אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק ב · הלכה א

פרק ב

שדה הלבן. לשדה תבואה וכיוצא בו קרי שדה הלבן לפי שאין בה צל כשדה האילן אי נמי משום דמתלבן בשעת לקיטתו:

עד שתכלה הליחה. כלומר עד שתחסר לחלוחית הקרקע של ימות הגשמים דעד ההיא שעתא מהניא חרישה לזריעה של שנה זו אבל מכאן ואילך אסור כדי ליטע משום דמיחזי כחורש לצורך שביעית וקתני כ"ז שבני אדם חורשין ליטע מקשאות ומדלעות ובגמ' מפ' דת"ק דר"ש היינו ר"מ ומפ' נמי דשריא מתני' אע"ג דאין לו מקשאות וכו' אלא שרוצה להשכירה לגננים חרושה ומשמע השתא דהאי שיעורא דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח:

תורת כל א' וא' בידו. דזה אומר כלתה ליחה שלי וזה אומר לא כלתה ליחה שלי ומקשאות ומדלעות כ"ז שאדם רוצה נוטען דאין להן זמן קבוע כך פירש"י ז"ל בפ"ק דמ"ק:

ובשדה האילן עד העצרת. בגמ' מפ' אמאי נקט ר"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא ומפ' במאי פליגי ת"ק ור"ש:

ר"מ היא. דסתם מתני' ר"מ היא:

ר"מ כב"ש. דכי נקט ר"מ שיעוריה משתכלה הלחה שיעוריה מעט אחר הפסח הוא והיינו כב"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב"ש כ"ז שיפה לפרי דהיינו להלן מעט משעברה עצרת וב"ה נקטי רגל ה"נ ר"ש נקיט רגל דפסח ור"מ נקיט כלתה ליחה דהיינו להלן מעט ואע"ג דחרישה באילן נמי היינו נמי מפני הליחה מפ' בגמ' דבאילן מכיון שהוא נטוע ועומד ושרשיו גדולים ויונקין מן הארץ אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת ומשו"ה משכא הניית חרישה דיליה למר עד עצרת ולמר להלן מעט אבל הכא דזורע אותו בתחילה לא משכא הניית חרישה דיליה אלא עד הפסח ומשתכלה דקתני היינו שהגשמים של רביעה האחרונה כבר הלכו:

וכן אתינן מתני' ר"מ כב"ש. בתמיה וכי כך הוא דניתי לשנות סתם מתני' דר"מ כב"ש כלומר וכי איכפל תנא לאשמועינן כב"ש דסתם לן דעתיה דב"ש ושנאו בלשון חכמים דאם היה דעתו כב"ש היכי סתם לן כוותיה:

אלא ר"מ כמשנה הראשונה ור"ש כמשנה האחרונה. דר"מ ור"ש לא פליגי דר"מ נמי שיעורא דיליה עד הפסח הוא ור"ש אקשי ליה דלשונו סתום הוא ונתת תורת כאו"א בידו ור"מ נקיט לשון משנת הראשונים ור"ש נקט לשון מפורש דהיינו עד הפסח:

וכן אתינן מתני' ר"מ כמשנה ראשונה וכו'. וכי בא לאשמועינן התנא משנה ראשונה ומשנה אחרונה ואין שום נפקותא ביניהן בתמיה:

אלא ר"מ שנאה במחלוקת וכו'. אלא היינו דאשמעינן מתני' דתנא דפרקין דלעיל דתנא פלוגתא דב"ש וב"ה גבי אילן היינו ר"מ וה"ק ר"מ בההיא ב"ש נמי כלתה ליחה אמרי דהיינו יפה וב"ה מחמרי ואמרי עד הרגל דהיינו עצרת ותו לא ודכוותה נמי גבי שדה לבן כה"ג פליגי דתרתי מתני' כלהו מתנו אהדדי. דבתר כלתה ליחה הוא דאזלינן לב"ש ולאו בתר רגל וב"ה בתר רגל אזלינן נמי הכא והיינו פסח ומשתכלה הלחה דקתני היינו מאי דמעדיף ר"מ במשנתנו דמכחיש ליה עלה ר"ש היינו משתכלה הליחה דסברי ב"ש ובמחלוקת הוא דתנן תרתי מתניתא ור"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב"ש וב"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן דנתת תורת וכו' זה יאמר עדיין יפה לפירות שלו וכן יאמר לא כלתה ליחה וכו' והיינו דנקט ר"ש בלישניה ובאילן עד עצרת משום דפליג אדר"מ בין אלבן בין אאילן:

בשיש לו מוקשה ומודלה. כמו ומדלעה והעין נבלעת ומוקשה כמו במלונה במקשה והיינו מקשאות ומדלעות ולאו דבעינן דאית ליה אלא אפילו לית ליה שרי דחורש למאן דעתיד ליטע שהרואה אומר חורש הוא כדי ליטע:

זה אומר כלה ליחה שלי. ואין לו סברא לב"ש:

עד פסח. וד"ה:

עד העצרת. וד"ה:

מה בין שדה הלבן לשדה האילן. דהא לשדה האילן לא אמרינן דכלתה הליחה עד אחר עצרת ואילו הכא גבי שדה לבן אמרינן דכלתה אחר הפסח הא לעיל בפ"ק מוכח דחרישה דאילן נמי היינו משום הליחה שיועיל לפרי או לגזע:

לזורעה בתחלה. כגון מקשאות ומדלעות שעכשו בא לזורען:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה