אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק ד · הלכה ד

הלכה ג

ומודים במחליק שיגום. מחליק מן ואנכי איש חלק ועודים ב"ה שיגום ולא ישרש דהואיל וקרקע של ג' אילנית הוא רב יאמרו הרואין דלעבודת הארץ מתכוין הילכך לא ישרש:

בד"א. דיגים במדל אליבא דב"ש ובמחליק אליבא דב"ה:

מתוך שלו. אזי יגום:

מתוך של חברו אף המחליק ישרש. כדאמר לעיל גבי אבנים דמסקל בשל חברו אין אדם חישש לתקן שדהו וה"נ הכא ולעצים לדליקה בעי להו:

המבקיע בזית. ליטול עצים:

לא יכסה הביקוע בעפר. כדמפ' לעיל בפ"ב שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן:

אבל מכסה באבנים ובקש. שאינו אלא אוקומי אילנא:

קירת שקמה. היינו סדן שקמה ולא קתני הכא לא מדריג ולא מחליק ובעקירתו נמי לא תני ביה שום שינוי:

בתולת שקמה. קידם שנקצצה מעולם קרויה כן וכשקוצצין אותה עושה ענפיה גדולים ומשבחת קרויה סדן השקמה ובשביעית אין קוצצין אותה אפילו לעצים:

כדרכה אסור. כדרך שקוצצין בשאר השנים שהיא משבחת בכך ובגמ' מפ' במאי פליגי:

מתני' במדל בתחלה. שעכשו בא לשלוף ומעולם לא שלף אותן ומשו"ה שריא מתני' אפילו ליטול שנים ולהניח אחד ור' מיירי שהדל מכבר קודם שביעית ועכשו חוזר לשלוף שעדיין מוכחשין יניקתן שרינן ליטול א' מבין שנים:

בחישת הקנים. מפ' בפ' כלל גדול דתולדות חורש הוי והיינו כשגדלין הרבה ביחד קרויין כן וכדי שלא יוסיפו חליפין דקין מציתין האור בהן כדי שהלחלוחית יתקיים בתוכן זמן רב ואח"כ יוצאין גסים ועבים וכ"ש דאסר ליטע אילן סרק:

חישת הקנים. תרגום לבמות יער לחישת חורשא:

נוטעין אילן סרק בשביעית. דס"ל דכיון דאילן סרק הוי לעצים או לבנין לא אסיר נטיעתו דלא אסרה תורה אלא למאכל כדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור ותזרע לא שייך אלא באוכל ועוד דומיא דלא תזמור דכרמך:

אלא בחולות. במקום שהוא חול וחולסית אבל לא במקום אחר דהא עודר הוא ואע"ג דדבר שאין מתכוין הוא דאינו אלא ללמדה לחרוש למוצאי שביעית אפ"ה אסור:

שלא יסמוך את המענה. ואפילו כשחורש בשדה כותי:

מענה: קרוי החריץ שבין תלם לתלם ולא יהו החרישות תכופים וסמוכין ולא מחזי כחורש בעלמא דדרך החורש הוא לסמוך: ה"ג בתוספתא אבא שאול אומר מברר בחורשין ופליג ארשב"ג דשרי בשדה כותי דסבר כותיים נמי מצווין על השביעית דגרי אמת היו ונשתמדו אח"כ אלא מברר שדה חורשין שדה של יער ושם מלמד פרתו לחרוש דליכא התם שום חשש תרגום יער חורשא והכא גרסינן מברין בחורשין ומפ' בפ' כלל גדול דשבת בירושלמי דתולדת חורש הוי והיינו אילני סרק שהן ביער ובעי להו לקורות ולבנין שרי ?(א) (לכסות השרשים) שלהן כדי להברותן או להחזיקן שלא יפלו וס"ל כרשב"ג:

וגומם מעם הארץ. אם צריך מהם לבנין גומם אותן מעם הארץ ובשינוי משום עבודה וטעמא דהני תנאי דאחמור בעבודת הארץ ואקילו באילן היכא דהוי סרק משום דבעבודת האילן כתיב כרמך ובעבודת הארץ כתיב ושבתה הארץ סתם:

באדמה בעציץ. אין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר דזריעה מיקרי הואיל ודרכן כן אלא בודקין אותן בעציץ מלא גללים:

ושורין אותן בשביעית. במים כדי לזורען למוצאי שביעית וכן כ' הרמב"ם ז"ל פ"א:

ומקיימין את האלויי בראש הגג. נ"ל שהוא כמו אהלוי כמו הנהו אהלויי דפ' בתרא דנדרים והוא שם עשב של בושם נקרא אהלות בלשון המקרא והשרים זורעין אותו לפני חלון הבית מפני הריח ופעמים זורעין אותו בראש הגג ששם עולין ומטיילין ובלעז לינא לואי ותרגום אקסילא לואי ולשון יון עץ אקסילא ויש קורין אותו פאג'א די מיקא וקאמר דמקיימין אותו בגג בשביעית ועושין לו צל או איזה דבר המעמידו שיתקיים ולא ישרפנו החמה דאוקומי אילנא שרי כדלעיל ואם יתקיים בלי השקאה יתקיים אבל לא ישקם דעבודת קרקע היא אפילו בגג וכן גרים הרמב"ם ז"ל בפ"א והראב"ד ז"ל הגיה עליו ואמר נראה לי שהגירסא ומשיירין את הזרעים משביעית למוצאי שביעית ומקיימין את העלין שבגג אבל אין משקין אותן ע"כ וכבר ביררתי גירסא שלנו:

אין תולין תובין בתאנה. בסוף במה אשה ובסוף בהמה המקשה אמרינן כמאן תלינן כובסא בדיקלא ופי' בערוך כמו קובצא לשון קיבוץ סנסני תמרים תולין באילן שמשיר פירותיו וכאן היו נוהגין לתלות באילן חוטין קלועין כמו תיכי חלילתא דפרק במה אשה ויש בהן סגולה ובשביעית אין עושין כן דהוי כדרכו אלא מביא יחור של תאנה שעושה פירות משוחה בשמן ותולה בזאת תרגום וימרחו על השחין וישטרון לשון שפשוף ואומרים לה הדא עבדא ואת לית את עבדא:

מנבל פירותיו. משיר פירותיו לשון כנבול עלה מגפן גבי שביעית שנוייה בתוספתא פ"ק ומפ' טעמא בפ' בהמה המקשה ובס"פ במה אשה טעמא דמילתא כי היכי דניכחוש חיליה שמרוב שימנו הוא משירן:

וסוקרין אותו בסיקרא. מפ' התם כי היכי דליחזיוה אינשי וליבעו רחמי עליה והיכי אסרת תליית תוכין דהוי דרכו ואסיר והא הכא דסוקרין בסיקרא בשביעית דזהו דרכו בשאר שני שבוע ושרי:

ומשני ומבהתין ליה דיעביד. כלומר ס"ד דמה שמתירין התם בשביעית ואין בו משום דרכי האמורי הוא כדי שיעשה פירות:

תמן דלא יתן פירותיו. כדי שלא יתן פירותיו כ"כ בשופע שיפלו:

ברם הכא דיעביד בתחלה. ותוכין הוי דרכו ובעי שינוי:

אין מרכיבין דקלים וכו' שלא תאמר וכו'. משום דתיקשי לך מאי קמ"ל מתני' היא פ' שדה הלבן אין נוטעין ואין מבריכין וכו' ומשני דלא תימא כיון דהפסד גדול הוא דהא שרינן לה בערב פסח כל היום משום דאיכא הפסד גדול אי לא עביד ואילו מלאכה אחרת לא שרינן מחצות ולמעלה ואיכא שמתא כדאיתא בפ' מקום שנהגו משו"ה איצטריך למימר דאסור לעשותו בשביעית ופי' בערוך בערך לסן יתברך שם בורא כל העולם כרצונו ברא את הדקלים זכר ונקבה ובלעדי השני האחר לא יצליח והיאך הוא מעשיהן בהגיע זמן הדקלה נקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרים הם כעדשים מביאים הכפניות דהן פרי של דקל זכר ומסבכין בעוקץ יד מהן ומזהמין אותן וכורכין לה אגד והמכבדות של תמרה מצליחות ומוציאה פירות נאין ובלבד שלא יתאחר זמנן ואפילו יום א' שאם תשהא הרכבת הדקל אפילו יום א' יפסידו פירות הדקל ואותן התמרים שאיחרו בלא הרכבה לא יצליחו ואם יצטרכו הדקלים הרכבה יום י"ד בניסן מפני שהקב"ה חס על ממונן של ישראל והדבר ידוע שצריכין הרכבה ביום י"ד וידוע שאם יעבור זמן אפילו יום א' יופסדו לפיכך הורונו אלופינו במאירת עינים מרכיבין דקלים כל היום ע"כ דברי הגאונים ז"ל:

משלשה ועד ט' היא מתני'. הא דפליגי ר' יהודה ורבנן בקציצת בתולת שקמה אינו בגומם מעם הארץ ?(ב) [כדאמר בעלמא פחות מג' כארעא סמיכתא דמי] דגומם מעם הארץ כו"ע לא פליגי דקשה לה ושרי ובג' טפחים נמי כו"ע לא פליגי דמעלי לה ואסיר דהויא עבודה אלא למעלה מג' ועד סוף ט' הוא דפליגי דר' יהודה אמר עד עשרה ועשרה גופייהו שרי דכו"ע לא פליגי דקשה לה בעשרה טפחים ורבנן סברי דאף מג' ועד ט' כעשרה דמי ושרי כך מפורש בפ' הספינה:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה