אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק ד · הלכה ב

הלכה א

שדה שנתקוצה. בגמ' פליגי בה איכא מ"ד שנטלו קוציה דהיינו התלושין וכדפרישית לעיל ואיכא מ"ד שנחרשה כי חרישה ראשונה היא להמית הקוצים שצמחו בתוך התבואה:

תזרע למוצאי שביעית. לפי שלא הוכנה עדיין לזריעה לא קנסוהו:

נטייבה. למ"ד נתקוצה שנטלו קוציה מפ' נטייבה היינו נחרשה ומ"ד נתקוצה היינו נחרשה מפ' דנטייבה היינו שנחרשה פעם שנית:

או שנדיירה. שהכניס הצאן שם לזבלה בכוונה:

לא תזרע למוצאי שביעית. דקנסוה רבנן:

אין אוכלים פירותיה בשביעית. קא סברי ב"ש דקנסינן אפילו לעניים דלא ליתהנו ממעשה שביעות ומשו"ה שדה האילן שנטייבה אסור לאכול מן הפירות א"נ מן העשבים דאין בהן משום איסור ספיחים כגון פיגם וירבוזין דשרו כדתנן לקמן ומברייתא דת"כ משמע דב"ש מדאורייתא הוא דאסרי לה ובפ' כלל גדול רבא יתבאר בס"ד:

ובה"א אוכלין. דכיון דשדה בשביעית הפקר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו במעשה רבא כדאיתא בפ' השוחט דחולין ואפילו מאן דפליג היינו בע"ז דאורייתא קא פליג אבל שביעית דרבנן לא ולאו כל כמיניה להפקיע כח העניים וכח כו"ע וכי שרו ב"ה גבי פירות עבירה היינו לאחרים אבל לרשע העובר פשיטא דאסירי דומיא דצורם אזן בבכור דלדידיה דעבד איסורא קנסו ולאחריני לא קנסו כדאיתא בפ' כל פסולי המוקדשין ובס"פ הפיגם איכא פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אי קנסינן ליורשים דדמו לדידיה או לא:

אין אוכלין פירות שביעית בטובה. שיחזיק טובה לבעלים בשביל אכילתו דרחמנא אפקרינהו ומתכא דרחמנא הוא דזכי כן נ"ל לפ' מתוך סוגיית הגמ' וכן מצאתי לר"י מסיפונטי ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ו וז"ל אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כיצד שיתן לו פירות שביעית כמי שעשה עמו טובה או שיכניסנו לביתו לאכול כמי שעשה עמו טובה ע"כ:

חלוף הדברים. היה גורס דב"ש לקולא נינהו דבין בטובה בין שלא בטובה שרי וב"ה לחומרא דבטובה אסור ויש ספרים דגרסי בעדויות בעדותו של ר' יהודה גבי ב"ה אין אוכלין אלא בטובה ופי' הראב"ד ז"ל במס' עדויות נ"ל דטעמייהו דב"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שני שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל בשדה חברו ובפרדסו שלא מדעתו והרא"ש ז"ל גריס ובה"א אין אוכלין פירות שביעית בטובה ופי' דאי מחזיק לו טובה נראה כמוכרו לו וכאילו נותן דמים וגירסא זו עיקר והכי משמעא מתני' דהכא וכן כ' ר"י ז"ל וז"ל וב"ה לחומרא דאין אוכלין אלא שלא בטובה וה"נ העיד ר' יהודה במשנת עדויות עכ"ד והראב"ד ז"ל עצמו כ' בפי' ת"כ דהגירסא העיקרית כדאיתא הכא ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' כת"ק וכי תנן בעדויות משמיה דר' יהודה הוא דתנן ויחידאה היא:

תמן אמרין. בבבל:

בשניטלו קוציה. שהיו כבר קוציה תלושין ונטולין ובא זה והשליכן לחוץ כדפרישית בפ' מאימתי:

ורבנין דהכא. חכמי א"י והיינו ר' ינאי:

כשחרש חרישה ראשונה. כדי להמית הקוצים שבה:

וכא כן. וכי כאן בא"י מקום המשפט וחרדת יראת שמים כן נוהגין דלא קנסי בחרישה ותזרע למוצאי שביעית והא חרישה אפילו קמייתא איסור תורה הויא והו"ל למקנס והא כו"ע הכא חורשין בשביעית וזורעין למוצאי שביעית:

ומשני תמן. בזמן שנשנית משנתנו דקנסינן ליה:

אין המלכות אונסת. ויש להן כח לשמור המצות וקונסין למי שעובד:

ברם הכא. בזמן הזה בא"י בזמן ר' ינאי המלכות אונסת ופי' הרמב"ם ז"ל פ"א משרבו האנסין והטילו מלכי גוים על ישראל לעשות מחנות לחיילותיהן התירו לחרוש ונזרוע בשביעית דברים שצריכין להן עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות מלאכה בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בזה ה"ז עושה ע"כ. והראב"ד ז"ל כ' ואנו קבלנו אנסים ארנונא שנוטל המלך חומש מכל פירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזל אותה ממנו ובלבד מקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל דלא היתה שביעית נוהגת בהן אלא מדבריהם בהם התירו לעבור מפני האונס אבל לא במה שהחזיקו ע"כ. ובפ' זה בורר גרסינן מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא והיינו עובדא דר' ינאי דהכא וסובר הראב"ד ז"ל דאע"ג דקאמר הכא אונסת היינו ארנונא דהתם וגם רש"י ז"ל פי' דבשביעית בזמן הזה דרבנן מיירי דבטלה קדושת הארץ והם ז"ל סוברין דלא היו כופתין אותן ואונסין אותם במקל ורצועה לעשות מלאכה אלא היו מפסידין הקרקעות והודה רש"י ז"ל שגם בארץ דהחזיקו עולי בבל שרי ר' ינאי אלא דסבר דבטלה קדושת הארץ ודבריהם הללו יתבארו בארוכה בפ' ג' ארצות בס"ד אבל דברי הרמב"ם ז"ל אמת דהיו מכין ועונשין בהן ולא התירו להן אלא דברים הצריכין לעבדי המלך כדאמרינן לקמן לא איתכוון אלא למיגבי ארנונין וסוגיין משמע דמכין ועונשין בהן דפריך אדר' ינאי מההיא דפפוס ולוליאנוס דיהרג ואל יעבור משמע דהמלך היה אונסן ומעבירן על דת ומשני דלא היו מתכונין אלא להנאת עצמן ואי ס"ד דלא היו מכין בהן ולא שרינן אלא משום דבטלה קדושת הארץ מאי פריך לימא דסבר כר' דאמר דשביעית בזמן הזה דרבנן והיכא דאיכא פסידא לא גזרו ועוד דמייתי ההוא עובדא לאפות פת בשבת בהדה משמע דכי הדדי נינהו והורגין בהן אי אינן עוברין:

בראשונה כשהיתה המלכות אונסת. קאמר הכי דבימי ר' ירמיה ור' יוסא משמע לקמן דנתבטל האונס:

רמיין קובעתא. כשחורשין בשנייה כשהארץ פתוחה כבר:

חמיתון רמיין. ראה אותן ר' ינאי דקובעין את המחרישה יותר מבפעם ראשונה שהארץ קשה ויראים שלא תשבר:

הא סטו. שם האנס:

שרא לכון מירדי. מחמתו הותר לכם לחרוש הארץ בפעם ראשונה הנקרא נתקוצה:

שרא לכון רמיין קובעתא. בתמיה דזה שאתם עושין עכשו היינו נטייבה ונראה דסופכם ברצון:

קשייתה קומי ר' אבהו. הקשיתי אותה לפני ר' אבהו אמאי שרי ר' ינאי לעבור על התורה בפרהסיא ולחרוש ולזרוע בשביעית ואפילו שיהא אונס אסור אליבא דר' ינאי גופיה כיון דפרהסיא הוי:

בית נתזה בלוד. פי' רש"י ז"ל שם איש:

חוץ מע"ז. התם בפ' בן סורר נפקא לן מברייתא דתניא אם נאמר בכל נפשך וכו' גילוי עריות מדתניא ר' אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו' וכי מה למדנו מרוצח מעתה וכו' שפיכות דמים מנלן סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבא וא"ל אמר לי מרי דוראי וכו' אבל בשאר מצות יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם:

אבל ברבים. ולקמיה מפ' כמה הן רבים ונפקא לן בת"כ ובפ' בן סורר מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דתניא התם ממשמע שנא' ולא תחללו א"כ קדש א"כ למה נאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל מסור עצמך לקדש את שמי יכול ביחיד ת"ל בתוך בני ישראל לא אמרתי אלא במרובין ע"כ:

אפילו מצוה קלה. בפ' בן סורר מפ' מאי מצוה קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש"י ז"ל ערקתא שרוך הנעל שאם דרך הגוים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועין אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדיש את השם בפני חבריו ישראל:

פפוס ולוליינוס. אחים היו ונתפשטו ביד טוריינוס בשעת השמד כדאיתא בת"כ:

מים בכלי זכוכית צבועה. אדום כדי שיבינו ישראל ששתו סתם יינם כדי להמיר דתם והכא נמי איסורא דמבטלי פרהסיא הוא והיכי מורי להו ר' ינאי היתירא:

ואמר לי. ר' אבהו:

אלא מיגבי ארנונין. דהמלך מתכוין להנאת עצמו שכל בית דירה יתן לו כך וכך סאין של תבואה לעבדי המלך שומרי העיר ולא להעביר על דת והכי איתא בגמ' דילן אמר רבא גוי דאמר ליה לישראל קטול לאספסתא בשבתא ושדי לחיותאי ואי לא קטילנא לך ליקטול ולא ליקטליה וכו' דכיון דאינו מתכוין להעבירו אלא לצורך עצמו אין כאן חילול השם ואפ"ה לא שרינן אלא חרישה קמייתא אבל שנייה לא דיכול לעשותה במוצאי שביעית בשעת זריעה:

עשרה. וכולן ישראל כדאיתא פ' בן סורר:

ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת גמר תוך תוך ואין עדה פחותה מעשרה דגמר ממרגלים הכי איתא בברכות ובפ' בן סורר:

פארי חורי חמרא בשבתא. רץ ומחמר אחר חמורו בשבת שרכב על חמורו שלטון אחד או נתן עליו משא להוליך לביתו וצוהו שיחמר אחריו ואיכא לאו במחמר ואיכא מ"ד שניתן להזהרת מיתת ב"ד בפ' מי שהחשיך ומשום דאנסו להנאת עצמו שרי:

למיפא לארסקינס בשבתא. לאפות לו לשלטון ששמו ארסקינס פת חמה בשבת:

מיכל פיתא חמימא. ולהניית עצמו ושרי אפילו בפרהסיא:

גוים מהו שיהו מצווין על קידוש השם. דאם אמר מלך לגוי עבור על אחת משבע מצותיך ואל תהרג בפני עשרה מי אמרינן דמצווה הגוי לקדש השם או לא:

ונקדשתי בתוך בני ישראל. ואכולהו קאי לנמסר שיהא ישראל ולמעוטי גוי ולעומדין שם שיהו נמי ישראלים:

לדבר הזה יסלח ה' לעבדך. גבי נעמן כתיב כשהיה נכנס עם אדוניו בבית ע"ז שלו דהיינו בית רמון והוא נשען על ידו וצריך לו להשתחוות על כרחו בהשתחויית המלך ומאחר שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז א"ל לאלישע הנביא לדבר כזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו ומסיק בגמ' דילן ואם איתא לימא ליה בצינעא כשלא יהיו ישראל שם בבית רמון אבל בפרהסיא מיפקדתא ומדקאמר ליה סתם לך לשלום אלמא לא מיפקיד וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"י מהיל' מלכים וכן הסכימו התוס' פ' בן סורר:

הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי. היה תופר בגד אצל גוי ברומי:

לינא אכיל. לית אנא יכיל:

דלכן אנא קטילנא לך. דאם לא כן אנא קטילנא לך:

מהן מודע לך. מזה אני מודיע לך דאי אכלת הוינא קטיל לך:

או יהודאי יהודאי וכו'. או יהודי לגמרי לשמור כל דברי ה' ולא לאחוז קצת ולהניח קצת שאינו לא גוי ולא יהודי:

שמע מיליהון דרבנין מיכל הוה. דבצינעא שרי אפילו להעביר על דת:

מהו שיהא מותר לזורעה. מי קנסו בנו אחריו או לא ומסיק דלא קנסו דלא שייך גביה ערמה והכי איתא פ' השולח ובפ' כל פיסולי המוקדשין:

טייבה ומכרה אסור לזורעה. הלוקח שמא יערימו הרשעים למצוא קופצים לקנותה:

עבר וזרעה. הלוקח:

טיוב בזמן הזה. שאין אנסים ועבר וחרשה:

שרי. לזורעה למוצאי שביעית וכדמפ' טעמא לקמן ובפ' זה בורר בירושלמי גרסינן מ"ט בטל הדין בטל גזרתא כלומר מכיון שהתירו לחרוש בזמן דאיכא אנסין כבר נתבטלה הגזרה שגזרו שלא לחרוש דקסבר כר' דשביעית בזמן הזה שריא בפ"ק דמ"ק והכא ל"ג ליה:

שהוא לוקה. כר' אלעזר דס"ל בפ' כלאי הכרם החורש בשביעית לוקה א"נ לקי מדרבנן:

שהוא פסול לעדות. שמנויין בפסולין לעדות בפ' זה בורר חשודין על השביעית דמסקינן התם בתחלה היו אומרים א' זה וא' זה פסולים:

אין דהוא שמע. ר' ירמיה ודאי הוא יודע המשניות ואנו לא ידענו טעמו ולא קאמר דטעמא הוי משום דבטל הדין בטל הגזרה שאין זה טעם אלא בתמי' הוא דקאמ' וכי מותר יהי' משום בטל הדין בטלה גזרתא ור' ירמיה ודאילא התיר:

איתתבת קומי ר' ירמיה. הקשו לפניו קושיא דלעיל דהא מלקות ופיסול עדות וכו' והשיב ואמר וכי איזה ב"ד עמד וביטל דמשמע מלשון זה דר' ירמיה ודאי התיר ודלא כר' יוסי:

עמד וביטל. היתר הראשונים אחר שנתבטל האנס דלעיל ונתבטל אותו שמד וכיון דלא נמנו לאסרו מותר הוא דאולי יתגרו בנו הגוים ויעלילו עלינו שאנו מפסידין הקרקעות שלא לפרוע למלך א"נ קסבר ר' ירמיה דס"ל לר' ינאי כר' ולא רצה לגלות וכסה דבריו ואמר מפני האונס ומשו"ה אפילו ליכא אונס נמי שרי וזהו דרכו של רש"י ז"ל למעלה וסמך על לשון ארנונא כמשמעו דסבר דבההוא סגי דשביעית דרבנן וקיי"ל כר' ועוד אכתוב בזה בפ' ג' ארצות בס"ד:

חיליה דר' ירמיה מן הכא. כחו של ירמיה שאמר וכי אי זה ב"ד עמד וביטל מדברי ר' ינאי שאמר על זאת הברייתא למדו:

דתניא. בפ' בתרא דתרומות:

בת ישראל וכו' טובלת. הישראלית פתילתה בשמן תרומה טמאה של הכהנת אע"ג דאפשר דאתיא ישראלית ביה לידי חיוב מיתה כגון דאכלה ליה:

שעת משלחת זאבים. שהיתה מכה משולחת ואיכא סכנה בלילה בתוך העיר התירו השמן לישראל אע"ג דאפשר דאתיא לידי עון מיתה לא מצינו שעמד ב"ד וביטל ואפילו עכשו שרי ולא חשו לאכילה דסתמא דלא אכיל ליה אלא מיתהני ביה והניית תרומה שריא לישראל כדתנן מערבין לישראל בתרומה ולקמן בשילהי כלל גדול זוטא אמרינן בהדיא הניית תרומה מותר ולא רצו לגלותה אלא בעלילת משלחת זאבים וכיון דהותר הותר והכא נמי כה"ג מעיקר הדין מותר הוא אלא דלא רצו לגלותה דקיי"ל כר' דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן וכי גזור רבנן היכא דליכא לא פסידא ולא אונסא אבל היכא דאיכא פסידא לא גזור כגון הכא דאיכא פסידא דארנונא לא גזור ודין שמן שריפה כתבו הרמב"ם ז"ל פי"א דהל' תרומה:

אית דגרם ודכוותה מאימתי אדם זוכה. וה"פ כי היכי דלעיל שרי ר' ירמיה וחלק עליו ר' ייסא ה"נ פליגי הכא:

מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית. כל אדם זוכין בפירות שביעית בהגבהה או בנתינה בכלי דהפקר נינהו וכליו קונין לו אבל בעל הבית גופיה מאימתי זכי בהו קאמר ר' ירמיה משיתנם לתוך כליו ופליג עליה ר' יוסה דאפילו נתנם לתוך כליו בסתם לא זכי לא נתכוון לזכות דהוא סבר דאינון דיליה ואינן שלו:

קציעות. תאנים יבשים בשנה השביעית היה וקרויין כן על שם הכלי שקיצע עוקציהם וקרוי מקצוע ונכנס בגנה שלו בלי רשות וכגון שהיתה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים ונכנס בה בלי רשות דהיינו שלא בטובה וכדברי ב"ש:

חמוניה סנטורין. לא שבעל הגנה הניח שומרים בגנתי דתניא אינך בוצר אלא מן המופקר אלא שהיו באותה בקעה גנות ופרדסין של גוים והיו בבקעה שומרים וחשבו שהוא גזלן:

ושרון חבטון עלוי. התחילו להכות:

כד חמא גרמיה בסכנה. כשראה עצמו בסכנה:

ובק"ש. כדתנן בפ' היה קורא א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסיכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך על שעברת על דברי ב"ה:

אוי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה. שיכול הייתי לפייסן בממון ובפ' קונם יין איתא בגמ' דילן עובדא דר' טרפון גבי הוקפלו המקצועות ושמא תרתי עובדי הוו:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה