח דמתוק הוא שזורעין אותו בני אדם כמו בצלים אלא ה"פ דדוקא הך מתני' בלוף שוטה מוקי לה ר' ירמיה משום דלוף שוטה אין בו איסור ספיחים דקתני בלוף שוטה בריש פ' כלל גדול זוטא דלעלין שלו יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ולעיקר שלו אין לו ביעור וכו' וכיון דקתני יש לו ביעור כי כלה לחיה משמע דהיתר אכילה אית ביה דומיא דלולבי דאלה ובטנה דאין להן ביעור ולעלין יש ביעור משום שנושרין מאביהן ועוד דקתני בהדיא רגילה ורגילה היילו חלוגלוגות וחלוגלוגות מירקות שמנו בפ' הפיגם דלית בהו איסור ספיחים נינהו ואפילו שלא עקרו ולא ריכנו בשביעית מיירי הילכך כיון דלית ביה איסור ספיחים שפיר פליגי ביה במתני' משא"כ בלוף פקח דנוטעין אותו בני אדם דישנו באיסור ספיחים וכן מצאתי לר"י ז"ל ?(א) שכ' ר' ירמיה פתר מתני' בעלי לוף שוטה שאין ביעור לעיקרו ואפילו לא תלשו בשביעית אלא נעלין לחודייהו יש ביעור ע"כ:

ותני עלי לוף ועלי בצלים. פי' רבנו שמשון ז"ל ורב אושעיא אקשי ליה מברייתא דבר קפרא דקתני בה פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בלוף ובצלים ולא שייך לשנויי בבצללים שוטים דאין דרך להתקיים מששית לשמינית דגבי לוף שוטה משכחת לה דעיקרו מתקיים בארץ כדתנן לקמן ור' ירמיה לא חש לה דלית ליה הא דבר קפרא ע"כ וגבי מילתיה דר' ירמיה וכו' פי' כלומר מדבריו נוכל לדקדק דבר שיש לו ביעור כגון עלי הלוף שוטה שנמצא בתוך דבר שאין לו ביעור כגון עיקר הלוף השוטה יש לו ביעור ולא אמרינן בטלי להו עלין אגב עיקר ולא שייך למידק הכי ממתני' דתנן דלעלין יש להן ביעור ולעיקר אין לו ביעור דההיא פשיטא דאיכא לאוקומה כשתלש העלין לבדן אבל הכא עוקר הכל יחד דנתערבו גידולין דשביעית בשל שמינית ומשני בששיקף בעלין שתלשן בשמינית מן העיקר קודם שיכלה לחיה שבשדה דביעור הוא בשמינית ולשון שיקוף נופל בתולש עלין מן העיקר ע"כ דבריו ותמהני עליהם מי הגיד לו דסבר ר' ירמיה כר' ייסא דלקמן דילמא ס"ל כר' חזקיה שעקרו לסוף שביעית ויש זכות לבעל אף בגדל בשביעית ועוד מאי קושיא כשנדקדק מר' ירמיה כן ובגמ' קאמר מה עבד לה ר' ירמיה משמע דקשיא ליה ומה יעשה. אלא כך פי' השמועה דרב אושעיא מקשי ליה דלא מצית אמרת דמתני' בלוף שוטה מיירי דכיון דקתני בברייתא דקתני בה פלוגתא דמתני' דר' אליעזר ור' יהושע בצל בהדי לוף כי היכי דגבי בצל לא תוקמה בשוטה ה"נ גבי לוף. ותלמודא אקשי לר' ירמיה קושיא אחריתי דממילתיה דר' ירמיה משתמע דס"ל לר' אליעזר במתני' דהכובש דבר שיש לו ביעור בתוך דבר שאין לו ביעור כגון עלין בתוך לולבי דאלה ובטנא דס"ל לר' אליעזר דלכל מבערין דהא מתני' מיקמת לה דבלוף שוטה מיירי ובלוף שוטה תנינן ביה לקמן דלעיקר אין לו ביעור ולעלין יש להן ביעור וכיון דבלא עקרו מיירי וכדפרישית בודאי דעלין מעיקר קא ינקי ואפ"ה סבר ר' אליעזר דלעלין יש להן ביעור דהא קאמר ר' יוחנן דר' אליעזר כר' יהודה דעניים אוכלין אחר הביעור משמע דביעור בעי דהא בביעור דהיתירא מוקמינן לה והא תהוי תיובתא לר' ירמיה דלקמן פ' כלל גדול זוטא אמרינן דההיא ברייתא דתניא בין אלו ובין אלו אין להן ביעור כר' אליעזר היא וקשיא דר' אליעזר אדר' אליעזר דכך הוא גידולן דעלין דינקי מעיקר כמו כובש עלין ולולבין דינקי מהדדי וממתני' דפ' כלל גדול ליכא למידק הכי דמצינן למימר ההיא מתני' כר"ג וה"נ אמרינן התם:

ומשני כששיקף בעלין. כלומר לעולם מתני' וברייתא כי הדדי דבלוף פקח מיירי דאית ביה איסור ספיחים ובעיקר נמי שייך שביעית ומיירי כשחבטן מיד בסוף ששית דלא ניחא ליה בגידולי שביעית וכמישי להו עלין וכאשר בא השרף של שביעית נתלחלחו ונזקפו וגדלו גידולין בשביעית. והני לית בהו איסור ספיחין כמו לוף שוטה דשרי והיינו בעלי לוף שוטה דקאמר ר' ירמיה דשרו בעלי לוף שוטה דכיון דחבטן אפקרינהו וגידולין דהפקרא חשיבי כולהו ושרו באכילה ואין כאן איסור ספיחים. תרגום שדופות קדים שקיפן קדום ופירש"י ז"'ל חבוטות:

ר' ייסא פתר לה וכו'. ר' ייסא פליג אדר' ירמיה ובלוף פקח נמי מוקי לה וסבר דלא אהני שקיפת עלין להוציאו מדין גזרת ספיחים אלא ריכון דוקא הוא דמהני:

ריכנו. ברי"ש גרסינן לשון הטייה תרגום הטי נא כדך ארכיני כען כלומר שהטה אותו ונענעו לעוקרו כדי דלא יגדל וכותלי שורשו נפרדו ונעקרו מן הארץ אבל ראש החד שיש לו כמו עץ דק כמו שיש לצנון נשאר תחוב בארץ כדמעיקרא:

נטעו לפני ר"ה של שביעית. מפ' לקמן ור' ייסא סבר דההיא ברייתא דתניא אם עשה בארץ ג' שנים נותן לעניים וכו' כדלקמיה כל הנהו שני דקמי שביעית וחשבון דמתני' בגידולין דקמי שביעית נינהו דקא סבר דכיון דבעי ריכון בשביעית לא מצי גדל בתר ריכון שני טובא ומשו"ה קאמר הכא לפני ר"ה של שביעית כלומר זמן הרבה קמי שביעית בענין שעשה ביצים הרבה קומי שביעית דהוו כולהי לבעה"ב וריכנו בשביעית בענין שלא תפס בו איסור ספיחים כלומר ואף אחר הריכון גדלי:

ועקרו במוצאי שביעית. לאחר שנכנסה השמינית זמן הרבה ג' וד' חדשים:

אין תימר ריכון כעיקור הוא. טעמא דר"א קא מפ' דס"ל לר' ייסא דלהכי פליג ר' אליעזר ואמר דיעשה חשבון וכו' משום דמספקא ליה לר' אליעזר אי חשיב ריכון כעיקור או לא דאי אמרת חשיב כעיקור דחשיב כנלקט לענין דלית ביה איסור ספיחים וירק מותר הוי כדאיתא פ' ג' ארצות ובפ' הנודר מן הירק א"כ לענין ממון עניים נמי כנלקט בשביעית דיינין ליה וכולו דעניים הוי דומיא דאתרוג ואתרוג הנלקט בשביעית אפילו הוי כמו כד דין שביעית אית ביה כדאיתא בר"ה הילכך כלהו גידולין דששית ושביעית ושמינית דעניים הוו דכי גדל לעניים גדל וכולו לעניים הוי ואפילו גידולין דשמינית שבחא דממילא הוי:

ואין תימר אין ריכון כעיקור. דהא חי הוא בשביעית מן הארץ דלא מצינן למימר דנלקט גמור הוא וכלהו גידולין דעניים אלא עקירה דעבד למוצאי שביעית היא דהויא עקירה ושני מיני גידולין יש לבעה"ב מלבד גופו כל גידולי דקמי שביעית דהא עשה ביצים הרבה קמי שביעית וגידולי שמינית דבשמינית גופה אחר משך זמן הוא דעקרו. וכיון דמספקא לן גידולין דשביעית מיהא דעניים חשיבי ומשו"ה אמר יעשה חשבון עם העניים. ור' ייסא לא ?(א) [גמר מילתיה] דר' יהושע סבר לדידי אין כאן ספק דסבירא לי כר' יוסי ואף אם נאמר ריכון כעיקור ולעניים ולעשירים הוי כיון דבעה"ב היא ריכנו והניחו הוה ליה הפקר והוא עקרו וסבירא לי כר' יוסי דפירות שביעית למציאה דמו והראשון זכה הילכך אין כאן חשבון:

ה"ג בכל הספרים ר' חזקיה פתר מתני' ערב ר"ה של שביעית נטעו ערב ר"ה של שביעית ועשה ביצה בתחלת שביעית וריכנו בשביעית ועקרו בסוף שביעית אין תימר ריכון כעיקור אין כולו לבעה"ב. ופי' בו רבנו שמשון ז"ל ור' חזקיה פתר נמי מתני' בשנטעו בששית ועשה ביצים בששית אלא דמוקי לה בשריכנו בששית ועקרו לגמרי בשביעית דאם הריכון כעקור הכל לבעה"ב ואפילו מה שהוסיף בשביעית דלאו מארעא קא רבי והרי הוא כמונח בתיבה ואם אין הריכון כעיקור הכל לעניים אפילו מה שהוציא בששית דבתר לקיטה אזלינן ומן הדין אין לעניים עמו חשבון שהרי או כולו לעניים או כולו לבעה"ב אלא דמספיקא עביד ר' אליעזר ריכון כעיקור בגידולי ששית ולא כעקור בגידולי שביעית וטעמא דר' יהושע משום דריכון כעיקור ומילתיה דחזקיה כתובה בשיבוש וצריך לתקן הגירסא לפי הפתרון שאמרתי עכ"ד. ואני תמה מאד היאך מוחק הספרים בלי ראיה הגמ' אמרה שנטעו ערב ר"ה של שביעית דבהכי הוא דפליג אדר' ייסא והוא ז"ל אומר שנטעו בששית הגמ' אמרה ועשה ביצה בתחלת שביעית והרב פי' ועשה ביצים בששית הגמ' אמרה וריכנו בשביעית והרב פי' דריכנו בששית. ואני רואה לקיים גירסת הספרים וה"פ האי גברא נטעו ללוף ערב ר"ה דשביעית דעיקר דהיתירא נטע ערב ר"ה דשביעית דהיינו יום א' קמי ר"ה דשביעית וחשבון דמתני' בגידולין דבתר שביעית הוא דהוי ולא גדל בשביעית אלא ביצה א' דאע"ג דאית בה איסור ספיחים כיון דנכרת היא לחודה היא דאסירא ועיקר לא מיתסר דבטיל השרף ברובא דהיתירא דמעיקרא ומיד ריכנו ואפילו אחר הריכון גדל גידולין ועקרו בסוף שביעית קמי שמינית ואחר שעקרו חזר והוסיף גידולין דהיינו ביצים כמו הבצלים בעלייה והשתא מספקא ליה לר' אליעזר כמה הוי דעניים אם הביצים שגדלו מריכון עד העיקור דלאחר עיקור לא דאי אמרת ריכון כעיקור הוי כולו לבעה"ב ואין כאן לעניים אלא ביצה דעיקרו דהיתירא הוי וגידולין דבתר ריכון נמי ?(ג) העיקר הוא דגרמי להו ולא הביצה ולאחר עיקור כ"ש דלאו דאיסורא הוו ולאו דעניים הוו דדמו לבצלים שהשרישו מאיליהן ואי אמרת אין ריכון כעיקור א"כ אפילו גידולין דבתר הכי דעניים הוו הילכך אין כולו לבעה"ב גידולין ועיקר אלא הגידולין דבתר ריכון לעניים וגופו וגידולים דבתר עיקור בלחוד דבעה"ב ובעי חשבון ור' יהושע סבר דל"ש דריכון כעיקור דמי ול"ש דריכון לאו כעיקור דמי ואפ"ה כולו לבעה"ב דס"ל כר' יוסי וכר' יוחנן ולגבי הביצה מאי חשבון צריך וקשה בעיני טעמא דחזקיה דאמר דאי ריכון כעיקור הוי כולו לבעה"ב לר"א דאמאי לא אמרינן הא נלקט בשביעית ונדון ביה דינא דאתרוג כדאמרינן לעיל דאפילו היה ככד ועקרו מיד כשנכנס ר"ה הוי דשביעית ונראה לי דהיינו טעמא דשאני לוף וקולקוס דלית ליה דינא דירק גבי כלאים ועוד דאין זרעו כלה ועוד דריכנו ואין תחוב בארץ אלא חודו ודמי לאילן ועוד דאורחיה לעשות בתוספתו ביצים וכיון דתוספת שלו מבורר כולו לבעה"ב ואפשר דמה"ט נמי הביצה אינה אוסרת לשאר גידולין כיון דהיא לעצמה ואפשר דאפילו ביצה נמי שריא דכיון דריכנו גלי אדעתיה דאנוס מעיקרא היה דלא הספיק לו זמנו ואפילו כלאים אם אנוס הוא שרו כדאיתא בפ' המבריך ואפילו עקרו לגמרי בשביעית היתירא קמא כדקאי קאי ובהא פליגי ר' ייסא ור' חזקיה ר' ייסא סבר דאפילו גדל ביצים הרבה לפני שביעית דהוו גידולין דחולין אם נאמר דלא עקרו בשביעית אפשר לומר לאו דעניים הוי אבל אם תאמר דבשביעית איכא עיקור דין ירק אית ליה ומשו"ה קאמר עקרו במוצאי שביעית כלומר דינק משרף שמינית בההוא דמספקא ליה אי ריכון קמא הוי עיקור או האי בתרא אבל כי לית ביה שרף שמינית לא ור' חזקיה סבר דאפילו בריכון דשביעית גופה דאחר ביצה נמי פליגי דלית ליה דררא דירק דעיקר לחוד וביצה לחוד ומשו"ה קא מר דבסוף שביעית עקרו:

עשה בארץ ג' שנים. ר' ייסא מפ' לה הני ג' שנים דהוו לבעה"ב היינו אותם דקמי שביעית אבל דשביעית גופה לא וטעמא דלא מצי גדל אחר ריכון כל כך וכדאמרן ובשנים דקמי שביעית היא דמיירי וה"פ דברייתא עשה ג' שנים קמי שביעית ושביעית כולה וריכנו בשביעית ועקרו למוצאי שביעית דהיינו בשמינית כיון דמספקא לן אי אמרינן אין ריכון כעיקור ועיקור בתרא עיקר אי כעיקור דמי וכולהו גידולין דשביעית הוו ודעניים ואפילו לגבי גופו הילכך גידולין דשביעית מיהא יהבינן להו דהוו רובע בערך גידולין דג' שנים לפני שביעית:

היו שתי שנים לפני שביעית. כשנטעו יש לעניים שליש:

היתה שנה א' לפני שביעית. יש לענייה מחצה ולשון שעברה עליו שביעית דייק כר' ייסא דמשמע דימים קדמונים היה נטוע קודם שביעית ולר' חזקיה מצינן לפרושה שנטעו ערב ר"ה דשביעית וכל השנים דקתני אחר שביעית ואילך נינהו וכגון דריכנו אחר ביצה א' דהשתא גידולין דאחר ריכין דשאר שנים הוו דבעה"ב ואף דשביעית נמי איכא חשבון וכבר פי' במשנה דעתו דר' חזקיה. וכ' רבנו שמשון ז"ל וא"ת דהיכי משכחת לה שיחלקו עניים עם בעה"ב למחצה לשליש ולרביע והא אין עלי הלוף מתקיימין דיש להן ביעור כדתנן לקמן פרק כלל גדול זוטא ותירץ דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם העלין וטמנו בארץ כדתנן לעיל ואחר שעבר זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גידולין על גידולין וכן בכל שנה ושנה ע"כ. ואין צורך דהא אמרינן במס' כלאים דמתקיים בארץ ג' שנים והכי איתא לעיל נמי ופלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בביצים דעיקרו היא כדמפרשי אמוראי לעיל ואע"ג דקתני במתני' אם לקטו עניים את עליו ה"ק דנתפייסו והלכו להם סגי דהא לא חשו על הביצים ואם לא נתפייסו יעשה חשבון בביצים ובביצים דוקא פליגי והראיה שהביא ממתני' דפ' כלל גדול זוטא ההיא בלוף שוטה מיירי דאין לעיקרו ביעור כדתנן התם והכא בלוף פקח מיירי כדפרישנא לעיל דאפילו לעיקרו יש לו ביעור לאחר ג' שנים ?(א):

ר' בון בר חייא אף בשאר שני שבוע. ס"ל לר' בון דעקרו דקתני במתני' היינו כעקרו דר' יוחנן דלעיל דתלש דפנותיו מן הגושין והניחו במקומו דהיינו ריכנו דאמרינן לעיל ומספיק לשלא יתפוס בו דין ספיחים כדאיתא בפ' ג' ארצות ואשמעינן השתא ר' בון דכי היכי דמהני ריכון לספיחים מהני נמי בשאר שני שבוע לחילוק קדושת המעשרות דאע"פ שהניחו במקומו אם שנייה נכנסת לשלישית אין בו דין שלישית וכן אם שלישית נכנסת לרביעית דריכנו אין בו דין רביעית ואע"ג דאמר בעא פשיטא ליה אלא דשאל לחברים סברתן וכמו שפירשתי בפתיחה:

והא תניא. סייעתא לר' בון דתניא היתה שנייה והיה נטוע בה ודינה מ"ש:

נכנסת לשלישית. שדינה מ"ע והיה הלוף מחובר לקרקע:

אינו מרכנו. לשלא יגדל גידולין:

ואינו מונע ממנו מים. דתנן לעיל פ' שדה הלבן פול המצרי של שקיא שמנע ממנו מים ל' יום לפני ר"ה מתעשר לשנה שעברה וזה כדי שלא יהו גידוליו שלאח"כ מ"ש מפני תקנת עניים שיזכו בגידוליו תקנו שלא ימנע מים ממנו ולא ירכננו:

היתה שלישית. שדינה מ"ע והיה לו לוף מחובר לקרקע:

ונכנסה לרביעית. שדינה מ"ש:

מרכנו ומונע ממנו מים. כדי שיהא מתעשר לשנה שעברה דריכון כעיקור והוי לעניים והוי כנלקט גמור בשלישית אלמא דריכון כעיקור הוי אף בשאר שני שבוע ולא לענין ספיחים לחוד:

ר' ייסא וכו' תפתר וכו'. ר' ייסא אזיל לטעמיה משום דר' בון לא פי' האי ריכון דמהני למעשרות אם אחר שעשה ביצה בשנה הנכנסת הוי כר' חזקיה דלעיל או מיד קודם שעשה גידולין ור' ייסא ס"ל לעיל דלא כר' חזקיה וריכון לא מהני אלא מיד וחשבון דקתני היינו בגידולין דקמי שביעית ולהכי אתי לפרושי דעיקור דמתניתא דהכא דהיינו ריכון כי היכי דאהני למעשרות עד שלא צמחו גידולין הוא דהוי וליכא למימר דפליג וסובר דריכון לא מהני כעיקור גמור חדא דהוא מודי לעיל דריכון סגי ועוד דלא היה לו למימר עד שלא צמחו גידוליו והכי אמרינן לקמן בפ' ג' ארצות דריכון סגי ובפ' הנודר מן הירק נקטינן הכי בפשיטות:

ותני עלה. בתוספתא דבפיאה של צלעות מקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון דהיא במקום סלעים וטרשים אין בה משום עבודת קרקע כדאמר לעיל פ' בראשונה לגבי מלמד פרתו לחרוש:

מותר ליקח לוף במוצאי שביעית. מכל אדם ואפילו חשוד ומפ' בגמ' דבלוף טמון עקור כדרכו מן הששית וטמנו כדתנן לעיל מיירי והוציא גידולין אחר שהטמינו ור' יהודה שרי להו לגידולים ללקחן מע"ה מיד ורבנן פליגי עליה וטעמייהו מפ' בגמ':

עד שירבה החדש. לוף הזרוע אחר השביעית גידולין והוציא כיון שרבה בארץ אז מותר ליקח גידולין דלוף סתם מכל אדם:

מאי טעמא דר' יהודה. כלומר מ"ש הכא דשרי מיד ולקמן בפ' ג' ארצות גבי שאר ירק תנן דאסור עד שיעשה כיוצא בו ולא אשכחן דפליג ר' יהודה:

ומשני גזרי על הלוף ולא גזרו על הירק. כלומר כי קתני במתני' דשרי היינו ירק שלו ולא עיקר שלו דגבי עלין הוה בני אדם אין אוכלין אותן ודמי לעולשין דלית בהו משום ספיחים ופריך אי הכי אפילו בשביעית גופה לשתרי ומשני לאו משום הך טעמא לחוד דבעלין דמו לעולשין אלא דלהוי נמי טמון אלא שלא טמנו כדתנן לעיל ומקילינן ביה קצת כי היכי דמקילינן גבי ריכון לעיל ומשו"ה בשבועית אסירי אפילו עלין שלא ילך וכו' משא"כ במו"ש דבטיל ליה איסורא דשביעית כדאמר לקמן בטילתה על ידי קרקע וכיון דאיכא תלת מוצאי שביעית וטמון ועלין שרינן ורבנו שמשון והרא"ש ז"ל פי' גזרו על הלוף שלא יעקרוהו בשביעית ביד כשאר ירקות ושמא משום דשרשו תחוב בארץ הרבה חשו דדמי לחורש וצריך לעוקרו לב"ש במארופות של עץ ולב"ה אף בקרדומות ואין דרך לעוקרו כדרכו בשביעית הילכך למוצאי שביעית לא שכיח עקור כדרכו אלא בטמון ולא באיסורא דשביעית הילכך זה שעקור כדרכו שרי מיד אבל גבי ירק שלא גזרו שלא לתולשו כדרכו איכא למימר דילמא שתלו ועקרו וספיחים הוי לא שרי מיד:

מעתה אפילו בשביעית יהא מותר. ובספר רבנו שמשון ז"ל היה כתוב אפילו בשבת והכל א' דשביעית מיקריא שבת כדכתיב והשבת ונפתחה בר ותרגום יונתן ושמיטתא וה"פ בשביעית עצמה יהא מותר כיון דאין דרך לעוקרו כדרכו בשביעית תלינן למימר דמן הטמון שהטמין בששית הוא:

ומשני בטמון אנן קיימין כלומר כי שרינן למוצאי שביעית בטמון הוא דאמרינן הכי דההוא אין דרך לעוקרו בשינוי אלא כדרכו ולטומנו עד מוצאי שביעית וההוא הוא שמטמינין עם השרשים להתקיים כך וכיון דעקור כדרכו לא שרי ליה ר' יהודה אלא למוצאי שביעית אבל בשביעית גופה אסור ואע"ג דהוא מן הטמון אסור ללוקחו מע"ה כיון דעקור כדרכו הוי שמא יביא מן האיסור ויאמר מן הטמון הוא לכך אסור בשביעית אפילו טמון אבל למוצאי שביעית ליכא למיגזר דהא עברה שביעית ושביעית בטילתה על יד קרקע ורבנן סברי דאפילו במוצאי שביעית סמוך ליצאתה נחוש בטמון שמא יבא בשביעית לעוקרו כדרכו ויאמר טמון הוא מן הששית ולא שרי עד שירבה החדש ור' יהודה לטעמיה דאמר בפרק הניזקין ובפ' עד כמה דשביעית לא חשידי בה אינשי ויותר נ"ל לפ' סוגיא זו כמו שפירשתי וסייג קצת מצאתי בפי' ר"י ז"ל שפי' כן ר' יהודה סבר כשגזרו על הלוף גזרו כלומר על הלוף גזרו כלומר על הלוף שלא עקרו גזרו דיהא אסור הוא וירקו. א"נ בעקרו והניחו במקומו גזרו על ירקו אבל עקרו וטמנו בשביעית והוציא ירק ירק הוא בעלמא ושרי הילכך מותר לקנות ירק הלוף מיד דמקילינן ואמרינן מירק דלוף טמון מייתי ופריך א"ה אפילו בשביעית לישתרי ומשני הא לא קשיא שאם תתיר לו הולך ומביא מן האיסור ויאמר מן הטמון הבאתי ע"כ:

עין כושים. שם מקום:

ואכלנו לוף. גידולי לוף טמון שלקחנו מע"ה:

מוצאי הפסח. ולא משום דירבה החדש דמתני' הוי פסח אלא מעשה שהיה כך היה כלומר ומרגל לרגל אתה טועה ולא כדברי הרא"ש ור"ש ז"ל שפירשו דירבה החדש היינו מן הפסח ואילך כדפי' בירושלמי דאי הכי אמאי לא תני תנא עד הפסח:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה